הדמוקרטיה הישראלית נמצאת תחת מתקפה מתמדת. הרבה מהמיקוד הוא כלפי איומים מבחוץ, הנגרמים מאי-היציבות במזרח התיכון, בו ישראל היא הדמוקרטיה היציבה היחידה. אולם האופי הדמוקרטי של המדינה מאוים גם על ידי גורמים פנימיים שחדלו מלהאמין בהליך הדמוקרטי שבו הרוב קובע, והחלו לקדם את סדר היום שלהם באמצעים אחרים.
אחד המחוקקים המעטים בכנסת הפועל ללא לאות להגן על האופי הדמוקרטי של ישראל הוא חבר הכנסת יריב לוין מהליכוד. תגובת התקשורת למאמציו אכזרית: במקום להודות לו על תרומתו לחיזוק הערכים הדמוקרטיים, הוא מואשם בפגיעה בהם. לפני מספר שבועות, במהלך כנס שנתי של לשכת עורכי הדין, לוין הודיע כי ישתמש בתפקידו כיושב ראש הקואליציה להמשיך לקדם את האג'נדה החקיקתית שלו, שמבקשת לתת יותר כוח לנבחרי הציבור ולהגביל את הסמכות של בתי המשפט להתערב בקבלת החלטות. ושוב, לוין הואשם בפגיעה בדמוקרטיה הישראלית.
על מנת לאפשר הערכה אמיתית של היתרונות בהצעה של לוין, אציע ניתוח של הנושאים השונים הקשורים לסדר היום שלו, בכלל זה דיון קצר בנושא יתרונות הדמוקרטיה ומעט רקע על מערכת המשפט הישראלית.
יתרונות הדמוקרטיה
ב-2000 השנים האחרונות, התקיימו צורות שונות של דמוקרטיה. המונח דמוקרטיה עצמו מגיע מהמילה היוונית demokratia, שמשמעותה שלטון העם. בתקופה המודרנית, דמוקרטיות משגשגות קמו כחלופות לדיקטטורות מסוגים שונים שהתקיימו במקומות שונים בעולם, במיוחד מונרכיות באירופה. מטרת הרפורמות הדמוקרטיות וההפיכות הללו הייתה לקחת את את הכוח משליט יחיד ולהעבירו לעם. על מנת לתת לעם להחליט עבור עצמו, היה צורך במנגנון קבלת החלטות. דמוקרטיה, דרך החלטות הרוב, מספקת מסגרת כזו. חשוב להדגיש את המשמעות העמוקה של דמוקרטיה. בעוד שבמשטרים אחרים יחיד או קבוצה קטנה של אנשים מחליטה בשביל השאר, בדמוקרטיות העם מחליט בשביל עצמו. בתקופת הלאומיות, הרעיון תורגם ליכולת של אומה לשלוט בעצמה: הגדרה עצמית.
במקרה של הציונות והלאומיות היהודית, הדמוקרטיה הפכה לאמצעי שבמסגרתו, לאחר 200 שנות גלות בהן היהודים נשלטו על ידי אחרים, העם היהודי היה יכול לשלוט בעצמו ולקבל ביחד החלטות לאומיות.
ביקורת שיפוטית
ההיסטוריה המוקדמת של ישראל התאפיינה בדמוקרטיה מופתית. לכל אזרח בישראל היתה הזכות להשתתף בהליך הדמוקרטי, וכל קול היה שווה – בין אם היה מדובר באיש רגיל, בעשיר או בשופט. בשנים הראשונות לאחר קום המדינה, בתי המשפט התערבו בהליך הדמוקרטי רק על מנת להבטיח את תפקודו. לדוגמא, במשפט "קול העם" המפורסם, בתי המשפט התערבו בהחלטה דמוקרטית על מנת להבטיח את הערך של חופש הביטוי, שהוא ערך מהותי לדמוקרטיה.
הזכות לביקורת שיפוטית קיימת בהרבה מדינות ברחבי העולם. זכות זו מעניקה לבתי המשפט את הסמכות לפסול חקיקה דמוקרטית, בהתבסס על ערכים שיש להם ביטוי בחוקה. היות ולמדינת ישראל אין חוקה, לבתי המשפט מעולם לא היתה הסמכות לביקורת שיפוטית.
עוד בתקופת קום המדינה נעשו ניסיונות לחוקק חוקה, אולם אלה לא צלחו. במקום זאת, התקבלה החלטה לחוקק "חוקי יסוד", שהם חוקים רגילים העוסקים בעניינים חוקתיים. בנקודה בה יתקבלו כל החוקים הנדרשים, הכנסת תוכל לשוב ולכנס את חוקי היסוד אל חוקה ולקבלה ככזו. עד אז, דבר לא ייחד את חוקי היסוד מכל חוקי הכנסת, מלבד תוארם.
בשנת 1922, הכנסת העבירה שני חוקי יסוד חדשים שעסקו בעיקר בזכויות יסוד. בפסק הדין התקדימי של בנק המזרחי, בג"ץ בראשות אהרן ברק פירש את החקיקה החדשה כמעניקה לבית המשפט את הזכות לביקורת שיפוטית. כמובן שלא היה דבר בחוקים האלה שהעניק לבית המשפט זכות כזו.
