"לא אתן לישראל לספח את הגדה המערבית," כך הצהיר נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ במענה לשאלת כתב בספטמבר האחרון. ניתן לשער שהצהרה זו היא אחד ההיבטים היחידים במדיניות החוץ שלו שמניח את דעתם של הדמוקרטים. ההצהרה באה בעקבות הצבעה סמלית ולא מחייבת שנערכה בכנסת בעד החלת הדין האזרחי הישראלי באזור.

אלא שהכנסת לא השתמשה במונח "סיפוח", ולא בכדי.

ישנו כלל פשוט וברור לקביעת גבולותיה של מדינה חדשה, בין שהיא נוצרה מקריסת שלטון אימפריאליסטי, ובין שנוצרה מתהליך של דה-קולוניזציה, מהתפרקות פדרציה, מוויתור מדינה אחרת על שטח או מכל סיבה אחרת. תחת הדוקטרינה של  uti possidetis juris ("כפי ההחזקה בדין"), מדינה חדשה יורשת באופן אוטומטי את גבולותיה של היחידה האדמיניסטרטיבית העליונה האחרונה שהייתה באזור. במילים אחרות, הגבולות הפנימיים שקדמו לעצמאות עוברים אל המדינה החדשה. המשכיות הגבולות הקודמים היא השיקול היחיד, והוא גובר על שיקולים מעורפלים וקשים ליישום כמו הגדרה עצמית אתנית או זכות היסטורית.

הכלל הזה הוחל על מדינות חדשות מדרום אמריקה ועד אירופה, והוא נחשב כלל מבוסס וברור של המשפט הבינלאומי. הסיבות לכך ברורות. בעוד בכוחן של הדמוגרפיה וההיסטוריה ליצור ריבוי של תביעות מתחרות, עיקרון ה- uti possidetis juris מספק פתרון ייחודי וחד משמעי.

קחו לדוגמה מהעבר הלא רחוק את קרים. במשך רוב מאות השנים האחרונות, השטח היה שייך לרוסיה, ורוב תושבי האזור דיברו רוסית. עם זאת, הקהילה הבינלאומית רואה בסיפוח הרוסי פעולה בלתי-חוקית, ובצדק מתייחסת עד היום אל השטח כאל טריטוריה אוקראינית – בגלל עקרון ה-uti possidetis  .ניקיטה חרושצ'וב שרטט מחדש את גבולות הרפובליקות הסובייטיות הסוציאליסטיות האוקראינית והרוסית כדי להעביר את קרים אל זו הראשונה. כאשר ברית המועצות התפרקה ואוקראינה הפכה למדינה עצמאית, היא ירשה אוטומטית את הגבולות של קודמתה האדמיניסטרטיבית הסובייטית.

למונח "סיפוח" יש משמעות מדויקת בדין הבינלאומי: נטילת שטח של מדינה אחת על ידי מדינה אחרת והטמעתו בתוך גבולותיה שלה. הפעולה עליה הצביעו הפוליטיקאים הישראלים  – החלת הדין האזרחי הישראלי באזורים שהיו תחת שליטה צבאית נומינלית – לא מהווה סיפוח משתי סיבות קשורות.

ראשית, "הגדה המערבית" – מונח שטבעה הממלכה הירדנית ההאשמית אחרי מלחמת השחרור לציון השטח שכבשה – לא הייתה שייכת לאף מדינה זרה בעת שעברה לשליטתה של ישראל בשנת 1967. חוק הכיבוש הצבאי שמסדיר שטח שנכבש במלחמה – ולכך מתייחסים רוב מי שמדבר על "הכיבוש הישראלי בגדה" – חל רק על שטח ריבוני של מדינה זרה. הגדרה זו חלה על רוב סכסוכי הגבול, אך לא על חלק מהמעברים הפוסט-קולוניאליים בהם נוצרו פערים בשליטה הריבונית. בשנת 1975 לדוגמה, מרוקו כבשה את סהרה המערבית, מושבה ספרדית לשעבר שעדיין לא התגבשה כמדינה עצמאית, למרות שאיפותיהם הלאומיות של תושביה הילידים. בעוד שהאו"ם רשם תגובה פושרת כלשהי לתפיסת הקרקע בידי מרוקו, ארצות הברית והאיחוד האירופי לא התייחסו אל התפיסה כאל כיבוש. כיום, הסיפוח של רבאט את ה"פרובינציות הדרומיות" התקבל כמעשה חוקי על ידי חלק גדול מהעולם, כולל ארצות הברית ואירופה.

