אלי קינן*
צמח הצבר (Opuntia) – אותו צמח שעל עלי הקקטוס שלו צומח פרי הסברס בקליפתו הקוצנית ואשר נהפך לסמל של הישראלי יליד הארץ – אינו טבעי לאזור. הוא הובא למזרח התיכון ממקסיקו במאה השש־עשרה,[1] ושורשיו החזקים – המסוגלים לאגור מים ולשרוד בתנאים הקשים ביותר – יצרו לו מצג של שייכות טבעית לארץ של נוודים וגולים השבים אל ארצם. הבדווים, ששורשיהם במדבר, זיהו את תכונות הצמח וקראו לו "צַבְּר", מהמילה הערבית לסבלנות. בעברית נהפך השם ל"צַבָּר" – מילה שנהייתה לשם־קוד למי שנולדו במולדת שבה התיישבו אבותיהם מחדש: קשוח מבחוץ אך רך מבפנים, כמו פרי הסברס. השנתיים האחרונות מזמינות אותנו לחזור אל המטפורה הישנה הזו, מפני שהאיכויות שהפרי מייצג התגלו מחדש בתגובת החברה הישראלית על המלחמה, אשר הפכה על פניהם נרטיבים היסטוריים ומציאויות גאופוליטיות.
ייתכן שסכסוכים בני המאה העשרים ואחת, הכוללים כטב"מים, טילים מונחי־לוויין ולוחמת סב"ר (סייבר), יכולים עדיין למצוא סמליות בצמחיית האדמה שעליה ניטש הקרב. האוקראינים מתייחסים אל מרק הסלק "בורשט" כאל יצירה תרבותית שלהם, ולא של רוסיה. בכך הם מחזקים זהות לאומית נבדלת מזו של שכנתם הגדולה יותר, שתחת שלטונה הם חיו במשך רוב שנות ההיסטוריה שלהם.[2] הפלסטינים עושים זה כבר שימוש בעצי הארץ ובפירותיה בנרטיב הלאומי כדי לטעון לשורשיות. הצבר, ששימש פעם לסימון גבולות קניין, נהפך לסמל פוליטי, כשלדבריהם, שורותיו מסמנים, יחד עם עצי הזית, את מיקומם של כפרים שאבדו ב־1948.[3]
המושג צַבְּר – סבלנות וסיבולת – תופס מקום מרכזי במחשבה האסלאמית: "אָכֵן נַסֵּה נְנַסְּכֶם בְּמַסּוֹת שׁוֹנוֹת בְּפַחַד וּבְרָעָב וּבְחֶסְרוֹן הוֹן וּנְפָשׁוֹת וִיבוּל. וּבַשֵּׂר אֶת הַמְיַחֲלִים".[4] המזרחן וחוקר המחשבה האסלאמית מרדכי קידר מצביע על פסוק נוסף בהקשר זה: "וְלֹא תֹאמְרוּ 'מֵתִים' לַנֶּהֱרָגִים בְּמִלְחֶמֶת אֱלֹהִים, כִּי אִם 'חַיִּים', אַךְ אַתֶּם לֹא תָבִינוּ".[5] לדבריו, אמונות אלו עוזרות להסביר את התמדתה של הלוחמנות האסלאמיסטית: מוות בקרב אינו תבוסה, אלא המשכיות.[6] ערוץ אל־אקצא של חמאס הביע פעם את תפיסת־העולם הזו בצורה בוטה כאשר פנה אל הישראלים ואמר: "אנחנו אוהבים את המוות יותר משאתם אוהבים את החיים".[7]
ב־7 באוקטובר 2023 עמדה מול הנחישות הדתית הפנטית ותרבות המוות ישראל שונה מאוד. המונח "צבר" התקשר בעבר עם שנותיה הראשונות של המדינה, שבהן החקלאות סימלה התחדשות וצמיחה כלכלית גם־יחד. על־פי הסוציולוג עוז אלמוג, האתוס של הצבר חיבר רוח נעורים עם רוח קרב ספרטנית.[8] אלא שעם השנים הלך השימוש במונח ופחת, וישראלים צעירים נהיו משולבים יותר ויותר בתרבות הגלובלית דרך טכנולוגיות דיגיטליות ורשתות חברתיות. זה זמן רב שקריירה במגזר ההיי־טק המשגשג במדינה החליפה את האידיאל של עיבוד אדמת המולדת העתיקה שבה התיישבנו מחדש. השירות הצבאי אומנם נותר מרכזי לאתוס הלאומי של ישראל, אולם היה מי שחשש שעליית האינדיווידואליזם עלולה להחליש את רוח הלחימה. למעשה, דוקטרינת המלחמות הקצרות של ישראל שיקפה את האמונה שצבא אזרחים אינו יכול לקיים עימות ממושך בן שנתיים ימים.[9]
