Search
Close this search box.

התאונה בכבישי יו”ש היא רק קצה הקרחון של המחסור במשילות מול הרשות הפלסטינית

בשבוע שעבר הגיב הציבור הישראלי בזעזוע לתאונה הקטלנית בסמוך ליישוב עלי ולתמונתו שוברת הלב של מתן צינמן ז”ל בן ה-6. מטרידה מאוד העובדה שהתאונה הזו לא הפתיעה איש ממי שרגילים לנסוע יהודה ושומרון ויודעים שדבר כזה יכול לקרות בכל רגע. תרבות הנהיגה הפרועה של פלסטינים באזור לא מכירה חוק או היגיון, ומהירות מופרזת או יציאה לעקיפות מסוכנות הן עניין שבשגרה ותוצאה ישירה של הזנחת רשויות האכיפה את כבישי יו”ש.

חולייה אחת בשרשרת ההפקרות היא המינהל האזרחי, שלא מעביר למשטרת ישראל את המידע על רישיונות נהגים וכלי רכב ברשות הפלסטינית. המשמעות היא ששוטר יכול לעצור מכונית פלסטינית ולא תהיה לו דרך לדעת שלנהג אין רישיון או שהרכב אינו מורשה. כבר ב-2013 הצביע מבקר המדינה על הסכנה הטמונה בחוסר התיאום בין הגופים, ובדו”ח מלפני כחודשיים התברר שהמצב לא השתנה. עד היום לא פותחה מערכת שתסנכרן את המידע.

מתאם פעולות הממשלה בשטחים מצדו הסביר שפיתוח הממשק נמצא בעבודת מטה, וכי המהלך כרוך בזמן רב של עבודה ובמשאבים תקציביים רבים. בינתיים אין דרך לאכוף את חובת הרישוי, וכל פלסטיני נטול רישיון יכול לנסוע על כל רכב לא מורשה בלי לחשוש מעונש.

הלאה. שוטר שעוצר נהג פלסטיני שעבר על החוק – למשל, נסע במהירות מופרזת – יכול לרשום לו דו”ח, אך מדובר בפיסת נייר חסרת משמעות. המינהל האזרחי, הממונה על גביית קנסות מתושבי הרשות, לא טורח למלא את תפקידו, כך שדו”חות התנועה מהווים המלצה בלבד.

דו”ח מבקר המדינה שפורסם במאי האחרון הצביע על כך שכ-73% מדו”חות התנועה ביו”ש נרשמו לנהגים פלסטיניים. שיעור גביית הקנסות הכללי ביהודה ושומרון עומד על כ-23%. גם אם אין פילוח של נתוני הגבייה, לא מופרך להניח שהישראלים הם אלו שמשלמים את הקנס, מהסיבה הפשוטה שרק עליהם אוכפים את התשלום. למינהל האזרחי יש סנקציה אחת שהוא יכול להשתמש בה כדי לאכוף על תושבי הרשות תשלום חוב – מניעת כניסה לישראל – והוא לא רואה צורך להשתמש בה. ואם אין סנקציה, למה לשלם? ובעצם, למה בכלל לציית לחוק?

סוגיות של רישוי או גביית חובות יכולות היו להיות משעממות אלמלא היינו רואים את תוצאות המחדלים יום-יום. כשרשויות החוק לא עושות את עבודתן הן מעבירות לפלסטינים מסר ברור: עשו כטוב בעיניכם. לא תשלמו כל מחיר.

ואולי זו בעצם רק חתיכה אחת מתוך פאזל גדול. אנו נתקלים לאחרונה בתופעות שונות, בהקשרים שונים, שעולה מהן ניחוח אחד: מדינת ישראל משלמת פרוטקשן לרשות הפלסטינית ולתושביה. אם זו האקרובטיקה המרשימה שבאמצעותה מתחמקת ישראל מקיום חוק הקיזוז המחייב הקפאת כספים ששולמו לטרור, ואם זו השתמטות מהחובה לפי הסכמי אוסלו לקיים מנגנוני גביית חובות אפקטיביים. הצעת החוק של משרד האוצר להקמת בנק “שירותי קורספונדנציה”, המחריגה אותו מחוק המאבק בטרור ומטילה איפול על המתרחש בו, מעלה תמיהות על המוטיבציה של מדינת ישראל לעבור על הדין הבינלאומי האוסר על מימון טרור.

בינתיים, במעבר אלנבי סופגים פקידי מכס ישראליים אלימות מצד תושבי הרשות הפלסטינית, ואינם מקבלים גיבוי מהמשטרה. במעברים יבשתיים אחרים מעלימה רשות המסים עין מכך שהמכס על סחורות שנכנסות לישראל מועבר במרמה לרשות, בסכומים אסטרונומיים שגדלים והולכים.

התופעות הללו אינן סוד – הן מתועדות ומתוארות היטב בדו”חות מבקר המדינה. עובר בהן, כחוט השני, קו אחד ברור: מדינת ישראל נמנעת מעימות עם הרשות הפלסטינית, שבויה בקונספציה שעדיף לבלוע צפרדעים ובלבד שלא לנענע את הסירה. אבל המצב מידרדר בקצב מדאיג. הצפרדעים מתרבות, גדלות ומשתכללות, והמחירים בלתי נסבלים. מותו של מתן צינמן, שכבר לא יעלה לכיתה א’, הוא רק קצה הקרחון.

פורסם לראשונה בynet תחת הכותרת “הכאוס בכבישי יו”ש הוא לא באג אלא מדיניות”

Author

עו”ד אפרת סעד סונא
עו”ד אפרת סעד סונא

תוכן נוסף

More

עו”ד אברהם של”ו

תפריט נגישות