ב-9 בספטמבר 2025 צה"ל והשב"כ ביצעו תקיפה ממוקדת בדוחא, קטאר, שמטרתה בכירים של חמאס, ביניהם חליל-אל חיה, המנהיג המרכזי של הלשכה המדינית, ומנהיגים אחרים כמו מוחמד דרוויש, מוסא אבו-מרזוק, זאהר ג'בארין וייתכן שגם חאלד משעל. המבצע הזה, בו ננקטו אמצעים לצמצום הנזק האגבי וחוסלו על פי הדיווחים מספר מחבלי חמאס, עורר דיון על מידת חוקיותו תחת המשפט ההומניטרי הבינלאומי (IHL) ודיני ההגנה העצמית. מדינת קטאר גינתה את התקיפה כ"פחדנית", והפרה של ריבונותה ושל נורמות בינלאומיות, בעוד מנהיגים ישראליים משבחים אותה כפעולה הכרחית נגד האחראים לטבח ה-7 באוקטובר 2023 ולעוינות הנמשכת מאז.
התקרית הזו מדגישה את המתחים שביישום הדין הבינלאומי על קבוצות חמושות שאינן מדינתיות הפועלות ממדינות שלישיות, ומעלה שאלות לגבי הקריטריונים של קביעת מטרות, הגנה עצמית חוץ-טריטוריאלית, ודוקטרינת "לא רוצה או לא מסוגלת". בהתבסס על תקדימים היסטוריים ומסגרות משפטיות, מסקנת הניתוח הנוכחי היא שתקיפות מסוג זה תהיינה חוקיות כאשר הן מכוונות אל מנהיגים החיוניים לפעילות עוינת, בתנאי שהן עומדות בסטנדרטים של הבחנה, צורך צבאי ומידתיות.
הוגו גרוטיוס, אבי המשפט הבינלאומי, ניסח עיקרון בסיסי ב-1646: "מותר להרוג אויבים" (משפט המלחמה והשלום III XBIII (1)-(2)). 'אויבים' כולל חיילים רגילים עד למנהיגים ארגוניים (יו, 74). כל האמצעים המשמשים לתקיפת האויב הם חוקיים, לרבות כטב"מים, תקיפה אווירית או זריעת מוקשים (פארקס, 5). השאלות הרלוונטיות הן האם המנהיגים המדיניים של חמאס מהווים מטרה חוקית, והאם ישראל רשאית לתקוף באופן חוקי על אדמת קטאר.
מעמדם של המנהיגים המדיניים של חמאס
הזרוע המדיני של חמאס, הידוע רשמית בשם 'הלשכה המדינית', משמש כמבנה המנהיגות המבצעת וכגוף העיקרי של החמאס לקבלת החלטות האמון על קביעת מדיניות כללית, כיוונים אסטרטגיים ותיאום פעילותו של הארגון בתחומים מדיניים, חברתיים ומבצעיים. הזרוע המדיני כולל כ-15 חברים שנבחרים על ידי מועצת השורא המייעצת, והוא פועל בעיקר בגולה (כלומר, בקטאר או במקומות אחרים) כדי להימנע מאיום ישיר. הוא שואב את סמכותו מתמיכתה של מועצת השורא הרחבה יותר, ומתפקד כליבו של הממשל המרכזי. במקביל, לשכות אזוריות מטפלות בעניינים מקומיים בעזה, בגדה המערבית, בפזורה ובקרב האסירים. למרות שהלשכה המדינית מוצגת לעתים קרובות כ"זרוע מדיני" בלבד, ניתוחי עומק מדגישים את מעורבותה בסלילת הדרך לפעילות עוינת, כולל קבלת החלטות התומכת בהפעלת טרור נגד ישראל.
