אלכס גרינברג*
טבח שמיני עצרת כ"ב בתשרי תשפ"ד החזיר את החברה הישראלית לעמידה פנים־אל־פנים מול ההיסטוריה היהודית. הרצח הסדיסטי ההמוני, שהתרחש על רקע פילוג פנימי בקרב החברה הישראלית, הפך את התפיסה של ברית גורל לנוכחת יותר מתמיד. התנהגותם של מרצחי חמאס והעדרם המוחלט של גילויי אנושיות כלשהם בקרב העזתים המחישו במלוא עוצמתם המזוויעה את תוקף התיאור המקראי של עמלק. מבלי להיכנס לעובי הקורה של דיונים הלכתיים או תאולוגיים, ניתן להסכים שעמלק משמש להבחנה בין יריב גאופוליטי רגיל לאויב מסוג אחר, התוקף את היהודים כדי להשמידם.
אחרי השפל הנורא של יום הטבח קם העם היהודי כלביא, הפליא את מכותיו בשבע חזיתות, ושיתק – אם כי לא השמיד – את שני אויביו העיקריים: חמאס והמשטר האיראני. הניצחון אומנם חלקי, אבל זהו בהחלט ניצחון, אף אם הדרך עודנה ארוכה. נראה כי הכל מסכימים כי אי־אפשר לחזור אל המצב הקודם ששרר בקרבנו לפני הטבח, אולם יעד התנועה אינו ברור. כיום נדמה ביתר שאת כי ברית גורל וברית ייעוד כרוכות זו בזו.
אולם אי־אפשר להתקדם אל היעד ללא מפה ומצפן. לכן לא במקרה שינון של מסלול ניווט בצבא נקרא "סיפור דרך". אי־הכרת האויב היא אחת הסיבות העיקריות לשפל הנורא שפקד את מדינת־ישראל, וזה הדבר הראשון שמחייב תיקון לאלתר. אולם לעיתים קרובות אמירות כגון "אסור לזלזל באויב" או קריאות ל"קבלת אחריות" ול"חשבון־נפש" חוטאות באי־בהירות ובמטען רגשי עודף. כמו־כן, ברי שצבא וקהיליית מודיעין בכל חברה מושפעים מאותה חברה, מערכיה ומרוח הזמן המנשבת (צייטגייסט). יהא זה תמים ומגוחך להניח שהערכת המודיעין לא תושפע ממה שרוֹוח באותה חברה.
כותב שורות אלו טוען כי מדובר בתהליך דיאלקטי, קרי, לא תיתכן הכרת אויב, ידיעתו והבנתו ללא הכרת העצמי. למשל, המודיעין הישראלי מעולם לא ניהל לוחמה פסיכולוגית נגד חברת האויב, ומעולם לא עסק בגילוי נקודות התורפה שלה.[1] אי־אפשר לגלות את נקודות התורפה של חברת האויב ללא הגדרה מראש של חולשות וחוזקות. לא למותר לציין שהגדרתה של תכונה מסוימת כחולשה או כחוזקה משתנה מתרבות לתרבות. כמו־כן, הבנת חולשות ונקודות תורפה של החברה שלנו חיונית הן למודיעין והן לבניין כוח צבאי. אי־אפשר להיות מתרגם משפה זרה ולהכיר את כל מכמניה ללא שליטה בשפת־האם על בורייה. לכן נראה שהתהליך של הפקת לקחים צבאיים, שאחד מהם הוא ידיעת האויב, חייב להתבצע לצד תהליך של גילוי עצמי של החברה הישראלית. במילים אחרות, עלינו לעשות חשבון־נפש שיסייע לנו לגלות חולשות וחוזקות של עצמנו.
לחברה הישראלית חסרה רפלקסיה, דהיינו, עצירה והתבוננות על־מנת להבין את מה שקורה.[2] ודוק: לחשבון־הנפש המוצע במאמר זה ולרגשנות הטקסית הנהוגה במחוזותינו אין ולא כלום. אין ספק שקשה להיפרד מרגשות, אך הדבר חיוני. אסור שניתוח הכשלים וזיהוים ייהפך למה שכיניתי "טקס דתי של חילונים לכבוד מלחמת יום־הכיפורים". כלומר, במקום ניתוח והבנה הופיע טקס מעין־דתי שהתבטא בהבעת חרטה על חטאים, כאילו ההנהגה הצבאית והאזרחית של ישראל בשנת 1973 חטאו מבחינה מוסרית, ולא רק כשלו בדרך החשיבה שלהם, מה שעלול לקרות לכל אחד ללא קשר למעלתו המוסרית.
