רפאל בן לוי*
דוקטרינת הביטחון הריאליסטית הובילה את מדינת־ישראל מראשית דרכה לנצחונות, להסרת איומים קיומיים ולמעמד מעצמתי. שלושת עקרונותיה הם הבנת שורש הסכסוך כעוינות לריבונות יהודית; גישה התקפית ויוזמת ושליטה בשטח; והסתמכות עצמית. נטישת עקרונות אלו לטובת אידיאליזם של שלום עם אויבים לא־מנוצחים, גישה הגנתית, נסיגות חד־צדדיות ותלות בין־לאומית גרמה להידרדרות בטחונית, ששיאה בטבח 7 באוקטובר. חזרה לעקרונות הריאליסטיים היא תנאי הכרחי לבטחון ישראל ולשגשוגה בעתיד.
בשנת 1957 תיאר משה שרת באופן הבא את הוויכוח בין שתי גישות לאסטרטגיה הישראלית המתגוששות זו עם זו:
"גישה אחת אומרת, שהערבים מבינים רק לשון של כוח… מדינת ישראל צריכה, מזמן לזמן, להוכיח בעליל כי היא חזקה, והיא מסוגלת ונכונה להשתמש בכוח באופן מוחץ ויעיל מאוד. אם לא תוכיח זאת, יבלעו אותה, היא עלולה להימחות מעל פני האדמה. אשר לעניין השלום – אומרת גישה זו – הוא בין כה וכה מפוקפק; על כל פנים, רחוק מאוד. אם יבוא השלום, הוא יבוא רק אם ישתכנעו, שאי־אפשר להכריע את המדינה הזאת…
הגישה האחרת [אומרת כי] אסור שייעלם מחשבוננו אף לרגע אחד עניין השלום. אין זה רק חשבון מדיני: בטווח ארוך זה חשבון ביטחוני מכריע. בלי להפחית בחשיבות שיקולי ביטחון שוטף, עלינו להביא תמיד את עניין השלום במערכת חישובינו. עלינו לרסן את תגובותינו".[1]
שתי הגישות שתיאר שרת התקיימו מאז ועד היום זו לצד זו בקרב ההנהגה הישראלית, והמאבק ביניהן נמשך.[2] מבט על־פני שבעים ושבע שנותיה של מדינת־ישראל מראה כי הגישה הראשונה הובילה בארבעת עשוריה הראשונים, מבן־גוריון עד בגין, ואילו השנייה הובילה משנות התשעים של המאה הקודמת ואילך. בתקופה אחרונה זו עוצבו הסביבה האסטרטגית של ישראל ואתגרי הביטחון שעימם היא התמודדה עד פרוץ מלחמת חרבות־ברזל. ייתכן שהמלחמה הנוכחית תהווה נקודת מפנה שתחזיר את ישראל לאימוץ מלא של הגישה הראשונה כגישה הדומיננטית.
הדוקטרינה הבטחונית שהתעצבה בהנהגת בן־גוריון, בהשראת ז'בוטינסקי, כללה מרכיבים רבים, אך התבססה על שלושה עקרונות ריאליסטיים: הבנת שורש הסכסוך כעוינות ערבית לריבונות יהודית, ולכן שלום יושג רק לאחר ניצחון מובהק; עדיפות ההתקפה והפעלת כוח יזומה ושליטה בשטח; וההכרה שבטחון המדינה נתון בידי היהודים בלבד, שכן איש מלבדם לא יילחם למענם. דבקות בעקרונות אלו יצרה דוקטרינה שהובילה את ישראל, עד אמצע שנות השמונים של המאה העשרים, למצב בטחוני מבוסס ולביטול האיומים הקיומיים המיידיים.