מעבר לכך, נראָה שהלכידות החברתית נחלשה בעקבות המחלוקות על כיוונה העתידי של המדינה. אחת מחברות הפינטק הישראליות אף איימה להעביר את עובדיה לליסבון כמחאה נגד הרפורמה המשפטית המוצעת,[10] תוך שהיא יוצרת מעין סוג חדש של יהודי מוסתר – היפוך וולונטרי בעידן הדיגיטלי של אותו יהודי אנוס מתקופת הגלות שהסתיר את אמונתו וזהותו בפורטוגל. משרתי מילואים מחיל האוויר ומיחידות־עילית אחרות איימו לסרב להמשיך בשירות. "ישראל של 2023 נתפסה כחברה חלשה, עתירה במאבקי־עומק", מציין קידר. "בצד הערבי ציפו שהיא תתמוטט. זה מה שעודד את חמאס להתחיל את המלחמה."[11]
אולם לאחר הטבח נזעקו ישראלים מכל שדרות החיים[12] – לרבות רבים מחו"ל[13] – להגן על מולדתם, תוך שהם מעמידים בסכנה את חייהם, גופם ופרנסתם. למרות מחסור בכוח־אדם ושחיקה מהמלחמה, המורל נותר גבוה בקרב חיילי הסדיר והמילואים גם־יחד.[14] חמאס טעה בהערכת החברה הישראלית, וצפה בתדהמה כיצד בני חמישים חוזרים לשרת ביחידות המילואים שבהן שירתו בעבר.[15]
שום מנהיג ישראלי לא הזכיר את דמות הצבר בעת גיוס האומה, ושום מסע תעמולה לא פעל להחיות את המונח. אף־על־פי־כן, התכונות שהוא מייצג – קשיחות, שורשים חזקים, הישרדות בתנאים קשים וסיבולת סבלנית – נהפכו למאפיינים המגדירים את תגובתה של החברה הישראלית על מלחמתה הארוכה ביותר עד כה. המתיקות הפנימית של פרי הצבר הייתה המקור לסולידריות מחודשת, אך גם לפגיעוּת, שאפשרה לאויב אכזר וברברי לשחק בה עם חטיפת בני־ערובה – הבטן הרכה של התרבות המשפחתית במדינה.
7 באוקטובר במרחב ובזמן של ההיסטוריה
עבור העם היהודי, הזמן ההיסטורי מתאפיין זה כבר במחזוריות של נוכחות בארץ־ישראל וגלות, כשזו האחרונה כוללת על־פי־רוב התמודדות עם רדיפה. הקמת המדינה היהודית בשנת 1948 סימנה חזרה אל המולדת הקדומה, ונתפסה כיצירת מקלט בטוח לאחר מאות שנים של אלימות – החל בפוגרומים וכלה בשואה. אף שבאו לאחריה מלחמות ופיגועי טרור נוספים, היה נדמה לישראלים וכן ליהודים ברחבי העולם שתחושת חוסר־האונים הקולקטיבית נהפכה לנחלת העבר. 7 באוקטובר ניפץ את תחושת הביטחון הזו, ועורר תחושה עמוקה של טראומה ובגידה. עד חודש נובמבר 2023 כבר נהפכו 253,000 ישראלים מקהילות הצפון והדרום לפליטים בארצם.[16] מנוסתם כיווצה את אותה ארץ שאליה שבו היהודים כמקלט לאחר הגלות, והיא נהייתה לפתע קטנה יותר, פגיעה יותר ומבודדת עד להכאיב.
לוח־השנה המוסלמי מתחיל בשנת 622 עם ההיג'רה (הגירה) של מוחמד ממכה למדינה, שם הוא חיזק את כוחו על־ידי גירוש השבטים היהודיים המשגשגים שהיוו את רוב האוכלוסייה, תוך החרמת עושרם. במהלך הגירוש ההוא נערפו בלילה אחד ראשיהם של 600 עד 900 גברים מאחד השבטים היהודיים, ונשיהם וילדיהם נמכרו לעבדות – עוד טרגדיה ברשומות ההיסטוריה הארוכה של הגלות היהודית.[17] שרידי אותם שבטים ברחו לנווה־המדבר ח'ייבר, אולם גם שם נרדפו על־ידי מוחמד וחייליו.