אם כן, בשורות הבאות אנסה לתאר את הפן המודיעיני־המבצעי החסר, תוך ניסיון להצביע על השורשים התרבותיים שגרמו לליקוי־המאורות בצבא בכלל ובמודיעין בפרט.
העיסוק המופרז – שלא לומר האובססיבי – בכשלים הצבאיים ובחלוקת האחריות גורם להתעלמות מנוכחות האויב. במקום לתעל את כל האנרגיות לניצחון ולמיגור האויב, מתמקדים במקרה הטוב בחקירת כשלים טכניים, ובמקרה הרע שוקעים במריבות פנימיות. אכן, ההיבט הצבאי הטכני קיים, אולם אסור לשכוח שהמתקפה הצבאית של חמאס נלוותה למאמץ העיקרי שלו, שהתבטא בטבח ההמוני. משקיף חייזר מכוכב אחר, אילו התבונן במתרחש, היה עלול להגיע למסקנה שמדובר באיזשהו אסון־טבע או תאונה תעשייתית בשל רשלנות פושעת של מישהו מהעובדים ששכח לבצע נוהל כלשהו הידוע לכולם. כאשר נוהגים כך, טבעי שמתעניינים יותר במי נטל אחריות או חמק ממנה, במקום בחמאס.
הכרת האויב
חמאס
הטבח חשף את השורשים המטפיזיים של העימות עם האסלאם, והפגיש ישראלים בעל־כורחם עם ההיסטוריה היהודית, שכן הטבח מכונה "טופאן אל־אקצא" (طوفان الآقصي), כלומר, מבול אל־אקצא. טופאן אינו מציין סתם סערה, אלא את אותו מבול שבאמצעותו העניש אללה – כמתואר בסורה 71 של הקוראן ("פרשת נֹֹח") – את שני העמים הכופרים עאד ות'מוד. אכן, מייד לאחר הטבח החלו להופיע בהמוניהן סיסמאות כגון "יא מהלכ עאד ות'מוד, אהלכ אל־יהוד" ("הוי, משמיד עאד ות'אמוד, השמד את היהודים").[3]
בכלי־תקשורת המזוהים עם חמאס כל שטח המצוי בשליטת ישראל מוצג לעולם כ"כיבוש" (אל־אחתלאל), וכדאי לזכור שמבול אל־אקצא מכוּון לירושלים, ולא לעוטף עזה. למן הטבח אני מבלה את ימיי בקריאה מרובה במדיה חברתית בערבית ובפרסית. בערבית לא ראיתי גילויים של אנושיות בסיסית פשוטה, למעט מקרים ספורים (התמונה שונה בתכלית לגבי איראן – ראו להלן).
החברה הפלסטינית אחוזה בתרבות פתולוגית, חולנית ונרקיסיסטית. היא אינה מגלה ולו טיפת אמפתיה כלפי האחר. כידוע, נרקיסיזם ואינפנטיליות כרוכים זה בזה, שכן ככל שהילד קטן יותר כן הוא מסוגל פחות לראות את זולתו. מושגי הטוב, הרע והצדק אצל הפלסטינים מחולקים באופן בינרי מוחלט, מה שגורם לדמוניזציה מוחלטת של היהודים. כל התופעות האלה מתקיימות בשפע גם בחברות ערביות אחרות. יש לזכור שהתפרצות השנאה האנטישמית קרתה מייד במהלך הטבח ואחריו, לפני ההפצצות של צה"ל.
ביחסי האסלאם עם היהדות יש הרבה מן הממד הפסיכואנליטי. האסלאם אינו מכיר בשום לגיטימיות של קיום יהודי עצמאי. אי־אפשר לא לראות את המאמץ הערבי האסלאמי להשמיד לא רק את ישראל, אלא גם את הזיקה היהודית לארץ־ישראל, כפי שהיטיב לתאר זאת המשורר נתן אלתרמן בשירו המפורסם "ארץ ערבית".[4] אחת התכונות הפתולוגיות המכוערות ביותר המאפיינות את העולם הערבי היא הכחשת דבר התרחשותו של הטבח והצגת תגובת צה"ל כ"תוקפנות ציונית" (אל־עדואן א־צהיוני). במילים אחרות, הפלסטינים אינם מצדיקים סדיזם, רצח ואונס, אלא מכחישים את עצם התרחשותם, בעוד תגובה ישראלית כלשהי היא לעולם "תוקפנות".