עקרונות־היסוד של הדוקטרינה הריאליסטית
שורש הסכסוך – עיקרון זה קובע כי העוינות הערבית נובעת מהתנגדות לריבונות יהודית בכל גבול שהוא, ולכן אי־אפשר לפייסה באמצעות פשרות; רק כוח וניצחון מכריע יבטיחו את שרידות ישראל. בן־גוריון אימץ תובנה זו מז'בוטינסקי, אשר קבע כבר בשנות העשרים של המאה שעברה כי בטחון ישראל יושג רק באמצעות אסטרטגיה ארוכת־טווח שתחייב את העולם הערבי להשלים עם קיומה.[3] בזמנו של ז'בוטינסקי סתרה עמדה זו את ההשקפה הרווחת, שלפיה שגשוג כלכלי הוא שיוביל את הערבים להשלמה עם השאיפות הלאומיות היהודיות.[4]
התקפיות ויוזמה – השאיפה הישראלית הייתה תמיד להגנה על אוכלוסייתה מפני איומים, ולא להרחבת גבולות לשמה. אולם היא ביקשה לעשות זאת על־ידי דוקטרינת לחימה התקפית, הכוללת פעולות מקדימות, פעולות מנע ותגמול, וכיבוש שטחים אסטרטגיים.[5] כנגזרת מכך פעלה ישראל להעברת חזית הלחימה אל שטח האויב בהקדם האפשרי ולהשגת ניצחון מהיר במלחמותיה.[6] כמו־כן, מעיקרון זה נגזר שיש להחזיק צבא יבשה מתמרן שיעמוד במוקד המעשה המלחמתי, ואילו תפקידו של חיל האוויר יהיה לתמוך בו במאמציו לכבוש שטח.[7]
הסתמכות עצמית – עיקרון זה קובע כי ישראל אחראית לבדה לבטחונה, ואינה רשאית להישען על כוחות זרים שיילחמו במקומה. במסגרת זו עליה לשאוף לעצמאות מְרבּית גם בתעשייה הצבאית.[8] עיקרון זה נבע במידה רבה מלקחי השואה, אשר הבהירה כי אומות העולם לא יגנו על היהודים.[9] ממנו צמח גם פרויקט הגרעין הישראלי, שנועד להבטיח יכולת הרתעה קיומית עליונה.[10] הסתמכות עצמית אינה שוללת שיתוף עם מעצמה עולמית, אלא מדגישה כי נכונותה של ישראל להילחם ויכולתה העצמאית הן ההופכות אותה לבעלת־ברית רצויה ונכסית עבור מעצמה בעלת אינטרסים במזרח התיכון. בתמיכה מעצמתית אין הכוונה ליישור קו עם המעצמה בכל העדפה שלה, אלא לזיהוי האינטרסים הרחבים שלה ולסיוע בהגשמתם תוך קידום יעדיה של ישראל.[11] כך פעל היישוב היהודי בארץ־ישראל עם בריטניה נגד האימפריה העות'מאנית ובמלחמת־העולם השנייה; כך נעזרה ישראל בברית־המועצות, דרך צ'כוסלובקיה, בשנת 1948; כך היא נהנתה מתמיכת צרפת בשנות החמישים נגד אויבים משותפים במצרים ובצפון אפריקה; ולבסוף, כך היא הצליחה ליצור את הברית עם ארצות־הברית, החל בשנת 1968, בזכות ערכה האסטרטגי במלחמה הקרה.
אף שדוקטרינה זו הייתה הדומיננטית בימי בן־גוריון, נשמעו קולות התנגדות. הבולט מביניהם היה משה שרת. שרת, יחד עם מיעוט ממפא"י, מאחדות העבודה וממפ"ם, דחה את שלושת עקרונותיה. הוא סבר כי הסכסוך הערבי–ישראלי ניתן לפתרון בטווח הקרוב לא באמצעות איום בכוח צבאי, אלא דווקא באמצעות הגבלתו, והציע להישען על מעצמות לצורך ריסון העוינות הערבית. שרת ביקש לנהל דיאלוג עם מצרים בתמורה לערבויות אמריקאיות, והתנגד לפעולות התגמול, למבצע קדש ולפרויקט הגרעין הישראלי.[12]
תוצאות יישומה של הדוקטרינה הריאליסטית: ישראל בטוחה ומנצחת
ככלל, הדוקטרינה הריאליסטית הובילה את ישראל ממלחמת העצמאות ועד לאחר מלחמת לבנון הראשונה, ושירתה אותה בהצלחה, כשהיא מבטלת זירה אחר זירה את רצון אויביה להמשיך בלחימה נגדה. במלחמת העצמאות, לקראת תום המנדט הבריטי במאי 1948, יזם היישוב היהודי את תוכנית ד – להשתלט על שטחים אסטרטגיים, לפתוח צירים לירושלים ולמגר את הכוחות הערביים המקומיים שפעלו נגד היישובים היהודיים.[13] סדרת המבצעים אפשרה רצף טריטוריאלי ושליטה בשטחים מרכזיים, שאפשרו להתמודד עם מתקפתם של צבאות ערב לאחר הכרזת העצמאות. גם בהמשך פעלה ישראל לעיצוב גבולות תוך הכרה בזכותה לשלוט בהם ובצורך ליצור גבולות בני הגנה שיבטיחו שרידות של הפרויקט הציוני.