השתלטותה של אינדונזיה בשנת 1962 על מושבת גינאה ההולנדית החדשה, שהייתה "יתומה" באופן דומה, התקבלה גם היא באופן אוניברסלי. סיפוחה בכוח של צפון וייטנאם את כל מדינת דרום וייטנאם, בניגוד לדעותיהם הברורות והמפורשות של תושביה, התקבל גם הוא על כולם כבר מזמן, ללא ספק בגלל תביעות הריבונות ארוכות השנים של וייטנאם על שני חלקיה של הודו-סין הצרפתית – בדיוק כפי שישראל תבעה זה מכבר את יהודה ושומרון כשטחה שלה על פי תנאי המנדט של חבר הלאומים.

בקצרה, אין בסיס למושגים משפטיים כמו כיבוש לוחמתי וסיפוח ביחס ליהודה ושומרון, כי ברור שירדן מעולם לא הייתה ריבונית בשטח.

אולם, יש סיבה נוספת לכך שפעולותיה של ישראל לא מהוות סיפוח: לישראל עצמה יש תביעה ריבונית על השטח שהיא מכנה "יהודה ושומרון" – מונח בו נעשה שימוש במשך אלפיים שנה, לא רק בתנ"ך אלא גם בידי היסטוריונים רומיים, ורשויות אחרות שאינן דתיות – כולל האו"ם עצמו – עד לאמצע המאה ה-20. מובן מאליו שמדינה אינה יכולה לספח את השטח שלה עצמה.

כאשר ישראל זכתה בעצמאות, הישות הגיאופוליטית הקודמת בשטח הייתה פלשתינה המנדטורית, שכללה בתוכה את הגדה המערבית (יהודה ושומרון), אם כי היא לא נקראה אז בשם זה. למעשה, יהודה ושומרון לא נחשבו מעולם לישות מנהלית מובחנת. תחת הכללים הסטנדרטיים של המשפט הבינלאומי, גבולות המדינה החדשה היו גבולות השטח המנדטורי שירשה עם תחילת עצמאותה.

המדינות האחרות במזרח התיכון שצמחו מתוך שטחים מנדטוריים – לבנון, סוריה, עיראק וירדן – ירשו כולן את הגבולות המדויקים של הישויות המנדטוריות ברגע שהפכו עצמאיות. על כל אחד מגבולות אלה אפשר לטעון שהוא שורטט באופן שרירותי, וכולל מיעוטים שהתנגדו להכללתם בתוך גבולות מדינה גדולה יותר, כמו המוסלמים בלבנון שהייתה אז ברובה נוצרית או הכורדים בעיראק. אלא שבאף מקרה אחר לא נחשבו טענות מעין אלה סיבה מספקת להקמת מדינה קטנה עבור המיעוט שחי בתוך שטח המדינה היורשת.

דוגמה אחרת לכך היא נגורנו-קרבאך, חבל ארץ שנמצא בתוך אזרבייג'ן, בעל קשר היסטורי עמוק לארמנים ורוב ארמני, עליו השתלטה ארמניה כשנלחמה נגד אזרבייג'ן בתקופת מלחמות העצמאות של המדינות, בדומה לאופן שבו ירדן תפסה את הגדה המערבית. עם קריסת ברית המועצות, שתי הרפובליקות הסובייטיות לשעבר החלו בסכסוך ממושך על השטח. אולם איש לא מתייחס אל אזרבייג'ן כאל מעצמה כובשת מאז שכבשה את האזור בספטמבר 2023, תוך עקירת הארמנים. הסיבה לכך פשוטה: נגורנו-קרבאך היה ממוקם בתוך גבולות הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של אזרבייג'ן, ולכן הפך אוטומטית לחלק מהמדינה העצמאית החדשה של אזרבייג'ן, למרות שבכך סוכלו שאיפות ההגדרה העצמית של הארמנים המקומיים. יתירה מכך, כיבושו של השטח על ידי מדינה אחרת במשך שני עשורים לא עשה דבר כדי למחוק את הזכויות האזרבייג'ניות. זוהי דוגמה עכשווית למצב הדומה למדי למצב ביהודה ושומרון, ואותו הקהילה הבינלאומית שופטת בצורה הפוכה לחלוטין.