על־פי ההשקפה של האסלאם, ליהודים יש זכות להתקיים אך ורק אם הם מקבלים עליהם את תנאי הנחיתות של ד'מה (בני חסות לא-מוסלמים), כי כך כתוב בקוראן. כאשר היהודים מתנהגים בניגוד לנדרש מהם על־ידי האסלאם, הם נהפכים באופן אוטומטי לתוקפנים כלפי המוסלמים. יתרה מזו, קיומה של מדינה יהודית עצמאית, ועוד בלב העולם המוסלמי (דאר אל־אסלאם), סותר את אמונות־היסוד של המוסלמים ושל הנוצרים גם־יחד. הן הנצרות הן אסלאם לוקים בדיסוננס קוגניטיבי הרסני ביחס ליהודים. מצד אחד, היהודים הם בזויים, וצריכים לשאת בעונש על כך שדחו את האמת האוניוורסלית של ישו (לפי פרשנותו של שאול התרסי, הלא הוא פאולוס הקדוש) או של מוחמד, שליח אללה, חותם הנביאים (כלומר, הנביא האחרון). לפי האסלאם, היהודים זייפו את התורה, אשר הזכירה במקורה את מוחמד כנביא. אולם מצד אחר, שתי הדתות אינן יכולות להתעלם מהעובדה שאלוהים בחר להתגלות בפעם הראשונה דווקא ליהודים, ומדובר בהתגלות שהן מכירות בתוקפה.
יודגש כי אין הכוונה לכל המוסלמים או לכל הנוצרים, ובוודאי אין כוונתי לכך שבנצרות ובאסלאם אין מאומה זולת המשטמה כלפי היהודים. אולם המגמות האלה שרירות וקיימות. כמו־כן, מדובר לאו דווקא בדת כאוסף של אמונות דוגמטיות במשהו, אלא בדת כמערכת של תרבות, היסטוריה וערכים הנטועה בכל אדם. כוונתי לדת כמרכיב חיוני של זהות. לכן כל אדם מתקשה לראות משהו שמערער את זהותו. רק מתי־מעט נכונים לערוך בחינה מחדש ביקורתית של עולם הערכים שלהם, ולרוב הם יבחרו לתקוף את הגורם המערער. לשם קיצור אפשר לומר שרוב הערבים מעדיפים לתקוף את היהודים במקום להרהר שמא בזהות האסלאמית שלהם יש דבר־מה פגום. אותו תהליך מתרחש בתרבויות הנוצריות באירופה, ומתבטא ביחס לישראל. זהו שורש האנטישמיות, שאינו ניתן לשינוי באמצעות "הסברה" שלנו.
המשטר האיראני
המשטר האסלאמיסטי השולט באיראן למן המהפכה שהתחוללה שם בשנת 1979 ניזון מאידאולוגיה הזהה במהותה לאידאולוגיה של האחים המוסלמים במצרים מבית־היוצר של חסן אל־בנא וסייד קוטב. כתביהם של הוגים אסלאמיסטיים איראניים מלפני המהפכה, לרבות הגותו של מייסד הרפובליקה האסלאמית אייתוללה רוחאללה ח'ומייני, שופעים אנטישמיות "מלכתחילה", בלי קשר לישראל ולמדיניותה. גם כיום המשטר האיראני מקפיד לדבוק בקו של הכחשת השואה, בהוראת המנהיג הנוכחי עלי ח'אמנהאי.[5] לאורך שנותיו היה המשטר האיראני אחראי לרצח אזרחים ישראלים ויהודים רבים, ובכלל זה לשני פיגועים מחרידים בארגנטינה (פיצוץ השגרירות הישראלית ופיצוץ בניין הקהילה היהודית בבואנוס־איירס). המשטר האיראני, על בכיריו ודובריו, שיבח ומוסיף להלל את הטבח של חמאס. לעימות בין ישראל לאיראן אין שום מאפיינים גאופוליטיים רגילים, כגון סכסוך על אדמה או משאבים, מה־גם ששתי המדינות אינן חולקות גבול משותף. סיבת העימות היא אחת, והיא האנטישמיות האידאולוגית של המשטר האיראני. כל מי שמתעלם מכך ומנסה להציג את היחס האיראני כ"ביקורתי כלפי המדיניות הישראלית" – הא ותו לא – חוטא, במקרה הטוב, בבורות מוחלטת בנדון.