במבצע קדש פעלה ישראל מיוזמתה לשינוי המציאות הבטחונית הקשה מול מצרים ורצועת עזה, תוך שמירה על אינטרסים משותפים עם צרפת ובריטניה. על רקע מתקפות הפדאיון, סגירת מצרי טיראן והתעצמות צבאית מצרית, כבשה ישראל את חצי־האי סיני ורצועת עזה.[14] אף שבסוף נסוגה ישראל תחת לחץ בין־לאומי, היא השיגה התחייבויות לפירוז סיני, הצבת כוח משקיפים בין־לאומי וחופש שיט במְצרי טיראן, והוכיחה את עצמה ככוח צבאי מתמרן באופן שהעניק לה עשור של הרתעה. התחייבויות אלו העניקו בסיס מדיני ומשפטי לטענת ישראל כי חסימת המְצרים במאי 1967 הייתה עילה למלחמת ששת־הימים.
הניצחון החד־משמעי במלחמת ששת־הימים, שבה יישמה ישראל שוב דוקטרינה התקפית לעיצוב גבולותיה, יחד עם משבר "ספטמבר השחור" בשנת 1970, שבו היא איימה (בתיאום עם ארצות־הברית) לפעול נגד סוריה אם זו תפלוש לירדן,[15] הובילו להוצאת ירדן ממעגל האיבה ולהפיכתה לבעלת־ברית סמויה – מה שהתבטא מעט אחר כך באי־השתתפותה במלחמת יום־הכיפורים. השליטה ברכס הרי יהודה והשומרון ובבקעת הירדן, וכן ברמת־הגולן ובסיני, שינתה את מצבה האסטרטגי של ישראל מן היסוד. הוכחת יכולותיה הצבאיות הכריעה גם את עמדת ארצות־הברית, שראתה בה מאז נכס אסטרטגי שיש לתמוך בו, ולא נטל שנידון לתבוסה.[16]
במלחמת יום־הכיפורים נמנעה ישראל מתקיפה מקדימה ושילמה על כך מחיר כבד, אך התאוששותה המהירה ויישום מחודש של הדוקטרינה הריאליסטית הפכו את המלחמה לניצחון צבאי,[17] שתורגם בהמשך להוצאת מצרים ממעגל הלחימה.[18] פיתוח היכולות הגרעיניות של ישראל סייע גם הוא לשכנע את מצרים להפסיק את מצב האיבה.[19]
מלחמת לבנון הראשונה, בשנת 1982, זכורה בזיכרון הציבורי כמזהירה פחות, אך למעשה הצליחה בתוך כחודשיים להביא לידי גירוש ההנהגה והלוחמים של אש"ף מדרום לבנון, תוך הרחקתם מערביי יהודה והשומרון, ולשים קץ להפגזות על צפון הארץ.[20] נוסף על כך, הקרבות מול חיל האוויר הסורי בלבנון יצרו הרתעה ממושכת מול סוריה, שהייתה בדרך לגיבוש מוכנות להילחם בישראל גם ללא מצרים. הנוכחות הישראלית ברצועת הביטחון שמרה את חזבאללה כארגון גרילה נרדף, ומנעה אותו מלהתפתח לצבא טרור.[21]
יישום הדוקטרינה הריאליסטית, שבא לידי ביטוי גם בתקיפה נגד הכור הגרעיני בעיראק בשנת 1981, הפך את ישראל מקהילה קטנה ומאוימת למדינה עוצמתית בעלת גבולות בני הגנה, תוך ביטול האיומים הקיומיים מצד מצרים, ירדן, אש"ף, סוריה ועיראק. כאשר נטלה יוזמה, ניצחה ישראל במלחמותיה במהירות ובאופן מכריע. רצף הנצחונות הפך אותה לנכס בעיני ארצות־הברית, והוביל לתמיכה אמריקאית מוגברת, אף שברוב המקרים הללו פעלה ישראל ללא אישור וושינגטון, ואף בניגוד לעמדתה.