בין ישראל לחמאס מתקיים סכסוך מזוין מתמשך שאינו בינלאומי, ובהקשר זה, התקיפות על המנהיגות המדינית של חמאס יכולות להיות חוקיות תחת המשפט ההומניטרי הבינלאומי, בהסתמך על גישות מבוססות בדבר הצבת חברים בקבוצות חמושות לא-מדינתיות כמטרה. על פי אחת הגישות המובילות, עצם החברות בקבוצה חמושה מגדירה אדם כלוחם בסכסוך מזוין שאינו בינלאומי (דינשטיין, Non-International Armed Conflicts in International Law, 77). החברות בקבוצה כזו לבדה הופכת אדם למטרה חוקית, ללא תלות בהשתתפותו הממשית בלחימה (מאק וריבס, 334, 353). על פי המדריך לדיני המלחמה של משרד ההגנה האמריקני: "בדומה לחברי הכוחות המזוינים של מדינת אויב, פרטים שהם רשמית או פונקציונלית חלק מקבוצה חמושה לא-מדינתית העוסקת במעשי איבה, עשויים להיות מטרה לתקיפה משום שגם הם שותפים לכוונה העוינת של קבוצתם" (5.8.3). בשנת 2004, לשכת הערעורים של בית הדין הפלילי הבינלאומי ליוגוסלביה לשעבר (ה-ICTY) קבעה בפסק הדין בעניין Blaskic כי "אם אכן הוא חבר בארגון מזוין, העובדה שלא היה חמוש או לוחם בזמן ביצוע הפשעים לא מעניקה לו מעמד של אזרח" (סעיף 114). מסגרת משפטית זו מדגישה את העובדה שהמנהיגים המדיניים של חמאס מגלמים איום מתמשך מתוקף תפקידיהם המהותיים במבנה ובפעילויות הארגון שהם חברים בו, העולה בקנה אחד עם עקרונות ההבחנה והצורך הצבאי של המשפט הבינלאומי ההומניטרי.
באופן משלים, פסק הדין של בית המשפט העליון הישראלי בבג"ץ 769/02 מספק נקודת מבט חלופית אך תומכת, המתייחסת אל חברים בארגוני טרור כמו החמאס כאל אזרחים שאיבדו הגנה במהלך השתתפות ישירה בפעולה עוינת(DPH- direct participation in hostilities) תחת הדין הבינלאומי המנהגי, כמו סעיף 51(3) לפרוטוקול הנוסף הראשון לאמנות ז'נבה. עם זאת, בית המשפט התייחס במפורש לסוגיית "הדלת המסתובבת", בה מנהיגים עשויים להחליף בין תכנון פעיל של תקיפות לבין טענות לחסינות במהלך הפוגות, ופותר אותה על ידי פרשנות רחבה של DPH, הכוללת מעורבות מתמשכת בפעילות עוינת – כמו אישור שיגורי רקטות, מימון מיליציות או תיאום אסטרטגיות. באופן דומה, ההנחיות הפרשניות של הצלב האדום בעניין DPH משנת 2009 קובעות כי "פרטים שתפקידם המתמשך כרוך בהכנה, ביצוע או פיקוד על מעשים או מבצעים העולים כדי השתתפות ישירה בפעילות עוינת מקבלים על עצמם תפקיד לחימה מתמשך… תפקיד לחימה מתמשך דורש השתלבות מתמשכת בקבוצה חמושה מאורגנת הפועלת ככוחותיו המזוינים של צד לא-מדינתי לסכסוך מזוין" (עמ' 34). אפילו על פי פרדיגמה מגבילה יחסית זו, מנהיגי הזרוע המדיני של חמאס אכן משולבים במנגנון הארגון הרחב יותר ופועלים לקידום מטרות הארגון: הפירוק האלים של מדינת ישראל.