מסקנות וסיבות
מהנאמר לעיל נגזרות כמה מסקנות מעשיות ומבצעיות לחלוטין:
• מחריד לראות באיזו מידה רצח, התעללות, עינויים והשפלה היו חשובים לחמאס אפילו על־חשבון ההתקדמות המבצעית האפשרית, אילו בחרו לא "להתעכב" על השמדת התושבים. בניגוד לחוכמת ההמונים הליברלית, הנדושה עד לזרא, שלפיה "יש להישמר מלהפוך כל אויב לעמלק", יהא זה אווילי להתעלם מהממשות של אויב שרוצה באמת להשמידנו, פשוטו כמשמעו. עם כל הכבוד לקלאוזביץ ולשאר הוגים צבאיים, דבריהם נכונים למלחמות רגילות. סביר שהתמודדות עם אויב מסוג השמדתי מחייבת עדכון של תפיסת הביטחון וניהול המלחמה בהתאם.
• עזה היא חמאס, וחמאס הוא עזה. חמאס אינו מפלגה רעה שהעזתים בחרו מרצונם מתוך "סופרמרקט של רעיונות". חמאס, שהוא ההתגלמות המקומית של האחים המוסלמים ושל "האסלאם הפוליטי", הוא האינטרפרטציה המודרנית הלגיטימית היחידה כיום של האסלאם. אין שום טעם לדון בשאלות כגון "האם כל האסלאם הוא כזה" או "האם האסלאם הוא אנטישמי באופן אינהרנטי או לא" (שלא לדבר על האשמות אפשריות של המחבר בהכללות). שאלות על מהות האסלאם או על חלופות שייכות לתחום המחקר ההיסטורי, וזה נשאר לעולם תאורטי בלבד. לצורך מודיעין המשמש לקבלת החלטות ולגיבוש אסטרטגיה, יש להתייחס למצב הנתון, כאן ועכשיו. הדיון בנוגע לאסלאם ההיסטורי – כיצד הוא היה "באמת" או "מה הוא צריך להיות" – אינו רלוונטי. מה שחשוב הוא שהאסלאם הסוני הפלסטיני מתבטא כך במציאות.
• התמונה באיראן היא מורכבת הרבה יותר, שכן יש הבדל עצום בין המשטר האיראני לעם האיראני. הח"מ מכיר לא מעט איראנים אשר מתנערים בשאט־נפש מהמשטר ומתביישים בכך שהוא משבח את הטבח המזוויע. יודגש כי ההבחנה בין הפלסטינים לאיראנים מתבססת על ניתוח של המציאות והנתונים, ולא על משאלות־לב או פירוש כוונות. יש לזכור כי לאורך כל ההיסטוריה מדינות נלחמות אלה באלה, וגם בעלות־הברית נלחמו נגד גרמניה הנאצית, ולא נגד היטלר בלבד. אין ספק שהעם האיראני עצמו הוא אחד הגורמים המחלישים את המשטר, אבל המשטר הוא שמקבל החלטות אסטרטגיות.
• כל ניתוח מודיעיני או פרשנות המתעלמים מההיבטים הדתיים וההיסטוריים, ומניה וביה מההיסטוריה היהודית, לוקים בהבנת המציאות דווקא ככל שהם מתיימרים "לא להפוך את הסכסוך לדתי". הדת מזמן בתוך הסכסוך, ואין ביכולתנו לקבוע למוסלמים כיצד הם אמורים לפרש את דתם.
• כל תרבות יונקת בסופו של דבר מדת, שכן דת מהווה רובד טרנסצנדנטי בכל תרבות וקובעת ערכים אקסיומטיים בה. גם אם החברות האירופיות עברו חילון מוחלט, עדיין ערכי־היסוד של תרבותן הם נוצריים באופן מובהק, מה שמשפיע כמובן על היחס ליהודים ולישראל. אין ספק שיש מה לשפר במערך ההסברה הישראלי, אבל עם זאת שומה עלינו להבין שני דברים לגבי אנטישמיות:
א. אנטישמיות היא הידרה מרובת ראשים, אשר אינה חייבת להיות אלימה או רצחנית. אחד מביטויי האנטישמיות ה"מתורבתת" הוא הדרישה מהיהודים לנהוג לפי נורמות מיוחדות, שאינן נדרשות משום קבוצה אחרת, כדי לזכות במשהו שאחרים מקבלים באופן אוטומטי. האנטישמיות נובעת מחוסר היכולת להפגין יחס של שוויון־נפש כמו כלפי עמים אחרים. סיבות־העומק לכך נעוצות בנצרות ובאסלאם.