אם כן,מה הייתה ההצדקה לפרשנות הרדיקלית של בית המשפט?
ברק הבחין בין מה שהוא כינה "דמוקרטיה פורמלית" לבין "דמוקרטיה מהותית". לדבריו, דמוקרטיה פורמלית היא טכנית לגמרי, נשענת רק על המתמטיקה של שלטון הרוב, ללא כל טענה אתית. זה, על פי ברק, אינו מספיק. הדמוקרטיה האמתית זקוקה גם לדמוקרטיה מהותית, המעניקה הגנה לערכים בסיסיים וזכויות אדם. ומי יגן על זכויות אלה? כמובן שברק, בהיותו שופט, האמין שרק לשופטים יש את המנדט לעשות זאת.
כך במשפטים בודדים, ברק הצליח להפוך לחוטין את המשמעות של דמוקרטיה. שלטון הרוב הפך ללא יותר מאשר היבט פורמלי של הדמוקרטיה. ההצדקות האתיות העמוקות בדבר האפשרות שהדמוקרטיה מעניקה לשלטון עצמי נגנזו. דמוקרטיה הפכה לשלטון השופטים. נעלם כלא היה אותו רעיון נשגב של העם היהודי הזוכה בהגדרה עצמית לאחר אלפיים שנות גלות, ובמשומו הופיע הרעיון שעל אנשים "נאורים" לקבל החלטות עבור העם. הדמוקרטיה הפכה ללא יותר מאשר צורה חדשה של דיקטטורה בראשות שופטים. הפרופסור רן הירשל מאוניברסיטת טורונטו כינה אותה "יוריסטוקרטיה".
דמוקרטיה וליברליזם
הטעות של ברק נובעת מחוסר יכולתו להבחין בין שני רעיונות חשובים: דמוקרטיה וליברליזם. בעוד שהדמוקרטיה עוסקת בהגדרה עצמית באמצעות שלטון הרוב, הליברליזם מגן על זכויות הפרט ומגביל את יכולת הממשלה להתערב בחיי אזרחיה. דמוקרטיות יכולות להיות לא-ליברליות, ומדינות ליברליות יכולות להיות לא-דמוקרטיות. אלו שתי מערכות ערכים, שלשתיהן חשיבות רבה, אך הן אינן זהות. ניתן לדמיין, למשל, מונרכיה בה המלך מחליט שלא להתערב שלא לצורך בחיי עמו. למעשה, ההיסטוריה מראה שהיו מלכים מסוימים שהיו ליברליים למדי כלפי נתיניהם. מצד שני, דמוקרטיה יכולה להחליט לבחור בגורמים קיצוניים, שיפגעו קשות בזכויות האדם של אזרחי המדינה. די להסתכל על הדמוקרטיה החדשה של מצרים כדי לראות ממשלה שנבחרה באופן דמוקרטי אך אינה ליברלית.
השאלה שעולה מכאן היא מה עדיף: דמוקרטיה או ליברליזם. כמי שמאמין הן בדמוקרטיה והן בליברליזם, תשובתי ברורה: הדמוקרטיה חייבת תמיד להישאר הדרך בה אנו מקבלים החלטות. יש לקדם את הליברליזם בכלים דמוקרטיים. בית המשפט העליון בישראל החליט אחרת כשהחליט לפגוע באופייה הדמוקרטי של ישראל לטובת פרשנותו לליברליזם – פרשנות שאינה מקובלת אפילו בקרב תומכים שונים של הליברליזם.
הגנה על הדמוקרטיה הישראלית
מחקרים אקדמיים מודרניים, של פרופסורים שונים כמו הירשל ומנחם מאוטנר מאוניברסיטת תל אביב, מראים שההתקפות מהעת האחרונה על הדמוקרטיה הייצוגית בישראל מגיעות מהאליטות, שהצבעת העם בבחירות לא מוצאת חן בעיניהן. כל עוד החלטות דמוקרטיות הביאו לממשלה אותה רצו האליטות האלו, הדמוקרטיה הייתה לגיטימית בעיניהן. כיום, בעקבות השינויים בסוציולוגיה של ישראל, תוצאות הדמוקרטיה כבר אינן מקובלות, ולכן, בעיניהן, יש לתת את המילה האחרונה לשופטים אשר נותרו חלק מאליטות ישנות אלו בשל תהליך מינויים.
התקשורת, מבצר נוסף של אליטות ישנות אלו, תוקפת כל מי שמנסה להשיב את הסמכות לפרלמנט של ישראל שנבחר באופן דמוקרטי.
ח"כ לוין, שמציע לתת לאזרחי ישראל את המילה האחרונה על הנעשה במדינתם, במקום השופטים, הואשם בתקיפת העקרונות הדמוקרטיים של המדינה. מי שמכיר את ההתקפות האמיתיות על אופייה הדמוקרטי של ישראל על ידי האליטות השונות של ישראל, יודע שמה שהוא עושה הוא ההיפך הגמור: לוין מחזיר את הדמוקרטיה למדינת ישראל.