נסכם בקצרה את ההיסטוריה הפוליטית של יהודה ושומרון: במשך מאות שנים, עד לשנת 1918, אזור הלבנט כולו היה שייך לאימפריה העות'מנית. השלטון העות'מני הסתיים עם קריסת האימפריה בסוף מלחמת העולם הראשונה. במקום ליטול לעצמן את הטריטוריות של קונסטנטינופול כקולוניות, בעלות הברית המערביות ביקשו ליצור מדינות לאום עצמאיות – בדיוק כפי שעשו בטריטוריות של האימפריה האוסטרו- הונגרית המובסת באירופה. תהליך יצרת מדינות חדשות מתוך אימפריות רב-לאומיות הוסדר על ידי חבר הלאומים החדש, שקיבל את הסמכות לנהל את "שטחי המנדט" על פי האמנה שמכוחה הוקם.

המנדט של חבר הלאומים על פלשתינה, שניתן בשנת 1923, יועד להקמת "בית לאומי לעם היהודי", וכלל במסה אחת בלתי-מובחנת את מה שאנו מכנים היום עזה, ישראל, יהודה ושומרון, והממלכה ההאשמית של ירדן, תוך חיבור חלקים שונים של מספר פרובינציות עות'מניות. תנאי המנדט התירו את חלוקת השטח לפי הגבול הטבעי של נהר הירדן כדי ליצור שתי ישויות: יהודית וערבית. הבריטים עשו זאת מיד, והפכו את כל השטח ממערב לנהר לשטח המנדט של פלשתינה – הישות היהודית – ואת כל האזור שממזרח לנהר המכונה "עבר הירדן", לישות הערבית. את הישות הערבית קיבלו התומכים ההאשמיים המובסים של בריטניה בעיראק, והיא הפכה בשנת 1946 לממלכה ההאשמית של ירדן.

בריטניה סיימה את המנדט שלה בפלשתינה בשנת 1948, בעקבות ההצבעה באו"ם על הכרה בשתי מדינות בחלק ה"יהודי" של השטח המנדטורי – אחת לערבים ואחת ליהודים. היהודים קיבלו את ההצעה, הגם שלא היה לה בסיס חוקי תחת תנאי המנדט, מתוך התפיסה בזמנו שהיא מספקת מענה למאזן הכוחות בפועל. במילים אחרות, החלוקה הייתה פתרון פוליטי, שאפשרה לאו"ם מצד אחד למלא באופן חלקי את תנאי המנדט שירש מחבר הלאומים, ומצד שני למנוע את מה שצפו כולם שיהיה טבח של היהודים בידי הערבים. אלא שהנציגים הפלשתינים הערבים צפו ניצחון במלחמה עתידית, וסירבו פה אחד לתכנית החלוקה של האו"ם. פירושו של הסירוב הזה הוא שתכנית החלוקה לא "יצרה" את מדינת ישראל וגם לא מדינה פלשתינית, ואין לה כל מעמד בדין הבינלאומי.

חמש מדינות ערב, תוך חוסר עניין מוחלט בתכנית החלוקה, פלשו מיד לשטחי המנדט, כשמטרתן המוצהרת היא "למנוע את הקמתה של מדינה יהודית". הטנקים המצריים נהדפו בדרכם לתל אביב, אך הצליחו לתפוס נתח זעיר בקו החוף, שהפך ברבות הזמן למה שאנו מכירים כיום כ-"רצועת עזה". באופן דומה, הלגיונות הירדניים נעצרו בידי הכוחות הישראליים ברכס הרי השומרון, אך לא לפני שכבשו חלק ניכר מפלשתינה המנדטורית.

ישראל וירדן חתמו על הסכם שביתת נשק בשנת 1949 מבלי להסכים על גבולות קבע. ירדן המשיכה לשלוט בעיר העתיקה בירושלים ובשטחים שמסביב, והיא ביצעה טיהור אתני של היהודים מרחבי השטח, אותו סיפחה בשנת 1950 וכינתה "הגדה המערבית". רוב מדינות העולם דחו את המהלך הזה כבלתי לגיטימי, מפני שלא הייתה לירדן כל תביעה סבירה לריבונות על השטח שכבשה במלחמת תוקפנות.