ב. היות שמדובר במשהו הטבוע עמוק מאוד בתרבויות המערב, מדובר בנתון אי־רציונלי, קרי, אי־אפשר לשנותו באמצעות הנמקה לוגית. לנוכח זאת, למאמצי ההסברה יש מלכתחילה תוקף מוגבל.
חשיבות הסמנטיקה
למילים יש משמעות, וגם בין מילים נרדפות יש ניואנסים דקים. בורות בשילוב עם חוסר מודעות למשמעותן של מילים יוצרים הבנה משובשת וטעויות בהבנת המציאות. להלן כמה דוגמאות בולטות ביותר:
• "מתקפת חמאס" – לא במקרה בעיתונות האירופית משתמשים בעיקר בביטויים "מתקפת חמאס" או "אירועי 7 באוקטובר 2023". ניסוח זה משמש לצמצום האמפתיה כלפי ישראל ולהצגת הסבל הפלסטיני כטרגדיה אמיתית. למקרא הביטוי "מתקפת חמאס", במיוחד בשפה אירופית כלשהי, ניתן לחשוב שמדובר פשוט בעוד התלקחות צבאית, כמו בין רוסיה לאוקראינה או בין הודו לפקיסטן, שבמהלכה קרו כמה דברים שלא ייעשו. אסור לאפשר לאויב לקבע את הנרטיב הזה. כאמור לעיל, מתקפת חמאס רק נלוותה לטבח המוני. טבח זה כּוּון נגד העם היהודי ביום חגו, ולכן אני מקפיד לכנותו "טבח שמיני עצרת". לא יעלה על הדעת שיתקבע השימוש במילה "אסון" בהתייחס לטבח, שכן "אסון" מתקשר בדרך־כלל לאסון־טבע.
• "קונספציה" או "זלזול באויב" – הקונספציה המקורית של ערב מלחמת יום־הכיפורים הייתה תפיסה מוגדרת לגבי האויב, אשר בדיעבד התבררה כלא־נכונה בכמה היבטים. בכל השאר לא זו בלבד שהיא הייתה מוגדרת, כתובה והגיונית, אלא שהיא גם התבררה כנכונה (המצרים לא ינסו להתקדם ללא מטריית טילים). במקרה דנן, לעומת זאת, לא היה משום זלזול באויב, אלא משהו חמור אף יותר: היה סירוב לראות באויב אויב.
• "אי־פגיעה בחפים מפשע" – המונח המקובל במינוח הצבאי המודרני הוא "בלתי־מעורבים" (noninvolved) או "בלתי־לוחמים" (non-combatants). השימוש בצירוף "חפים מפשע" הוא שימוש במונח משפטי פלילי לגבי מציאות של מלחמה, שאינה ניתנת לשפיטה פלילית בשום מדינה. לחלופין זהו תרגום של המונח המערבי innocent, הנושא קונוטציה נוצרית מובהקת.
• "הרתעה" – השיח הצבאי הישראלי מרבה להשתמש במונחים "הרתעה", "התרעה" ו"הכרעה". לשלושת המונחים אין שום מקבילה במינוח הצבאי המודרני. המונח "הרתעה" (באנגלית deterrence ובצרפתית dissuasion) משמש בדרך־כלל לציון הרתעה גרעינית. מדובר בתפיסה שלמה ומסודרת שנולדה בהקשר של המלחמה הקרה, ואין לה שום קשר למשמעות המושג "הרתעה" כפי שהוא משמש כיום בישראל בעברית.
• "עוצמה רכה", "מעצמה" – לעיתים קרובות ניתן לקרוא המלצות לישראל להשתמש בעוצמתה הרכה, כי "יש לנו מה לתת" וכי "אנחנו מעצמה אזורית". יש כאן אי־הבנה של מהות שני המונחים. "עוצמה רכה" אינה יכולת בעלמא שישראל אינה מנצלת, אלא מדובר ביכולת לכפות על הצד האחר, באמצעים שאינם אלימים, עשיית דבר־מה שהוא אינו מעוניין בו בהכרח. לישראל אין יכולת כזאת. באשר למונח השני, אין הסבר מקובל ומוסכם מה בדיוק נובע מהיותה של ישראל "מעצמה אזורית".
