Search
Close this search box.

מהלך חשוב ומתבקש

פטיש בית משפט
החלטתו של ראש הממשלה לקדם את חוק היסוד המעגן את היותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי היא החלטה בעלת משמעות יוצאת דופן. תהיה זו פסגה של עשייה ציונית שתיחרט באותיות זהב בדפי ההיסטוריה. זאת, בפרט נוכח הדגשתו המוצדקת של בנימין נתניהו שבקבלת החוק אין כוונה או בדל כוונה לפגוע במהות הדמוקרטית של המדינה. להוותנו, הניסיון לקדם חוק דומה, ביזמת חברי כנסת רבים – רובם אנשי אופוזיציה – לא צלח בעבר בעיקר בשל התחשבנות תוך מפלגתית ובין מפלגתית של אנשי האופוזיציה. סקירת המאבקים הללו, שהייתי עד קרוב להתרחשותם, אינה קונסטרוקטיבית במיוחד. אך כדי להסיר ספק, ברצוני להדגיש ששאיפתה של שרת המשפטים להבטיח שהחוק לא יפגע בדמוקרטיה הישראלית נראית בעיני ברוכה וראויה. ישראל היא דמוקרטיה מפוארת המתקיימת בתנאים קשים של איום מתמיד על עצם קיומה. אודה ולא אבוש. דמעות נקוות בעיני כשאני מגיע למילים הבאות בהכרזת העצמאות: “… לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם, נציגי הישוב העברי והתנועה הציונית, ביום סיום המנדט הבריטי על ארץ-ישראל, ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל”. כידוע, בין שלושים ושבעה החותמים על הכרזת העצמאות היו שותפים לא רק מנהיגי הישוב “המאורגן” וההנהגה הציונית, אלא גם “האנטי-ממסדיים”: הרביזיוניסטים מימין, הקומוניסטים משמאל, ואנשי אגודת ישראל. עיקר עניינה של הכרזת העצמאות ביהדותה של המדינה. המילה “דמוקרטיה” שנכללה בנוסח קודם של ההכרזה הושמטה ממנה. אך גדלות הנפש של האבות המייסדים הביאה להכללת משפטים בדבר “פיתוח הארץ לטובת כל תושביה”, “שויון זכויות חברתי ומדיני גמור… בלי הבדל דת גזע ומין”. והקריאה: “… גם בתוך התקפת-הדמים הנערכת עלינו זה חדשים – לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על שלום וליטול חלקם בבנין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים.” מעמדה המשפטי של הכרזת העצמאות השתנה במהלך השנים. רק בתיקון מ-1994 לשני חוקי יסוד היא זכתה בעקיפין למעמד פורמאלי שמשמעותו נותרה עמומה. מכל מקום, הזיקה לעקרונות שבהכרזת העצמאות לא הוזכרה בפסקי דין בהקשר יהדותה של המדינה אלא בפרשנות – לעיתים לוליינית – למשמעות הזכויות המובטחות למשל בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לא זה המקום להתמודד עם מכלול טענותיהם של מתנגדי החוק. אלה שהם אנטי ציונים במובהק, אינם עושים שקר בנפשם. אך אלה הטוענים לניגוד בין המהות הלאומית של המדינה ובין מהותה הדמוקרטית, ובראשם שוחרי ההגדרה העצמית הפלסטינית, חוטאים לאמת. רוב הדמוקרטיות הותיקות הן מדינות לאום. כך גם רוב הדמוקרטיות החדשות שנוסדו בעקבות הגותו של הנשיא האמריקני ווילסון, ששאף בראש ובראשונה להגשמת זכות ההגדרה העצמית הלאומית במדינות שקמו על חורבות האימפריות שקרסו במלחמת העולם הראשונה. כך גם דמוקרטיות חדשות שקמו בעשרות השנים האחרונות על חורבות האימפריה הסובייטית. ההגות הפילוסופית הדמוקרטית התמקדה אף היא בקיום “אמנה חברתית” במסגרות לאומיות. בספרו “שופט בחברה דמוקרטית” קבע אהרון ברק: “ערכיה של ישראל כמדינה יהודית הם בעלי מעמד חוקתי-על-חוקי. הם משפיעים על פירושם של כל חוקי היסוד ומשפיעים בכך על חוקתיותם של כל החוקים. הם משפיעים על פירושם של כל הטקסטים המשפטיים, שכן יש לראות בהם חלק מערכי היסוד של מדינת ישראל ובכך גם חלק מהתכלית הכללית המונחת ביסוד כל טקסט משפטי בישראל. כך למשל, חזקה היא כי כל חוק של הכנסת וכל צו של הממשלה נועדו להגשים את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית.” אינני נמנה על חסידיו המובהקים של ברק. אבל ברור לי שהאמור לעיל נחרץ הרבה יותר מהאמור בכל הגרסאות הקיימות של “חוק הבית הלאומי”. בלבן של רוב הגרסאות מופיע משפט המפתח: ” מדינת ישראל היא הבית הלאומי של העם היהודי בו הוא מממש את שאיפתו להגדרה עצמית על-פי מורשתו התרבותית וההיסטורית”. העקרונות הכלולים בהכרזת העצמאות, בדבריו של ברק – ויותר מכך, בדבריהם של הוגי הרעיון הציוני על כל גווניו, אינם אלא מילים ריקות כל עוד לא יעוגנו בחוק יסוד. יתר על כן, נוכח הערעור על זכות קיומה של המדינה היהודית מחוץ ומבית, שומה על הכנסת לעגן את מהותה היהודית של המדינה בחוק יסוד. החוקים הרבים שכבר מטפלים בנושאים קרובים אינם עונים עוד על צורך דחוף זה. יש לזכור כי מהותה הדמוקרטית של מדינת ישראל מובטחת כבר בחוקים, בחוקי יסוד, ובפסיקות לא מעטות. באלה מודגשים כל מרכיבי הדמוקרטיה: הריבונות הנתונה בידי האזרחים, קיומן של בחירות ראויות ועיגונן של חירויות הפרט. יתכן שראוי להזכיר מרכיבים אלה גם בחוק המוצע על מנת להשיג קונסנסוס וגדלות הנפש דומים לאלו שאפיינו את חברי מועצת העם שעה שקבלו את הכרזת העצמאות.   המאמר פורסם לראשונה במוסף יומן של “מקור ראשון”

Author

פרופ’ אברהם דיסקין
פרופ’ אברהם דיסקין

תוכן נוסף

More

עו”ד אברהם של”ו

תפריט נגישות