Search
Close this search box.

מחייך ומכה בעוצמה

מס חברות
[גרסה דומה למאמר זה פורסמה כטור בעיתון דה-מרקר] ב–1985 עמד המשק הישראלי בפני המשבר הגדול ביותר בתולדותיו. אחד הגורמים המרכזיים למשבר היה אובדן שליטה מוחלט של ממשלות ישראל על הוצאותיהן. כך כתב מיכאל ברונו, לימים נגיד בנק ישראל, כמה שנים לאחר המשבר: “זו היתה תקופה של התרחבות שאופיינה במצב רוח פסיכולוגי של ‘אנחנו יכולים לעשות הכל’. כך התאפשר להגביר כל מגזר של ההוצאה הממשלתית ו’לנפנף בכל הדגלים’ בבת אחת — דגלי הביטחון, הפיתוח ובמיוחד הרווחה החברתית […] הגישה הרווחת בחוגים הרלוונטיים היתה שבכלכלה פורחת כזו […] העת בשלה לחלוקה מחדש של העוגה הלאומית לטובת המגזרים המקופחים בחברה”. תוכנית הייצוב, שהופעלה בעקבות המשבר, שינתה את כלכלת ישראל מהיסוד. בין השאר הציבה התוכנית חומות בצורות סביב התקציב, שהגבילו בדרכים שונות את גובה הגירעון ואת הוצאות הממשלה. כך החל עידן של כ–30 שנה של שגשוג כלכלי המלווה באיזון תקציבי וביציבות, שבמהלכו חוזקו החומות שוב בעקבות תוכנית “חומת מגן כלכלית” ב–2002 ובתוכנית ההבראה ב–2003. כיום, ייתכן שאנחנו עומדים לקראת סיומו של העידן הזה. מרבית הכלכלנים, הפקידים, הפוליטיקאים ואנשי התקשורת שחוו את המשבר של שנות ה–80 הלכו לעולמם או יצאו לפנסיה, והצעירים שהחליפו אותם לא תמיד מודעים להיסטוריה. במהלך מחאת 2011 עלתה הדרישה לבטל את ההגבלות על הגירעון וההוצאות, אך הממשלה חששה לעשות זאת עקב המסר שהמהלך ישדר לשווקים. ובכל זאת, החומות מתחילות להיסדק, ומאחורי הסדק הגדול ביותר כיום ניצב שר האוצר משה כחלון, מחייך ומכה באיזמל בעוצמה. כיצד סודקים את החומה? פשוט מאוד: מוציאים את הוצאות הממשלה אל מחוץ לתקציב. מזה שנים רבות ממשלות ישראל מעדיפות לחלק הנחות מס או הנחות במחיר המים למגזרים שונים במקום סובסידיות שקופות שנספרות בתקציב; מושכות עודפים כספיים שהצטברו אצל גופים חיצוניים כמו רשות שדות התעופה; ופועלות באינספור דרכים נוספות כדי שההוצאות שלהן על תמיכה במגזרים שונים לא ייכנסו לספר התקציב ולא ייחשבו לצורך חישוב הגירעון. היקף הפעילות הזאת עדיין נמוך מכפי שהיה לפני המשבר של שנות ה–80, אך ככל שעובר הזמן שרי האוצר מאבדים את הבושה, ואנחנו הולכים וחוזרים לשם. מגמה זו הגיעה לשיא חדש עם השקת תוכנית מחיר למשתכן. העלות העיקרית של התוכנית היא סבסוד מחיר הקרקע עבור היזמים, שגורם לאבדן הכנסות ממכירת קרקעות לרשות מקרקעי ישראל (רמ”י) — גוף חיצוני לממשלה, שלכאורה פועל בנפרד ממנה. מלבד זאת ישנו סבסוד לתוכניות פיתוח, למענקי מיקום, ערבויות שהמדינה מחלקת לרוכשים ולקבלנים והסכמי הגג עם העיריות. מרבית הסכומים הללו, המסתכמים למיליארדי שקלים בשנה, לא נרשמים כלל בתקציב המדינה, אלא מוחבאים בתוך תקציבי רמ”י. גם החשבת הראשית הקודמת במשרד האוצר, מיכל עבאדי־בויאג’נו, וגם ד”ר עדי ברנדר מבנק ישראל, התריעו על הנושא ודרשו שעלויות התוכנית יוכנסו אל התקציב. אך קולותיהם של שומרי הסף לא נשמעים, ראש הממשלה ושר האוצר עסוקים בעניינים אחרים, והסדק מתרחב והולך. אף שהוא לא המציא את השיטה, כחלון הרחיב אותה מעל ומעבר לכל שר אוצר אחר בשנים האחרונות. כך הוא מסוגל גם לחלק שלל הטבות למגזרים שונים, וגם להעמיד מצג שווא של אחריות תקציבית, ללא העלאת מסים ולכאורה גם ללא הגדלת הגירעון (אם כי כמובן שהגירעון האמיתי, הכולל הוצאות חוץ תקציביות, גדל). הגידול בגירעון והסתרתו הופכים את ישראל לשברירית, כפי שהיתה לפני 1985, או כפי שיוון היתה לפני כעשור. כל עוד המשק צומח ולא מתרחש זעזוע כלכלי, כגון מלחמה או משבר פיננסי עולמי, התרגיל של כחלון עובד.   שרי האוצר הבאים יפנימו את המסר, וכלל ההוצאה יהפוך במהרה להיות אות מתה, כשפקידי האוצר יצברו מומחיות בהוצאת תוכניות וסובסידיות שונות אל מחוץ לתקציב. כל שר חדש ייזום תוכנית דגל נוספת של חלוקת סוכריות לבוחרים, מבלי לבטל את אלה של קודמיו בתפקיד. אך כשיגיע הזעזוע, והתקשורת והציבור יתעוררו, יהיה כבר מאוחר מדי.

Author

ד”ר מיכאל שראל
ד”ר מיכאל שראל

תוכן נוסף

More

עו”ד אברהם של”ו

תפריט נגישות