שילוב של בורות, מוסרנות וביטחון עצמי מופרז
ניתן לקבוע כי ברוב המקרים סיבת הסיבות לכל התופעות המתוארות לעיל היא בורות – הן ביהדות ובהיסטוריה היהודית והן בתרבויות המערב ובכל מה שנמצא מחוץ לגבולותיה של ישראל. כיצד אפשר לצפות שקצין צעיר שסיים זה עתה תיכון, ואשר אינו מסוגל לצטט אפילו את התנ"ך או שירה עברית, יבין את האסוציאציות מהקוראן המובנות לכל דובר ערבית?
גאופוליטיקה – מכלול של ידיעות רב־תחומיות שאינן מצטמצמות לגאוגרפיה או לפוליטיקה בלבד, אלא גולשות גם לפסיכולוגיה, לכלכלה, להיסטוריה, ומעל לכל לתרבות במובן הרחב של המילה. כל אסטרטגיה נבנית על האינטראקציה עם האחר, אשר לעולם נשאר בלתי־צפוי, בוודאי אם הוא יריב או אויב.[6] אי־אפשר לעסוק בגאופוליטיקה או לפתח אסטרטגיה רבתי ללא ידיעה מקיפה, לעומק ולרוחב, של שחקני האזור. ידע כללי חיוני לפיתוח אסטרטגיה.[7]
יש להכיר בכך שהעם היהודי נטול מסורת מדינית וצבאית. התורה קובעת את היחסים בין אדם למקום ובין אדם לחברו, אבל אין בה מתכונים לניהול מדיניות או מדינה. היא גם קובעת מוסר, אולם כדאי להסתפק בהבנת המוסר כקביעת גבולות וסייגים, ולא כהדרכה מוגדרת לכל מקרה ומקרה. בתלמוד נאמר: "שלשה סימנים יש באומה זו – הרחמנים והביישנין וגומלי חסדים רחמנים".[8] לפעמים נדמה שכמעט כל סוגיה בכל תחום נדונה אצלנו במונחי טוב ורע, ותוך התייחסות למוסר היהודי. אלא שלעיתים קרובות אנחנו שוכחים שקשה מאוד לקבוע אמות־מידה ברורות לטוב ורע בפוליטיקה, מכיוון שלא תמיד הכוונות הטובות ביותר מובילות לתוצאות הטובות ביותר.
קשה מאוד לקיים דיון מקצועי רציני כאשר המשתתפים אינם מוכנים להודות שחסר להם ידע בתחום מסוים, וכאשר כל אחד בטוח (מתוך הכוונות הטובות והמוסריות ביותר) שהצעתו היא הטובה ביותר.
ראייה בינרית
בישראל לא קמו מוסדות להשכלה גבוהה המטפחים מצוינות אינטלקטואלית בתחומים שאינם מדעיים טכניים. מובן שמצוינות במדעי הרוח אינה ערובה לעבודת מודיעין ומדינאות טובות יותר, אולם יש בה תועלת מבחינת היכולת להנחיל משמעת אינטלקטואלית. מחקר היסטורי אינו מדע באותו מובן שבו פיזיקה היא מדע, ובכל־זאת כיבודם של כללים מתודולוגיים מוגדרים יכול להפוך מסה בכתב־עת למאמר היסטורי אקדמי. כאשר מומחים טכנולוגיים מתיימרים לעסוק בגאופוליטיקה או במדינאות, הם נתקלים במציאות של אי־ודאות וריבוי אפשרויות ובחירות. עולם התכנות הוא שפה בינרית במהותה – כל פעולה טכנית טומנת בחובה תוצאה צפויה מראש, בהתחשב בפרמטרים של המנגנון או המכונה. לעומת זאת, האינטראקציה עם בני־אדם לעולם אינה טכנית, וגם אינה יכולה להיות טכנית. המציאות מרובת פנים וגוונים, ומשתנה ללא הרף.
לכן אי־אפשר להעניק תשובה ממצה וחד־משמעית לשאלות כגון "האם איראן רוצה להשמיד אותנו?" או "האם נכון לכבוש את עזה?".
קפאון האידאולוגיות
שילוב של כל הגורמים שצוינו לעיל מתבטא באימות אידאולוגיות שונות משמאל ועד ימין. מובן שלכל חברה ולכל קבוצה יש השקפה מסוימת, שגם אותה מכנים "אידאולוגיה". אולם השקפה פוליטית רגילה נגזרת מראיית המציאות, בכפוף לערכי־יסוד. השקפה פוליטית "נורמלית" חייבת להיות מסוגלת להשתנות ולהתאים את עצמה למציאות לאור הנסיבות המשתנות. לעומת זאת, ערכי־היסוד יונקים מהרבדים העמוקים של התרבות, אשר מבוססת בתורה על דת. הערכים האלה אינם משתנים בחלוף העיתים והנסיבות. טבעי שערכים כאלה יהיו מועטים יחסית.