הפשיטה על ח'ייבר בשנת 628, שתוארה באכזריות במקורות אסלאמיים מוקדמים, זכורה כיום כגורל הממתין לכל מי שדוחה את האמונה. ז'יל קפל, מבכירי חוקרי האסלאם ומדעי המדינה בצרפת, ראה את הובלת החטופים הישראלים על אופנועים למנהרות בעזה כהדהוד של הדרך שבה הובלו אסירים מח'ייבר על־גבי גמלים, ואירועי 7 באוקטובר היוו לדידו שחזור של אותה פשיטה ידועה לשמצה.[18] גם לאחר הפסקת־האש בעזה וסיכול החלום הגִ'האדיסטי להשמיד את המדינה היהודית, צעירים בעזה ממשיכים לצעוק, במפגן של צַבְּר (סבלנות), "ח'ייבר, ח'ייבר, יא יהוד, ג'יש מוחמד סוּפ יעוד!" (ח'ייבר, ח'ייבר, יהודים, צבא מוחמד עוד יחזור!)[19] – תזכורת לכך שסיום הלחימה אין משמעו סיום המאבק.
7 באוקטובר במרחב ובזמן של הגאופוליטיקה
ייתכן שהפלסטינים הפסידו במלחמה הצבאית, אולם הם ניצחו במישור הנרטיב העולמי. מעבר לסמליות של הקקטוס שמחזקת את הקשר שלהם לאדמה, הם הצליחו למצֵב מחדש את המצפן המוסרי והגאופוליטי בעולם. על־פי קפל, מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר הייתה אירוע בין־לאומי בסדר־גודל השווה לזה של נפילת חומת ברלין, אשר יצר קרע בסדר העולמי שלאחר המלחמה הקרה.[20] בעקבות המתקפה הצליחו חמאס ותומכיו להסיט את מוקד הפוליטיקה הבין־לאומית מהצפון הדמוקרטי והליברלי, אשר מוסדותיו הם שהגדירו את הקונסנזוס שלאחר מלחמת־העולם השנייה, אל עבר הדרום העולמי האוטוקרטי יותר והליברלי פחות.[21]
לדברי קפל, שאינו יהודי, השואה והשלכותיה סיפקו את היסודות המוסריים והמוסדיים לסדר העולמי שלאחר מלחמת־העולם השנייה.[22] בעקבות 7 באוקטובר חברו מדינות כדרום־אפריקה לעמותות בין־לאומיות ולתקשורת שמזדהה עם המטרות הפלסטיניות, הציגו את ישראל ככוח לבן קולוניאליסטי המשויך לצפון, והאשימו אותה בביצוע רצח־עם בפלסטינים המרוששים והמנושלים, המזוהים עם הדרום העולמי. האשמת ישראל בפשעים קולוניאליסטיים וגזעניים, אומר קפל, היא למעשה דחייה רחבה יותר של הסדר העולמי שלאחר המלחמה, ומתוך כך הכחשה סמלית של השואה עצמה, אשר מוחלפת בקולוניאליזם ובעבדות כפשעים המוסריים האולטימטיביים של העולם המודרני.[23]
קפל סבור כי ההשלכות של 7 באוקטובר מרחיקות לכת אף יותר מאשר הפיגוע במגדלי התאומים בספטמבר 2001, "כי 11 בספטמבר לא יצר שבר במערב", בעוד המתקפה של חמאס "תקעה סוג של טריז בתוך החברות המערביות, המעמיד משני צידי המתרס את חסידי הדרום העולמי מול אלה ששמים לב לסבלם של היהודים ב־7 באוקטובר".[24] צרפת, בריטניה וממשלות אירופיות אחרות צידדו בראשונים כאשר הכירו רשמית במדינה פלסטינית.
הגִ'האד של 7 באוקטובר התחיל עם החרב, אולם הוא נמשך באמצעים אחרים. "הגִ'האד בלשון" מתייחס להגנה על האסלאם והפצתו באמצעות מילים.[25] לפי שעה מוקדם מכדי לומר כיצד תשפיע הצלחתה המרשימה של ישראל בהדיפת תקיפות משבע חזיתות על הדיון הרחב יותר, אולם עד היום ניהלו האסלאמיסטים מבצע עולמי אפקטיבי מאוד של מילים, כשישראל נותרת בעמדת מגננה.
הסבלנות היהודית במרחב ובזמן
בערב יום ירושלים 2024 הופיע בערוץ 14 רב־סמל (במיל') עודד הרוש, מילואימניק ישראלי שיצא לחופשה קצרה מהחזית בעזה כדי לראות את אשתו וילדיו. הרוש הגיע לאולפן על־מנת להתלונן, לשבח ולהפציר.[26]
הוא התלונן על סיקור המלחמה בתקשורת המיינסטרים בישראל:
"בלתי נתפס הפער בין מה שקורה למה שמדוּוח… כל פעם כשאני יוצא מעזה – אם זה היה בג'באליה, אם זה היה בחאן יונס, אם זה היה עכשיו ברפיח – כל פעם הנתק הזה שובר שיאים… אנחנו לא מקבלים דחיפה… כל מהדורה צריכה להיפתח קודם־כל עם ההצלחות".