באופן ברור, ישראל לא כבשה שטח מירדן כאשר כבשה חזרה את האזור בשנת 1967, אלא סיימה את הכיבוש הירדני בחלקים של פלשתינה המנדטורית, אותה טריטוריה שיועדה על ידי חבר הלאומים להיות הבית הלאומי היהודי תחת המנדט הבריטי. למעשה, הטענה שעדיין יש ל"גדה המערבית" מעמד מיוחד לאחר סיום הכיבוש הירדני מעניקה תוקף משפטי רטרואקטיבי לתוקפנות נגד ישראל ב-1948. האמירה היא בעצם שככל שהמדינות הערביות הצליחו לכבוש חלקים משטח פלשתינה המנדטורית ולטהר אותם אתנית מכל יהודיהם, הרי שאזורים אלה חייבים להישאר "יודנריין" לצמיתות.   

מתברר, אם כן, שתחת כללים בינלאומיים מוסכמים ומקובלים, יש לישראל זכות ריבונית על השטח המכונה בפי מדינת ישראל יהודה ושומרון ובפי חוקרים וסופרים זרים רבים "הגדה המערבית". אולם, יש מי שרוצה ליצור חריג ייחודי לכללים אלה למדינה היהודית.

ייתכן שהניתוח המשפטי הנ"ל מעורר את החשש בקרב מי שמאמין שפתרון בדרכי שלום לסכסוך הישראלי-פלסטיני תלוי בהקמת מדינה פלסטינית ריבונית, שהוא מונע את האפשרות הזו. למעשה, עולה החשד שההכחשה המאומצת של זכויותיה המשפטיות של ישראל נועדו להסליל את מדינת ישראל אל אותו פתרון שבמשך עשרות שנים נראה לדיפלומטים הפתרון האידיאלי: שתי מדינות לשני עמים. עד כה, ההישגים בפועל של פתרון זה אינם מזהירים.

אולם, החוק ניטרלי לגבי פתרונות דיפלומטיים. אם חביב עליכם פתרון שתי המדינות, המשיכו לקדם את פתרון שתי המדינות. הזכות הריבונית של ישראל על השטח לא מונעת מהמדינה לוותר על יהודה ושומרון או על חלקן, או על כל חלק אחר ממדינת ישראל, למען הקמת מדינה פלסטינית או כל סוג אחר של מדינה או ישות – למעשה, היא מקילה על המדינה לעשות זאת. כל שהניתוח המשפטי מבהיר הוא שאין בקווי שביתת הנשק של  1949 דבר שהופך אותם לגבולות החוקיים של מדינה פלסטינית כזו, או שמכריחה את ישראל לוותר על כל השטח אותו הם משרטטים.

שיטה אחרת לניתוח מוכוון תוצאה גורסת שזכות ריבונית של ישראל ביהודה ושומרון תעמיד אותה במצב הקלוקל של שליטה בתושבים ערבים, כאשר אחוז גבוה מהאוכלוסייה שתימצא תחת השלטון הישראלי יהיה לא יהודי, ובכך תיאלץ המדינה לבחור בין היותה יהודית לבין היותה דמוקרטית. זהו אמנם שיקול משמעותי שהוא פועל יוצא של הזכויות המשפטיות של ישראל. אולם כמו רעיון הקמת מדינה פלסטינית, או כל צורה אחרת של ישות ערבית פלסטינית אוטונומית פוליטית, עומדת לישראל הבחירה להתייחס לבעיות של ביטחון, דמוגרפיה או ביטחון אזורי בכל אופן שתראה לנכון. בעוד שבחירות שונות יובילו לתוצאות טובות או גרועות יותר בעולם האמתי, ה"משפט הבינלאומי" אינו מהווה נוסחה קסומה שבכוחה לכפות או שבהכרח תכפה על ישראל את הבחירות שמבקריה או תומכיה סבורים שהן הטובות ביותר.

הזכות הריבונית של ישראל על כל שטחי יהודה ושומרון אינה מכתיבה את שיטת הממשל באזור. למעשה, מאז הסכמי אוסלו בשנות התשעים המוקדמות, ישראל לא שולטת על הפלסטינים המתגוררים ביהודה ושומרון; הם סובלים תחת שלטון הרשות הפלסטינית. ישראל לא מטילה עליהם מיסים ולא מגייסת אותם לצבא, לא כותבת את ספרי הלימוד בבתי ספרם, לא קובעת מדיניות רווחה ולא דואגת לניקיון רחובותיהם. האינטראקציה של ישראל עם האוכלוסייה הפלסטינית בעת הזאת מתמקדת כמעט אך ורק בנושאי ביטחון משמעותיים. לאור העובדה שכל העמים נהנים מהזכות האינהרנטית להגנה עצמית, כך יהיו פני הדברים גם אם האזורים הפלסטינים יהיו באופן טכני תחת ריבונות עצמאית.

