Search
Close this search box.

זו לא הזכות לנשק, זו החובה להגנה עצמית

עשרות אלפי בקשות לנשיאת כלי ירייה פרטי הוגשו למשרד לבטחון לאומי בשבועיים האחרונים, ביניהן, גם הזכאים החדשים שנכנסו בהרחבת התקנות האחרונה. כיום, התבחינים על פיהם אדם רשאי להגיש בקשה לרשיון נשק נחלקים לשלוש קטגוריות מרכזיות:

הראשונה, גיאוגרפיה בעלי סיכון גבוה להתקלות עם מפגעים – יישובים מזכים, חקלאים. השנייה, אחריות – בעלי שיקול דעת עליהם סומכים בזירה –מתנדבי מד”א, לוחמי אש. והשלישית, הכשרה – בעלי כשירות מבצעית לוחמים, מדריכי ירי.

אז מי לא זכאי לשאת נשק? ככלל, מדובר בכל אדם שלא היה לוחם בצבא או שאינו גר בישוב מזכה. בהתחשב בכך שהלוחמים שזכאים הם אלה שנקראים לחזית, העורף שהפך לחלק משדה קרב נותר ללא יכולת הגנה עצמית. כאן למשל, המקום לשאול מדוע מדריכות חי”ר, אשר מכשירות לוחמים בקליעה, בתפעול נשק, ובנשיאת ואחזקת נשק בצורה בטוחה, אינן זכאיות להכלל בתבחין ואילו נשים שעשו שירות לאומי וגרות בישוב מזכה זכאיות לכך. אפשר לקבל את הרציונל של אגף הרישוי – רצון לא להרחיב יתר על המידה את התבחינים, ובכל זאת להבין שמצב המלחמה, ולקחי “שומר החומות”, מחייבים התייחסות אחרת לסוגיית רישוי הנשק. אפשרות אחת היא הרחבת התבחין של שירות צבאי גם לכאלה שלא שירתו כלוחמים, וזאת בכפוף להכשרות ייעודיות ומותאמות. אפשרות אחרת שלא כוללת הוספת תבחינים היא עדכון רשימת היישובים המזכים. מדובר ברשימה חסויה אך גמישה אשר בשיקול דעת משטרתי וביטחוני ניתן להרחיבה או לצמצמה בעתיד, ולכן מאפשרת לספק הגנה מבלי לחשוש לשינוי דרמטי מכאן ואילך. בשבוע שעבר פורסם כי שדרות הצטרפה לרשימת הישובים הזכאים אך לא די בכך. אם תשאלו את תושבי כפר סבא והקיבוצים והמושבים הצמודים לקו הירוק, הם יעידו כי הם חשופים לסכנות הטרור העתידיות לא פחות מישובי עוטף עזה. בירושלים רק חלק מהשכונות מעניקות זכאות, ואילו אחרות לא- וכך גם בחלק משכונות קו התפר. הלקחים מלמדים שהאיום לא תחום כפי שאולי היה נהוג לחשוב בעבר ויש לבצע הערכה מחודשת של זכאות ישובים ולבדוק מחדש את מפת הסיכונים והאיומים. הערכה שכזו צריכה לכלול גם את ההתפכחות מן החשש לזכאות לישובים מעורבים וההבנה שמי שרוצה להשיג נשק כדי לפגוע ביהודים לא צריך רשיון של המשטרה, יש שוק גדול מאוד של נשק בלתי חוקי עבור אנשים כאלה. המציאות הפריכה גם טיעונים שהועלו שוב ושוב על ידי ארגונים כמו “האקדח על השולחן”, שאין כזה דבר “הזכות לשאת נשק” כי לא בזכות לשאת נשק עסקינן, אלא בחובתו של כל אדם להגן, על עצמו, על משפחתו, ועל הקהילה בה הוא חי. בפועל, ביום שבת השביעי באוקטובר נכנסו נתונים חדשים לתמונה. לא רק הנתון הזעום של מספר כלי הירי ברישוי בהם השתמשו כנגד בנות זוג, אלא כל מקרי הגבורה בהם גברים הצילו את בנות זוגם ואת בנותיהם, המצטרפים לעשרות אירועים אחרים בהם נשק פרטי הציל חיים וסיים אירועי פח”ע במהירות. הגיע הזמן לשנות את הקונספציה הקיימת לגבי רשיונות נשק ולדרוש ממקבלי ההחלטות, כמו גם מהגופים הבטחוניים, לפעול למען חיזוק העורף, ולא רק החזית. כדבריו של ח”כ רוטמן לנציגי אגף רישוי כלי ירייה בועדת הבטחון לאומי שהתקיימה בנושא, נטל ההוכחה לא מוטל היום על אלה המבקשים לאפשר ליותר אזרחים לשאת נשק להגנה עצמית אלא על המבקשים לשלול זאת מהם.

המאמר פורסם לראשונה במקור ראשון

Author

מורין אמיתי
מורין אמיתי

תוכן נוסף

More

עו”ד אברהם של”ו

תפריט נגישות