הוא שיבח את האומץ של חבריו שנלחמים בשטח מורכב להפליא מעל ומתחת לאדמה: "אין יום שלא מוצאים בו פירים, אין יום שלא מסכלים מחבלים, אין יום שבו אנחנו לא הורסים תאי טרור ומוצאים כמויות אמל"ח…".
לבסוף, הרוש הפציר בצופים להיאזר בסבלנות. הוא סיפר איך בכל בית ובית בעזה שהוא נכנס אליו הוא ראה תמונות של מסגד אל־אקצא והר הבית – סמלים של נחישות וגִ'האד. "הלוואי עלינו הבהירות הזאת בדרך," הוא קונן, "כי כשיש בהירות בדרך… יש גם סבלנות. אבל כשאין סבלנות, אין גם בהירות בדרך."
הופעתו של הרוש בטלוויזיה הייתה בימים של לחץ מרבי – הנשיא ביידן דחק בישראל להגיע להפסקת־אש, הגינוי הבין־לאומי הלך והתעצם, והמערכה נראתה כנמשכת לנצח. אולם עד סוף אותה שנה, לאחר הפירוק השיטתי של חזבאללה, השבתת מערכות ההגנה האווירית של איראן והתמוטטות משטר אסד, היה ברור לצופים מן הצד: בישראל התגלתה חברה המושרשת בחוסן, בחדשנות ובמחויבות אזרחית. ההיסטוריון סטיבן קוטקין כינה את ביצועיה של ישראל "עוצרי נשימה" – "הם נלחמים כחברה שלמה, לא כאחוז בודד ונפרד של צבא".[27]
כעת על ישראל כחברה לבקש את הבהירות. שנתיים קשות של מלחמה נגד אויב שעבורו צַבְּר (סבלנות) הוא סגולה קיומית חשפו את העובדה שאותו אתוס של הצבר לא אבד, רק נרדם. כמו הצבר, הישראלים הציגו קשיחוּת מבחוץ ורכּוּת מבפנים. רכות זו בולטת בדאגה לחטופים, לנופלים, לפצועים ולמשפחותיהם, ואת הלך־הרוח הזה יש לשמר. מה שאין לשמר הוא האקטיביזם שהתקשורת מטפחת, המקרין חולשה ומעודד את האויב. תסמין אחד של התבוסתנות הזו הוא הערתו של דובר צה"ל לשעבר דניאל הגרי, שאמר: "חמאס הוא רעיון… והוא נטוע בלבבות של האנשים. מי שחושב שאנחנו יכולים להעלים אותו טועה".[28]
הקשר של העם היהודי לארץ־ישראל נשען על רעיונות עתיקים ועמוקים בהרבה מאלה של חמאס או של כל ישות אחרת התובעת זכויות על אדמתנו – רעיונות שהורישו לאנושות את החזון המוסרי של התורה והנביאים. הקמפיין הדוחף לדה־לגיטימציה והשמדה של המדינה היהודית יימשך בכל האמצעים: בטרור, בדיפלומטיה, בלוחמה משפטית ובעיצוב הנרטיב העולמי. לאויבי ישראל יש סבלנות רבה, אולם תכונה זו היא גם נחלתה של מדינת־ישראל.
בשקט, ללא הכרזה פומבית, הצבר חזר.
[1] Petra Bakewell-Stone, Opuntia Ficus-Indica (Prickly Pear), CABI (Apr. 25, 2023), https://did.li/ESDOf.
[2] Mariya Lesiv, Not All Quiet on the Culinary Front: The Battle over Borshch in Ukraine, 25 Folklorica 58 (2021).
[3] Nasser Abufarha, Land of Symbols: Cactus, Poppies, Orange and Olive Trees in Palestine, 15 Identities: Global Stud. Culture & Power 343 (2008); Areej Ashhab, Gabriella Demczuk & Ailo Ribas, "Patience" as Resistance, 69 Avery Rev. (2024), https://did.li/wHbba.
[4] אלקראן [הקוראן], סורה 2 ("פרשת הפרה"), פסוק 155 פרויקט בן־יהודה https://benyehuda.org/read/10569.
[5] שם, בפסוק 154.