כך, גם תחת גישת החברות בקבוצה חמושה וגם תחת גישת ה-DPH, מנהיגי הלשכה המדינית של החמאס מהווים מטרה חוקית. תפקידיהם מתועדים בהערכות מודיעיניות ובדו"חות, כמו לדוגמה, הקשר בין ח'ליל אל-חיה והתיאום שנעשה עם גורמים איראניים לקראת ה-7 באוקטובר, ומעורבותו של זאהר ג'בארין בתכנון פיגועי התאבדות, הברורה מתוקף תפקידו כמפקח על הפעילות בגדה המערבית. יתרה מכך, המנהיגים נפגשו, על פי הדיווחים, כדי לדון בעמדת החמאס במסגרת המשא ומתן על החטופים הישראליים. חטיפת בני ערובה היא מעשה איבה של טרור, אליו שותפים מנהיגי החמאס. ההנחה שמנהיגים אלה הם מקבלי ההחלטות בעניין שחרור החטופים היא עדות לכך שהם מעורבים בתהליך המתמשך של החזקתם בשבי, מעשה שניתן לראות בו חלק מהתקפה מזוינת מתמשכת נגד ישראל או, לכל הפחות, מעשה שמרחיב את זירת פעילותם אל תוך השטח של עזה על בסיס מתמשך. לפי המשפט ההומניטרי הבינלאומי, חטיפת בני ערובה נחשבת השתתפות ישירה בפעילות עוינת (DPH), מאחר שהיא כוללת מעשים הפוגעים במבצעים צבאיים או ביכולות של צד לסכסוך. בעוד שאפשר להקשות על הצבת מנהיגות אזרחית טהורה של קבוצה לא-מדינתיות השולטת בשטח מסוים כמטרה לתקיפה, במקרה הנוכחי מדובר במנהיגי חמאס בכירים האחראים על תיאום המלחמה של חמאס והחזקת חטופים ישראליים.
החלה גיאוגרפית
מדינות נוהגות יותר ויותר להצדיק את השימוש בכוח בתוך שטחה של מדינה אחרת במסגרת הגנה עצמית מפני קבוצות חמושות, כאשר המדינה המארחת "לא רוצה או לא מסוגלת" לפעול נגד ארגוני טרור. בעקבות הפיגועים של ה- 11 בספטמבר, הנשיא ג'ורג' בוש הצהיר באופן מפורסם כי ארצות הברית "לא תבחין בין הטרוריסטים שביצעו את המעשים הללו לבין מי שנותן להם מקלט". מאוחר יותר ארצות הברית ייחסה את פיגועי ה- 11 בספטמבר למדינת אפגניסטן עצמה, למרות שגורמי הטליבאן לא שלטו באל-קאעידה והכחישו כל מעורבות בפיגועים או ידיעה מוקדמת עליהם.
לאחר הפלישה לאפגניסטן, מדינות הכירו בכך שמדינה שהותקפה יכולה לנקוט באמצעי כוח נגד ארגון טרור הפועל מתוך מדינה שלישית, במיוחד אם אותה מדינה שלישית לא רוצה או לא מסוגלת לפעול נגדה (ראו סר דניאל בתלהם). העיקרון הזה נודע בשם מבחן "לא רוצה או לא מסוגלת", וזכה לתמיכה רשמית של הקואליציה שנלחמה נגד ארגון הטרור דאע"ש בעיראק ובסוריה.
בשנת 2014, ארצות הברית חברה לבריטניה, צרפת ומדינות אחרות, ופתחה במתקפה צבאית נגד ארגון דאע"ש בסוריה ובעיראק. עיראק ביקשה את תמיכתן של מדינות המערב, אולם סוריה התנגדה להתערבות זרה. כתוצאה מכך, למדינות המערביות לא הייתה הצדקה לפעולותיהן בסוריה על בסיס בקשה או הסכמה של המדינה המארחת. במכתב למזכ"ל האו"ם, השגרירה האמריקנית סמנת'ה פאוור הגנה על המבצע נגד דאע"ש בטענה שחסרה לסוריה היכולת והרצון להתמודד עם הארגון בעצמה.
בחודשים אוקטובר ונובמבר של שנת 2015, ארגון דאע"ש ביצע פיגועי טרור בצרפת ובסיני, בהם נהרגו למעלה משמונה מאות בני אדם. מועצת הביטחון של האו"ם אימצה בעקבות זאת את החלטה 2249, שתיארה את דאע"ש כ"איום גלובלי חסר תקדים" וקראה "להשתמש בכל האמצעים האפשריים… על מנת לחסל את מקלטי דאע"ש בסוריה." החלטה 2249 מספקת תמיכה ראייתית לביצוע בפועל של דוקטרינת "לא רוצה או לא מסוגלת", והיא גם מעניקה לתקיפות בסיס על סמך פרק VII – הדגמה של הדרך בה התערבויות מסוג זה צוברות לגיטימציה.
