Search
Close this search box.

כשבורות וחוסר מודעות היסטורית נפגשים

קחו לדוגמה כתיבה על מדיניות כלכלית. רק מאז המאה ה–19 ישנן מאות דוגמאות של ניסויים כלכליים שנעשו בעשרות מדינות בתקופות שונות. טעויות נפוצות שבו על עצמן עשרות פעמים במדינות שונות ועלו לתושביהן ביוקר. מיעוט מקרב המדינות נקטו במדיניות חכמה שהביאה לפריחה כלכלית ארוכת טווח. מי שכותב על מדיניות כלכלית אמור להיות בעל היכרות ראשונית לפחות, עם היסטוריה עשירה זאת.

הכותב בשבח מדיניות הניו דיל של הנשיא פרנקלין רוזוולט בארצות הברית, ומתכוון בכך לשבח מדיניות קיינסיאנית והכבדת הרגולציה, אמור לדעת מה קרה עם מדיניות זאת בסוף: אובדן היעילות של מדיניות פיסקאלית גירעונית, דעיכת הצמיחה, נסיקת האינפלציה והאבטלה, ושיבה לצמיחה רק בעקבות רפורמות השוק של הנשיא האמריקאי רונלד רייגן וראשת הממשלה הבריטית מרגרט תאצ’ר. הכותבים במקרה זה אמורים, כמובן, אף ללמוד מלקחי משברי האשראי החוזרים ונשנים בשנות ה–90 של המאה הקודמת והעשור הראשון של המאה הנוכחית, על הסכנות הגלומות ברגולציה חסרה או מיושנת.

באשר ללקחי הניסיון המקומי, מדיניות כלכלית קיינסיאנית נוסח ישראל הביאה לאינפלציה של 460%, צבירת חוב שמעל 200% מהתוצר השנתי, ומשק שעמד על סף קריסה. בעקבות משבר זה תמיכה במדיניות שוק והתנגדות לריכוזיות ממשלתית נהפכו לבון־טון של האליטה הישראלית כולה, כולל עורכי “הארץ” בזמנו. הקורא הישראלי המכיר עובדות אלה אינו אמור להיות שותף להתלהבות בה הממשל האמריקאי הנוכחי וקודמו אימצו מדיניות ניאו־קיינסיאנית כאילו אין מחר ואין אתמול.

הדבר נכון אף לגבי תיאור גישות כלכליות שונות. לאחרונה המילה “ליברטריאן” נהפכה למילת גנאי בז’אנר מסוים של כתיבה פובלציסטית, משהו מקביל ל”פשיסט”, כאשר המשתמשים במונח מקווים כנראה, כי קוראיהם אינם מבינים את משמעות המושג. ליברטריאן עקרוני חושב שמערכת שוק יכולה להתנהל ללא מערכת אכיפה, גישה המובילה לניסויי חשיבה מעניינים אשר, בדומה לקומוניזם, איש מעולם לא חזה בפועל.

שמרנים וליברלים קלאסיים לעומת זאת, חוששים מהרחבת סמכות המדינה באופן המדכא את השוק, אך אינם מדמיינים לעצמם ששוק יכול לתפקד ללא מערכת אכיפה אפקטיבית. האחרונים עשויים לדגול בעמדת ביניים מאוזנת בסגנון “ריבונות לאומית, חירות הפרט”, וממילא מי שמדביק להם את התואר “ליברטריאן” עושה זאת למטרות משטמה בלבד, ולא מתוך חתירה להציג אמת כלשהי.

בדיון על מדיניות לאומית חשוב לזכור כי לא כל מנהיג בישראל שהאשים את יריביו ב”פשיזם” ימני, היה בעצמו מודל לחיקוי בכל הקשור לדמוקרטיה, שוויון, או חירות הפרט, במיוחד ביחסו לתרבות יהודית מסורתית. מיליוני אזרחים ישראלים זוכרים זאת היטב והעבירו את ניסיון החיים שלהם לילדיהם. כאשר היורשים התרבותיים של אותה הנהגה ממליצים על סוג ההיסטוריה שיש ללמד בבתי הספר, מבקרי אותה הנהגה רשאים לקחת את ההמלצה בערבון מוגבל.

בסוף רשימתה שטרנהל תוקפת איש קש, “חינוך… הממוקד ביעילות כלכלית ומתעלם מערכי השוויון”, כאילו יש סתירה ביניהם. אדרבה — יעילות כלכלית חיונית להשגת שוויון, ובמיוחד בתחום החינוך. מערכת החינוך הישראלית סובלת משתי מגרעות קשות: ראשית, היא מספקת תוצאות בינוניות ומטה בהשוואה בינלאומית. שנית, וגרוע מכך, היא מספקת תוצאות בלתי שוויוניות בעליל, ומכשילה במיוחד ילדים מרקע חברתי־כלכלי נמוך, התלויים בתפקודה התקין יותר מכולם. אין דבר הפוגע יותר, הן ביעילות המשק הישראלי והן בהזדמנויות החיים של אותם ילדים, מאשר חוסר שוויון זה.

לשתי הבעיות שורש אחד: המערכת אינה מצליחה למשוך אליה די הון אנושי איכותי או לשבץ אותו במקומות הקריטיים ביותר בפריפריה. חלק מהאשמה נעוץ בביורוקרטיה הנוקשה של משרד החינוך, אך לא פחות, בתנאי ההעסקה הנוקשים שארגוני המורים מכתיבים, המתגמלים ותק במקום איכות, ומרחיקים עובדים צעירים ואיכותיים. ארגוני העובדים בישראל משרתים בעיקר “אצולת עבודה” פריווילגית, על חשבון הרוב המכריע של עמלים פשוטים — וילדיהם.

הכותבת צודקת, אם כן, קיימת בעיה של בוּרות ושל חוסר מודעות היסטורית. אין כמו מאמרה כדי להוכיח זאת.

פורסם לראשונה ב-TheMarker.

Author

ד”ר יצחק קליין
ד”ר יצחק קליין

תוכן נוסף

More

עו”ד אברהם של”ו

תפריט נגישות