תשעת שופטי בית המשפט העליון סירבו אמש לבקשתה של רשימת "עוצמה יהודית" לנמק את הכרעתם החוקתית העקרונית בעניין פסילת מועמדותו של סאמי אבו שחאדה בבחירות, בהליך שאיננו עתירה לבג"ץ אלא מובנה בחוק-יסוד: הכנסת.
במילים אחרות, גם כאשר נמצא רוב בבית המשפט ליישומו של חוק-יסוד מפורש, בנסיבות מובהקות באופן קיצוני, שופטינו מסרבים לקבוע הלכה שמיישמת אותו.
מדובר בסטנדרטים כפולים בשלושה מישורים מטרידים:
1. בימ"ש שקבע מספר הלכות ליישום סעיף הפסילה על מפלגות ימין יהודיות מסרב לקבוע הלכה ביחס לתומכי טרור רצחני בנסיבות חמורות פי כמה וכמה.
2. בימ"ש שרק השנה ידע להתעקש להוציא פסק דין ותקדים בעייתי בעניין הגבלת סמכות הממשלה לפטר ראש שב"כ, על אף שהעתירה בענין התייתרה עם התפטרותו של רונן בר, ועל אף שמדובר היה בתיק מנהלי בלבד ולא חוקתי ועקרוני כמו בענין אבו שחאדה, שוכח לפתע את הצורך בקביעת הלכות עקרוניות כאשר מדובר ביישום חוק יסוד שחוקקה הכנסת בסוגיה חוקתית ולאומית.
3. ניכרת בעליל הכוונה להסתיר מהציבור דעת מיעוט משמעותית של שופטים הסבורים כי אפילו התבטאויותיו הטרוריסטיות של אבו שחאדה לא נחשבות ביניהם כתמיכה בטרור.
בית המשפט העליון נכשל מבחינה משפטית, מוסרית, לאומית וציבורית ביישום חוקי-יסוד שחוקקה הכנסת, ביישום ההלכות שלו עצמו ובהגנה על ליבת התהליך הדמוקרטי בישראל והכל מנימוקים פוליטיים לא ענייניים בעליל.