הפילוסופית הצרפתייה הישראלית אליענה אמדו לוי־ולנסי פירשה את סכנת האידאולוגיות המערביות לאור היהדות בספרה משמאל לריבון העולמים או האשליה האידאולוגית.[9] טענתה העיקרית היא שאידאולוגיות פוליטיות קופאות בזמן, נהפכות לדוגמטיות ומציעות פתרונות סופיים שאינם בנמצא. הן נהפכות לאוטופיות שאינן יכולות להתקיים. החלופה שהיא מציעה היא קשב ל"דממה דקה" של מציאות. לדבריה, היצמדות לאידאולוגיה דוגמטית כלשהי היא לעולם מסוכנת: אפשר וצריך לתמוך בכלכלת שוק חופשית, אולם מדינה ליברטריאנית אינה קיימת בשום מקום; לפעמים מדינה צריכה להתערב בכלכלה. נוסף על כך, בישראל מתקיים בלבול מוחלט של מונחים כגון "שמרנות", "ליברליזם" ו"ליברטריאניזם".
עיקרון דומה חל גם במישור הצבאי. תפקידו של צבא הוא להילחם ולנצח את האויב. ייתכן שזה מובן מאליו לכל אומה נורמלית, עד כדי כך שאין צורך לציין זאת. אך יש מקצוע צבאי עם עקרונות ברורים, שאחד מהם הוא שיש קרב הגנה ויש קרב מתקפה. אחד הכשלים הקשים של צה"ל במלחמת יום־הכיפורים היה הזנחתו של קרב ההגנה, כי לא תמיד ניתן לעבור למתקפה לפני הדיפת האויב. אי־לכך הדיבורים על "צבא התקפי לעומת צבא הגנתי" נשמעים תלושים מהמציאות. תחת זאת ניתן להסתפק בקביעתו של המרשל פרדיננד פוֹש כי יש לשאוף לעבור למתקפה לא כערך כשלעצמו, אלא מפני שהגנה בלבד אינה מסוגלת לרסק את האויב ולהבטיח ניצחון.
המוצא: איחוד הפכים ואיזון
על כל אלה יש להוסיף את מה שניתן לכנות "שבר חלום הנורמליות הציוני". אומנם הוא מעולם לא בוטא באופן רשמי במצעה של תנועה ציונית כלשהי, אך הוא היה נוכח מאז ומעולם. חלום זה התבטא באמונה שקיומה של מדינה יהודית יעלים את בעיית האנטישמיות, וסוף־סוף נחיה כעם נורמלי. במקום זאת, מדינת־ישראל נהפכה ליהודי בין העמים. סבורני שהקושי להכיר בכך שיש אנטישמיות אי־רציונלית, ושאי־אפשר לפתור את הבעיה הזאת באמצעות הסברה טובה יותר או באמצעות מעשינו בכלל, נובע מהפחד להתייצב פנים־אל־פנים מול ההיסטוריה היהודית או מול הגורל היהודי. השאיפה לברוח מהייעוד היהודי התקיימה עוד בתקופת הנביא יחזקאל, שגם הסביר את חוסר התוחלת שבה: "וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה, אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן" (יחזקאל, פרק כ, פסוק לב).
ברי שהמציאות המאיימת מפחידה. כמו־כן קשה לבסס זהות וביטחון בצדקת הדרך על דברים שליליים גרידא. לעשות זאת ללא מטען יהודי עמוק, היסטורי וערכי יהיה בלתי־אפשרי. אם כן, הפתרון הוא ההכרה שברית הייעוד היא צורך השעה. כיצד אפשר להבין פתרון זה ללא סיסמאות? הרב יהודה ליאון אשכנזי (מניטו) ניסח זאת כך: שליחותו של עם־ישראל היא אוניוורסלית, אולם היא מתבצעת על־ידי קיום פרטיקולרי כאומה עצמאית על אדמתה. יש מקום לכל הערכים, שאמורים לאזן זה את זה בהתאם לנסיבות. זוהי גם "הדרך האמצעית" של הרמב"ם.
