שישה חודשים עברו מתחילת המלחמה עם איראן, וההתייחסות אל שאלת האחריות היא כאל קלף מיקוח. אולם, זוהי שאלה משפטית, ובדין הקיים כבר יש את כל מה שנדרש כדי לענות עליה.

שישה חודשים לאחר תקיפות ה-28 בפברואר 2026, המלחמה עם איראן נמצאת במצב ביניים, לא שלום ולא לחימה: מצור ימי, מיצר סגור, ומשא ומתן שנבלם וחוזר ומתחדש. טהרן דורשת פיצויים לפני שתפתח מחדש את מיצר הורמוז; וושינגטון משיבה בתביעות פיצוי המשתרעות אחורה על פני יותר מארבעה עשורים. האחריות נסחרת כעניין של משא ומתן, כמו עוד סעיף בעסקה.

אלא שמקומה לא שם. מה שעשתה הרפובליקה האסלאמית לישראל, ולאזרחיה שלה, שייך למחוזות המשפט ולא הדיפלומטיה – ובתי המשפט אינם ממתינים לאישורו של איש. זוהי ליבת הטענה ביסוד הנייר "תיק טהרן", מחקר שנערך עבור פורום קהלת, שממפה 23 אפיקים משפטיים נגד משטר האייתוללות. הם נשענים כולם על אבחנה אחת: האליבי שאיראן התחבאה מאחוריו מאז שנת 1979 כבר אינו מחזיק מים.

האליבי מוכר. איראן נלחמת דרך אחרים: היא מממנת את החמאס והג'יהאד האסלאמי, מחמשת את החיזבאללה, מציידת את החות'ים, תומכת במיליציות שיעיות בעיראק ובסוריה, ושומרת על מרחק מספיק משפיכות הדמים כדי לטעון אחר כך שהידיים המלוכלכות לא שלה.

כשיטה דיפלומטית, זה עבד במשך קרוב לחצי מאה. כעניין משפטי, הוא מגלה סימני כישלון.

לעורכי הדין של טהרן יש טענה של ממש: המשפט הבינלאומי אינו מטיל על מדינה אחריות לפשעים שביצעה שלוחה רק משום שהיא מחמשת ומממנת אותה. המשפט הבינלאומי דורש הוכחה ל"שליטה אפקטיבית", כלומר, ניהול של התקיפה הספציפית, רף שבית הדין הבינלאומי לצדק קבע לפני עשרות שנים בפרשת ניקרגואה. איראן תטען, ובצדק, שחמאס אינו הצבא שלה; כל תביעה שתעמיד פנים אחרת נדונה לכישלון.

אולם, שליטה אפקטיבית אינה הפתח היחיד. מדינה שמממנת, מחמשת ומאמנת ביודעין קבוצה שתקיפותיה נגד אזרחים היו אסורות אילו ביצעה אותן בעצמה, אינה יכולה לרחוץ בניקיון כפיה מהתוצאה. גם לאירוח יש משמעות: איראן מארחת משרדים של החמאס, מאמנת לוחמי חיזבאללה ומאחסנת נשק של שלוחותיה בשטחה שלה, וכפי שקבע בית הדין הבינלאומי לצדק בשנת 1949, זוהי הפרה של הכלל האוסר על מדינה לאפשר את השימוש בשטח שלה לצורך תקיפת מדינה אחרת.

משטר שמנהיגיו שיבחו את טבח השביעי באוקטובר תוך ימים ספורים, יצר לעצמו תיק משלו.

וכל זה אפילו לא נדרש עבור מעשיה של איראן עצמה, באותם זמנים בהם לא התחבאה מאחורי שלוחה. מטחי טילים בליסטיים נפלו בשטח מדינת ישראל באפריל 2024, אוקטובר 2024, יוני 2025 ושוב בפברואר ומרץ השנה. באחת מהן, ביום 1 במרץ, נהרס חדר ממ"ד בבית שמש ונהרגו תשעה בני אדם.

סוכנים איראניים תכננו התנקשויות על אדמת אירופה; אסירים הוצאו להורג באשמת "ריגול למען ישראל". חלק מהתקיפות הללו עשויות להיחשב פשעי מלחמה תחת האמנה שהקימה את בית הדין הפלילי הבינלאומי. החלפת ההנהגה אינה משנה דבר: עלי חמינאי מת ביום 28 בפברואר; החסינות של תפקידו פשוט עברה לבנו. אחריות המדינה עומדת בעינה.

חלק מהאפיקים המוצעים מהירים יותר מאחרים. המהיר ביותר הוא קבוצת העבודה של האו"ם לעניין מעצר שרירותי (UN Working Group on Arbitrary Detention), שלא דורשת מיצוי תרופות איראניות, ולרוב מקבלת החלטה תוך שלושה – שישה חודשים: התיק הראשון שיש להגיש הוא של אחמד רזא ג'לאלי, שנמצא בתא הנידונים למוות מאז 2017.

בתי משפט לאומיים הם השלב הבא: שבע מדינות, מגרמניה ועד ארגנטינה, העמידו לדין בכירים איראנים מכוח סמכות שיפוט אוניברסלית. שוודיה הדגימה מה אפשרי כשגזרה בשנת 2022 מאסר עולם על חמיד נורי, כמו גם כיצד הגיבה טהרן: בשנת 2024 היא השיגה את שחרורו תמורת שני אזרחים שוודים. זה לא סיבה להימנע מהמהלך, אלא סיכון שכדאי לתכנן מראש.

תביעות אזרחיות הן מרחיקות הלכת ביותר.

בתי משפט אמריקנים הורו לאיראן לשלם פיצויים עבור הפצצת מעונות החיילים בבירות, הפיגוע במגדל ח'ובר, והפיגוע בבניין הקהילה היהודית ה-AMIA בבואנוס איירס; בית המשפט העליון אישרר את עיקול הכספים ישירות מנכסי הבנקים האיראניים המרכזיים.

בקצה הרחוק ניצב בית הדין הבינלאומי לצדק עצמו: איראן חתמה על האמנה הבינלאומית למניעת רצח-עם בלי לפטור את עצמה מהעמדה לדין, ופסק דין משנת 2020 בעניין מיאנמר אישר שכל מדינה החתומה על האמנה רשאית להגיש תביעה כזו. ההתנגדות המתבקשת היא שהאו"ם מוטה נגד ישראל. אכן כך: ישראל עודנה המדינה היחידה שיש לה סעיף קבוע בסדר היום של מועצת זכויות האדם.

אני לא חלוקה על כך; אני רוצה לנצל זאת. בואו נביא בפני הגופים הללו תיק חסין מביקורת נגד איראן, ונחייב אותם ליישם את אמות המידה שלהם עצמם. אם יעשו זאת, טהרן תעמוד סוף סוף מול אחריותה. אם יהססו, תהיה זו הוכחה שהמבקרים צודקים.

פסק דין שורד כל עסקה: אף גורם שמנהל משא ומתן אינו יכול לבטל אותו במחי קולמוס. יש להגיש את התביעות הללו עכשיו, כשהראיות עודן טריות, ובטרם הסדר כלשהו יוותר בשקט על מה שמגיע לנפגעים.

המכניקה קיימת. מה שהיה חסר עד עכשיו הוא הנכונות לעשות בה שימוש.

(פורסם לראשונה באנגלית בג'רוזלם פוסט)