מדינות רבות אישרו במפורש את המבחן של "לא רוצה או לא מסוגלת", ביניהן ארצות הברית, בריטניה, גרמניה, הולנד, הרפובליקה הצ'כית, קנדה ואוסטרליה. ללא המבחן של "לא רוצה או לא מסוגלת", אין למדינות מוצא כנגד ארגוני טרור המוצאים מקלט במדינות שלישיות עוינות.
למרות שישראל תקפה את מנהיגי החמאס על אדמת קטאר, היא לא תקפה מטרות קטאריות ולא הטילה על קטאר עצמה אחריות למעשי החמאס. עם זאת, יש בסיס איתן להטיל על קטאר אחריות, בהסתמך על דוקטרינת אחריות מדינה (Responsibility of States for Internationally Wrongful Acts –ARSIWA). על פי פרופ' ג'יימס קרופורד, קיימים מספר בסיסים חלופיים להטיל על מדינות את האחריות לפעולות טרור (State responsibility: The General Part, עמ' 157). למדינות יש אחריות למנוע התקפות טרור המתוכננות ויוצאות משטחן (ראו את עניין תעלת קורפו (בריטניה נ' אלבניה), ICJ Rep. 1949 עמ' 4, 22; וכן את מרוקו הספרדית (ספרד/בריטניה), (1925) 2615 RIAA ; ואיי פלמאס (הולנד/ארה"ב), (1928) 2 RIAA 829 ). בפסק הדין בעניין רצח העם בבוסניה, בית המשפט מצא שסרביה ומונטנגרו כשלו בחובתן להקפיד על נקיטת "כל האמצעים שבכוחם לתרום למניעת רצח-עם שעמדו לרשותן למניעת רצח-עם" (43, 221). פרופ' קרופורד מצביע גם על אמנות רבות הקשורות לטרור. מימון או מתן מקלט לארגוני טרור מהווה הפרה של האמנה למניעת הפצצות טרור, המטילה אחריות מדינתית תחת סעיף 4 ל-ARSIWA . סעיף 16 ל-ARSIWA מטיל אחריות על מדינות בגין סיוע או עזרה בביצוע פעולה בלתי חוקית בינלאומית, כמו מימון טרור, פיגועי תופת או חטיפת בני ערובה.
עם זאת, יש לדוקטרינת "לא רוצה או לא מסוגלת" מגבלות משמעותיות. היא נותרה שנויה במחלוקת במשפט הבינלאומי, משום שהיא לא נקבעה באמנה של האו"ם אלא תלויה בפרקטיקה המנהגית שהתפתחה לאחר ה- 11 בספטמבר. מבקרים טוענים שכאשר היא מיושמת על מדינות שמספקות בעיקר תמיכה מדינית או כלכלית מבלי להיות מקור ישיר לתקיפה מזוינת – היא עלולה לאיים על ריבונות טריטוריאלית ולהצדיק התערבויות חד-צדדיות, תוך הפרה פוטנציאלית של סעיף 2(4) למגילת האו"ם. חוקרים מציינים לדוגמה, שמקלט או מימון בלבד, כמו במקרה של קטאר, עלולים שלא לעמוד ברף של "תקיפה מזוינת" תחת סעיף 51, אלא אם כן הם בבירור מכשירים איומים מידיים. אולם, הרחבה זו תהיה מוצדקת מבחינה משפטית, אם התמיכה הזו מקיימת מבני פיקוד שעומדים במרכז פעילות עוינת מתמשכת, כפי שנהגו המדינות במקרה של המבצעים הצבאיים נגד שלוחות אל-קאעידה ודאע"ש, במסגרתם רשתות מימון הפכו מטרה לגיטימית תחת הטענה להגנה עצמית. במקרה של קטאר, יישום הדוקטרינה יהיה מוצדק בהתקיים מודיעין המצביע על קשרים ישירים בין המנהיגים המתארחים בה לבין תכנון פעיל של פעילות טרור. עדיין, יש להדגיש את החשיבות של סטנדרטים קפדניים של ראיות כדי למנוע חריגה מופרזת או קביעת תקדימים מסוכנים.