לגישה זו יש השלכות מעשיות ביותר במישורים האסטרטגי והמדיני: הרי הנסיבות מחייבות לפעמים הידברות ולפעמים הפעלת כוח. לישראל יש כמה חולשות אסטרטגיות מבניות, כגון העדר עומק קרקעי ומחסור בכוח־אדם. היא יכולה לפצות עליהן באמצעות יתרונות איכותיים רבים, ובכלל זה היתרון המדעי־הטכנולוגי. חייב להיות ברור שמבצע "עם כלביא" היה בלתי־אפשרי אלמלא מצוינות טכנולוגית חוצת דמיון ויכולותיהם של טייסי חיל האוויר, שאין שני להם בעולם. אולם, כפי שהסביר תא"ל גיא חזות, צבא היבשה ויכולות טכנולוגיות אמורים להתקיים במקביל, ולא האחד על־חשבון האחר. הכשל הנורא של 7 באוקטובר נבע גם בגלל ההזנחה של צבא היבשה.[10]
אם כן, המטרה היא להגיע לאיזון בין ערכים שונים, ויש צורך במודעות לאיזון גם בתחומים מעשיים ביותר.[11]
ייתכן שקוראים יתהו כיצד אפשר לאמץ גישה ציונית לא־אידאולוגית? שיבת ציון היא נס לעמים, וכל פעולותינו משרתות מטרת־על גדולה: הגנה על מדינת־ישראל, שהיא התגשמותו של חלום הריבונות היהודית בארץ־ישראל, ביצורה וחיזוקה. אולם פעולה מוגדרת כלשהי מוכתבת גם על־ידי היתכנותה או אי־היתכנותה לנוכח המציאות. הרי תורה ומוסר היו גם לפני האידאולוגיות המודרניות. ספר קהלת קובע: "עֵת לַחֲבוֹק וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק… עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם" (קהלת, פרק ג, פסוקים ה ו־ח).
————————————————————
*אלכס גרינברג משמש עמית מחקר בכיר במכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון, חוקר את איראן ומשמש כיועץ מודיעיני וגאופוליטי לחברות עסקיות.
[1] הכוונה ללוחמה פסיכולוגית נגד המדינה או החברה העוינות בכללותן, ולא נגד ארגון טרור מוגדר. ההצטיינות הישראלית בלוחמת מידע תקפה לגבי צרכים מבצעיים נקודתיים, המוגבלים בזמן ובמקום.
רון שלייפר פוסט לוחמה פסיכולוגית (2024).
[2] המצביא הצרפתי פרדיננד פוֹש היה הן אסטרטג והן טקטיקן. אף שהוא כתב חיבורים על־אודות עקרונות המלחמה, הוא דרש מקציניו להתבונן היטב במה שקורה בקרב המסוים שהם מעורבים בו ולפעול לפי המצב, במקום להיצמד לתאוריה. עוד קבע פוש שההגנה לבדה לא תביא ניצחון, לכן יש לשאוף לעבור למתקפה. Foch lance la contre offensive francaise, Ministère des Armées, Chemins de memoire (https://www.cheminsdememoire.gouv.fr/fr/foch-lance-la-contre-offensive-francaise).
[3] ראו, למשל, https://did.li/XgtmC.
[4] נתן אלתרמן "ארץ ערבית" דבר 13.9.1946, 2 ("הטור השביעי") https://did.li/5xEOf.
[5] האתר האישי של מנהיג איראן עלי ח'אמנהאי, מאמרים בנושא "אגדת השואה" (אפסאנהִ הולוקאסת), https://farsi.khamenei.ir/newspart-index?tid=5070.
[6] Vincent Desportes, Entrer en stratégie 10–32 (2019).
[7] Charles-Henri d’Andigné, « La culture générale est essentielle pour élaborer une stratégie ». Entretien avec le général Benoît Durieux, 57 Revue Conflits 9 (2025).
[8] בבלי, יבמות עט, ע"א.
[9] E. Amado Levy-Valensi, A la gauche du Seigneur ou l'illusion idéologique (1987).
[10] גיא חזות צבא ההיי־טק וצבא הפרשים – כיצד ויתרה ישראל על צבא היבשה (2024).
[11] למשל, גם אם אני מסכים בלב שלם עם הקביעה שהמודיעין חייב לנתח את יכולותיו של האויב, ולא את כוונותיו, גם כאן מתחייבים גמישות וניואנסים: אי־אפשר להתעלם כליל מהכוונות של האויב, אלא שיש להפריד בין הכוונות המוצהרות לבין מה שאנחנו נוטים לפרש ככוונות.