[6] Yishai Fleisher, "Hamas Thinks They're Winning!" Mordechai Kedar Goes Off on Israel Hamas War & Jihad, YouTube (June 7, 2024), https://www.youtube.com/watch?v=n0ZcFZxV2zQ (להלן: קידר).
[7] Palwatch, Hamas TV to Israelis: We "Love Death More than You Love Life", YouTube (Nov. 19, 2012), https://www.youtube.com/watch?v=PAOzy2zwyxo.
[8] Gad Nahshon, The Myth of the Israeli Sabra, Jewish Post (2001), https://did.li/abPgT.
[9] Yaron Girsh, Negotiating the Uniform: Youth Attitudes Towards Military Service in Israel, 27 Young 304 (2019); Kim Bar, Aspects of the Formation of Israel's National Security Doctrine (Dado Center for Interdisciplinary Military Studies 2024), https://did.li/dnhUY.
[10] Assaf Gilead, Israeli Entrepreneurs in Talks over Tech Exodus, Globes (Mar. 23, 2023), https://did.li/WJbba.
[11] קידר, לעיל הערה 6.
[12] צוות הטנק הראשון שנכנס לעזה כלל חייל חרדי ממאה שערים, חייל דתי־לאומי ושני חיילים חילונים. דיווח https://www.youtube.com/watch?v=1Te2FBCJrPQ.
[13] Helen Coster & Alexander Cornwell, Israel's Reservists Drop Everything and Rush Home, Reuters (Oct. 12, 2023), https://did.li/R76rl.
[14] Ilana Curiel, 'Call of the Hour': IDF Reservists Keep Morale High as Thousands Answer Call-up for Gaza Offensive, ynet (Feb. 9, 2025), https://www.ynetnews.com/article/hyrorbe5lx.
[15] קידר, לעיל הערה 6.
[16] Ariel Heimann & Alon Berkman, The Evacuation of Israeli Communities During the Swords of Iron War: Plans, Execution, and Reassessing the Criteria for Evacuation, INSS (Mar. 21, 2024), https://www.inss.org.il/publication/evacuation/.
[17] Norman A. Stillman, The Jews of Arab Lands: A History and Source Book 9–19 (1979).
[18] Vincent Georis, Gilles Kepel: "L'attaque du 7 octobre fracture l'Occident", L'Echo (May 4, 2024), https://did.li/f2DOf (להלן: קפל).
[19] Paz, Gazans Chant "Khaybar" During Ceasefire, YouTube (Oct. 9, 2025), https://www.youtube.com/watch?v=ZVlwlwiNCrk.
[20] Gilles Kepel, Alain Elkann Interviews (Apr. 28, 2024), https://www.alainelkanninterviews.com/gilles-kepel-2/.
[21] קפל, לעיל הערה 18.
[22] Librairie Mollat, Gilles Kepel – Holocaustes: Israël, Gaza et la guerre contre l'Occident, YouTube (Apr. 24, 2024), https://www.youtube.com/watch?v=kXzilSNDw-8.
[23] רעיונות אלו אינם חדשים, אולם 7 באוקטובר הביא אותם לקהל רחב בהרבה. קפל משרטט את שזירת הקשר בין המטרה הפלסטינית לבין המושג "ווק" (Woke) – מונח שהחל את דרכו באקטיביזם אפרו־אמריקאי בשנות השישים של המאה העשרים. למן ההתחלה אִפשר קשר זה לתומכים לתת עדיפות לפרשנות שלהם לגבי סוגיית הפלסטינים על זו של ההיסטוריה הישראלית – סיפור של אנשים לבנים שאת פרטיהם הם אינם מכירים או מבכרים להתעלם מהם מכיוון שהם אינם מסתדרים עם הנרטיב.
[24] Armin Rosen, An Optimist Who Won't Be Fooled, Tablet (June 4, 2024), https://did.li/LEJx5.
[25] The True Meaning of Jihad, JustIslam, https://did.li/j2DOf.
[26] C14 "הלוחם במסר לערוצי התקשורת: 'הם שמעו את רעש הזחלים וברחו – זה האויב'" YouTube (4.6.2024) https://www.youtube.com/watch?v=zRnaeCmMUYo.
[27] Peter Robinson, Five Questions for Stephen Kotkin: Advice for the New Administration (and the Rest of Us), Hoover Inst. (Jan. 28, 2025), https://did.li/X7mDN, at 54:37.
[28] איתי בלומנטל ועמיחי שטיין "הגרי: 'לא ניתן להשמיד את חמאס'; נתניהו: 'אחת ממטרות המלחמה'" כאן (19.6.2024) https://www.kan.org.il/content/kan-news/defense/763248/.