קשריה של קטאר לחמאס
קטאר משמשת זה זמן רב כפטרונית המרכזית של ארגון הטרור חמאס ומקלט בטוח עבורו, כשהיא מספקת הן לגיטימציה פוליטית והן תמיכה כלכלית משמעותית המאפשרת את פעילות הארגון. האמירות מארחת מנהיגי חמאס בולטים כמו המנהיג לשעבר ח'אלד משעל (ששהה בדוחא משנת 2001-1999 ושוב מאז 2012 לאחר גירושו מסוריה), המנהיג המחוסל איסמעיל הנייה (שחי שם מאז 2019), ומוסא אבו-מרזוק (שנמלט לקטאר עם תחילת המלחמה הנוכחית); מה שמאפשר להם לתאם פעילויות מהגולה. הסדרי האירוח המתועדים הללו, מבססים את ההערכה שתפקידה של קטאר היא בסיוע פעיל ולא בסובלנות גרידא. מבחינה כלכלית, קטאר תומכת כלכלית בחמאס לפחות מאז שנת 2014, כשבסך הכללי היא העבירה לחמאס בעזה למעלה מ-1.8 מיליארד דולר (עם הערכות הכוללות את ההתחייבויות האחרונות המגיעות ל-2.1 מיליארד דולר), כולל התחייבות של 500 מיליון דולר לבנייה מחדש לאחר המבצע הצבאי בשנת 2021 ומסירת מזומנים כמו במקרה של המזוודה שהוברחה דרך מעבר ארז ב- 2018 עם 15 מיליון דולר. רשת אל-ג'זירה, השייכת למדינת קטאר, מפיצה ומגבירה את המסרים של חמאס, ומשדרת הקלטות בלעדיות ממנהיגים כמו מוחמד דף ואיסמעיל הנייה ב-7 באוקטובר 2023, המסיתות לאלימות נגד ישראל. התרומה העובדתית הזו מובילה חוקרים ומתווי מדיניות להעריך שהתמיכה הזו נעוצה בהתאמה אידאולוגית של האחים המוסלמים, שחמאס הוא שלוחה שלהם, וממצבת את קטאר כמתווכת בסכסוכים תוך חיזוק חוסנו של ארגון הטרור.
לסיכום, התקיפה של מנהיגי החמאס בדוחא ב-9 בספטמבר 2025 מתיישבת עם עקרונות המשפט ההומניטרי הבינלאומי, במסגרתו חברי הזרוע המדיני משמשים מטרה לגיטימית בגלל תפקידיהם הפונקציונליים בביצוע פעילות עוינת, גם תחת מסגרת משפטית של מעמד וגם של השתתפות ישירה (DHP). המקלט שקטאר מספקת לבכירים אלה מעוררת את דוקטרינת "לא רוצה או לא מסוגלת" המצדיקה פעולות חוץ-טריטוריאליות. על אף שהגינוי של קטאר אכן מעלה חששות בדבר ריבונות, תקדימים כמו פעולותיה של ארצות הברית נגד אל-קאעידה ודאע"ש מדגימים את העובדה שטענת ההגנה העצמית נגד איומים לא-מדינתיים גוברת כאשר המדינה המארחת מאפשרת את הסכנה במקום למנוע אותה. בסופו של יום, בעוד שהערכות ספציפיות כמו מודיעין מאומת ומאמצים לצמצום הנזק האגבי חיוניות, המבצע הזה מדגיש את היישום המתפתח של הדין הבינלאומי בסכסוכים א-סימטריים, ומבליט את החשיבות של אמצעים חסונים לאחריותיות כדי למנוע הסלמה ולשמר נורמות הומניטריות.