תכנית השלום של הנשיא טראמפ משנת 2020, שאושרה לאחרונה מחדש בתוכנית 20 הנקודות שלו, כוללת את האפשרות שישראל תרחיב את החלת הדין האזרחי על כמחצית מיהודה ושומרון בה מרוכזת האוכלוסייה היהודית, ותשאיר את המחצית השנייה בידי מדינה ערבית פוטנציאלית. אפשרות זו מסבירה את הערותיו לגבי "סיפוח הגדה המערבית". עם זאת, חוסר התמיכה של טראמפ בהחלת הדין האזרחי הישראלי על אותם אזורים שבשליטת הרשות הפלסטינית אינו סותר את ההצעות הנדונות בכנסת.

תכניות הסיפוח כביכול הנדונות בישראל אינן עוסקות במיזוג שטח זר אל תוך מדינת ישראל. הן עוסקות, במקום זאת, בסיום הממשל הצבאי החריג שחל באזור זה מאז שנת 1967. מימי מלחמת ששת הימים, ישראל נמנעת מהחלה מלאה של החוק המקומי ביהודה ושומרון, בגלל הציפיה המתמדת לבקשת הסדר שלום מצד המדינות הערביות, והמוכנות להעביר להן לפחות חלק מהשטח. עד סוף שנות ה-80, ישראלים רבים הניחו שהצד השני במשא ומתן כזה תהיה ירדן. עם הנעת תהליך אוסלו, "שותפת השלום" של ישראל הפכה להיות ארגון השחרור הפלסטיני. כך או כך, לא היה טעם למהר ולהחיל את הדין הישראלי על שטח שעלול לצאת מידי ישראל במסגרת משא ומתן להסדר שלום.

מערכת הממשל הצבאי הישראלי ביהודה ושומרון נועדה מאז ומעולם להיות זמנית. שמירה על המערכת הזו לאורך עשרות שנים של הליכי משא ומתן עם הפלסטינים, שהסתיימו כולם בדחיית הצעות מדינתיות שזכו לתמיכה בינלאומית, מצביעה על כך שישראל שגתה קשות הן בהערכת ההעדפות והכוונות של שכניה הערבים והן בפגיעה באזרחיה שלה בתוך כך, כשהיא יוצרת בעיה חדשה מעשה ידיה.

כיום, קרוב ל-700,000 יהודים ישראלים חיים ביהודה ושומרון, בהן יש להם את מלוא הזכות המשפטית וההיסטורית לגור ולקנות נכסים. אולם ישראלים וערבים כאחד ממשיכים למצוא את עצמם תחת מארג מטולא של תקנות צבאיות שבאופן מכוון נותר לא מוסדר ולא שקוף לאיש, וברבות הזמן גם מסורבל וקשה ליישום. דיני הקניין מבוססים על חוקים עות'מניים מעורפלים; מתן היתרים עבור פרויקטים של תשתיות הוא תהליך קשה ומכביד; ורגולציה בתחום איכות הסביבה נעדרת לחלוטין עבור יהודים וערבים גם יחד. קל לראות שסיטואציית הבדיעבד הזו משתמרת על ידי שילוב של אשליה ורפיון בקרב גורמים ישראליים יחד עם פעולת של גורמים חיצוניים שמטרתם להמאיס את החיים באזורים אלה עד כמה שאפשר עבור כולם.

חמישה עשורים של אידיאולוגיית דחייה מצד הערבים, בנוסף לתקיפות טרור אלימות, הופכים את המשך קיום הביניים של ההסדר המשפטי הקיים לבלתי אפשרי עבור קהילות יהודיות ביהודה ושומרון. ולא המשפט הבינלאומי ולא עקרונות דמוקרטיים מערביים עומדים בדרכה של ישראל להחיל סוף סוף את הדין האזרחי הישראלי על אזרחיה שלה באזורים אלה.  

(התפרסם לראשונה באנגלית ב- Tablet).