Search
Close this search box.

מה חלקם של אקדמאים ישראלים בתפיסה המעוותת שראינו באקדמיה האמריקאית?

מאז ה-7 באוקטובר קיים שיח ער וחיוני בנוגע לכשלים ומחדלים שהביאו לאירוע הנורא. השבוע התקיים בוועדת ביקורת המדינה דיון בדו”ח המבקר מ-2016 שדן ב”מאבק הדיפלומטי-תקשורתי בתנועת החרמות ובגילויי האנטישמיות בחו”ל”, וחשף חוסר שיתוף פעולה בין הגופים העוסקים בנושא.

לא נכון לומר כי לא הופקו לקחים מ-2016 ועד היום, אולם כאשר יהודים נרצחים ברחובות ארה”ב רק כי העזו להניף דגל ישראל, מפתה להאשים את הגופים הממשלתיים שעוסקים במדיניות חוץ, הסברה ומאבק באנטישמיות. בזמן שיו”ר הוועדה חזר והאשים את הגופים ותלה את הבעיות בהיעדרו גוף “מתכלל”, הוא התעלם לחלוטין מכשלים אחרים.

ב-2014 השתתפתי באחת מוועדות הכנסת כנציגת ארגון הסברה בנושא החרם האקדמי על ישראל. סיפרתי אז כי כמועמדת לדוקטורט ניצבות בפניי שתי אפשרויות בלבד: לכתוב דוקטורט פוסט-ציוני בארץ או דוקטורט אנטי-ציוני בחו”ל. כולם הנהנו בהסכמה, אך אף אחד לא הבין באמת את גודל הסכנה.

אנטישמיות לא צומחת יש מאין. בימי הביניים היא הובלה על ידי אנשי דת, ובעת החדשה היו בעיקר ממשלות שהובילו פרעות ביהודים. היום אנו רואים כיצד האקדמיה נשטפת, מאפשרת ומעודדת הפגנות אלימות שקוראות להשמדת יהודים. מנין זה מגיע? במשך עשרות שנים התפשט בעולם גל פוסט-קולוניאליסטי של הוגים כמו פרנץ פאנון, וכאשר הגיע לארץ חוקרים ישראלים החליטו “להלביש” את הסיפור המקומי על התיאוריה שמחלקת את העולם למדכאים ומדוכאים. הם החלו להפיץ נרטיב שקרי לחלוטין לפיו הציונות היא תנועה קולוניאליסטית, מדינת ישראל היא המדכא, והיהדות היא העליונות הלבנה.

השקר הזה התקדם בצעד כפול. חוקרים ישראלים בארץ טיפחו אותו, ואקדמאים אנטי-ישראלים בעולם שמחו לקבל אישוש “מבפנים” לעמדותיהם. עבודות מחקר של סטודנטים בישראל תחת הנחיית חוקרים כמו פרופ’ קייס פירו וד”ר אילן פפה אודות הקרב בטנטורה ועלילות שנקשרו לחטיבת אלכסנדרוני, ממחישות כי גם כאשר ניתן להפריך שקר, את הגלגל קשה להחזיר לאחור.

שנים ארוכות, סטודנטים ברחבי העולם התחנכו על בסיס שקרים דומים, כאשר תנועות כמו ‘סטודנטים למען צדק בפלסטין’, אלה עם החולצות המפארות את מצנחי הרחיפה של חמאס, מוסיפים עליהם את שקרי העולם הערבי ושלל הפקות בסגנון פאליווד, כדי לבנות עלילות דם אנטישמיות בנות ימינו.

לצערי, תדהמת אקדמאים ישראלים שנתקלו בכתף קרה מצד עמיתים בחו”ל שלא היו מוכנים אפילו לגנות את חמאס על רצח ועינויים, מגלמת את הניתוק בו הם חיים. כאשר כולנו מתרעמים על סטודנטים באוניברסיטאות עילית התולשים פוסטרים של ילד ישראלי חטוף, עלינו להבין שהם רואים בו ילד יהודי לבן כובש ומדכא. תפיסה מעוותת זו מבוססת על מידע שקיבלו מאותם אקדמאים ישראלים אשר חשבו שיש ביניהם מכנה משותף של עוינות כלפי ממשלת ישראל, וכמובן כלפי “הכיבוש” של 1967. כעת התברר שחבריהם רואים דווקא ב-1948 אם כל חטאת.

אינני בעד מניעת חופש ביטוי אקדמי בדמות מאמרים, מחקרים או הגות פוסט-ציונית, וגם אם הייתי הרי שהספינה הזו הפליגה מזמן. אולם זו חובתה של מדינת ישראל להשקיע במחלקות ובאקדמאים שעוסקים בעובדות היסטוריות ובנתונים אמיתיים, ולא בנרטיבים המעוותים שמהווים כר פורה לתמיכה בחמאס. הגיע הזמן למנוע שימוש במוסדות ציבוריים לפעילות שמלבה אנטישמיות.

אין לקבל מרצים שמפרסמים תמונות של סטודנטים שיצאו למשלחת הסברה עם הכיתוב “פושעי מלחמה” רק כי שירתו בצה”ל. אין להשלים עם מרצים שפונים במכתב למוזיאון המדע בבוסטון להחרים את הטכניון “שמייצר כלי מלחמה לפשעי המלחמה של ישראל”. ואין לאפשר עוד קיום טקסי “יום הנכבה” באוניברסיטאות. אם המסורת המפוקפקת הזו תמשך גם למרות המלחמה הנוכחית, הרי שיום הנכבה הקרוב צפוי לשמש כפסטיבל שקרים והסתה סביב עזה, כזה שרק יוביל לעוד ועוד תקריות אנטישמיות.

חופש ביטוי לבכות על המתים של 48′ שהפסידו במלחמה זה עניין אחד, אבל כולנו כבר יודעים שלא על המתים שלהם הם בוכים אלא על חוסר הצלחתם לחסל את המדינה היהודית על יושביה. אחרי ה-7 באוקטובר, תמיכה ברצח יהודים, גם אם בעקיפין, כבר לא אמורה להכנס תחת חופש הביטוי האקדמי.

המאמר פורסם לראשונה במידה

Author

מורין אמיתי
מורין אמיתי

תוכן נוסף

More

עו”ד אברהם של”ו

תפריט נגישות