עלייתה של הדוקטרינה האידיאליסטית
הצלחתה הגדולה של הדוקטרינה הריאליסטית בהסרת האיומים הקיומיים מעל ישראל אפשרה לחלק מההנהגה להטיל ספק בהמשך תקפות עקרונותיה. תופעת הסחף אל האידיאליזם בזמני רווחה מוכרת היטב בהיסטוריה, ומציבה קושי לכל חברות השפע שכבר כמה דורות אינן יודעות מלחמה. קולות אידיאליסטיים היו קיימים בישראל תמיד, אך במשך ארבעים שנותיה הראשונות לא הכריעו בהחלטות הגורליות. לקראת סוף שנות השמונים של המאה הקודמת נשחקו בהדרגה עקרונות־היסוד, עד שקולות אלו עלו להנהגה ופעלו לפי עקרונות הפוכים, כדלהלן:
הסכסוך ניתן לפתרון באמצעות פשרה ורווחה כלכלית – בניגוד לעיקרון הריאליסטי הרואה במלחמות תופעה קבועה במצב האנושי, צמח הרעיון כי לאחר סיום המלחמה הקרה נפתחה תקופה היסטורית חדשה ללא מלחמות גדולות.[22] בדומה לעמדה שכנגדה טען ז'בוטינסקי, טען שמעון פרס כי השגשוג הכלכלי חשוב מן העוצמה הצבאית להשגת ביטחון, וכי עוני הוא שורש להתפשטות האסלאמיזם בחברה הערבית. לפיכך ביטחון יושג באמצעות שיפור התנאים הכלכליים באזור, ובמיוחד בקרב ערביי יהודה, השומרון ועזה.[23]
הגנה כעיקרון אסטרטגי ואובדן חשיבותו של השטח – מתוך האמונה שלא יתרחשו עוד מלחמות גדולות, צמח הרעיון כי הטכנולוגיה הפכה את השליטה בשטח לחיונית פחות. אומנם ליתרון הטכנולוגי היה תמיד תפקיד חשוב, אך הוא לא נחשב בעבר תחליף לשליטה בשטח אסטרטגי. כעת נטען כי החזקת שטח מיותרת, וכי ביטחון יושג רק בגבולות מוסכמים על ישראלים וערבים. כמו־כן עלתה הטענה כי במלחמות א־סימטריות בין צבא מדינתי לארגוני טרור אין משמעות לניצחון, שכן הצד המדינתי מצוי בחיסרון מובנה.[24] בהתאם לכך, אמצעי ההגנה – אשר בעבר נועדו רק לתמוך בכוח התקפה – נהפכו לעיקרון אסטרטגי מרכזי, והכוח האווירי נתפס כתחליף אפשרי לכוחות הקרקע.[25]
הסתמכות על כוחות בין־לאומיים, על הקהילה הבין־לאומית ועל המשפט הבין־לאומי – בניגוד לעקרון ההסתמכות העצמית, גברה הנכונוּת להישען על שחקנים זרים. נטען כי איומים חדשים, דוגמת טילים ממדינות רחוקות, מחייבים שיתוף־פעולה בין־לאומי וביטחון קולקטיבי.[26] בהתאם לכך ציפתה ישראל שהרשות הפלסטינית תפעל נגד הטרור ביהודה ושומרון ובעזה, סמכה על יוניפי"ל שיפעל בדרום לבנון לפירוק חזבאללה מנשקו, וביקשה מהקהילה הבין־לאומית – בעיקר מארצות־הברית ומאירופה – להוביל את המאבק בפרויקט הגרעין האיראני.[27] השחיקה בעקרון ההסתמכות העצמית באה לידי ביטוי גם בצמצום יכולות הייצור הבטחוני המקומיות וסגירת קווי ייצור לאורך שנות האלפיים.[28]
במקביל חלה בשנים אלו חדירה חסרת תקדים של שיקולים מהמשפט הבין־לאומי לסוגיות בטחוניות. אף שישראל מעולם לא התעלמה ממנו, בעבר היו יחסיה עם המשפט הבין־לאומי תועלתניים: היא השתמשה בו כדי להצדיק את פעולותיה בזירה הבין־לאומית. למן שנות התשעים של המאה שעברה שולבו שיקולים מהמשפט ההומניטרי הבין־לאומי באופן מוסדי בצה"ל, והיחס נהפך משימושי לערכי־מהותי.[29] זאת, כחלק מהשפעתם הגוברת של הרשות השופטת והיועצים המשפטיים על מערכות השלטון. במיוחד, חטיבת הדין הבין־לאומי בצה"ל הרחיבה למן שנת 2000 את סמכותה לייעוץ משפטי מבצעי ליחידות בשטח, וכך הטמיעה שיקולים משפטיים בפעילות המבצעית.[30] במקביל גברה התערבותו של בג"ץ בענייני ביטחון לאומי, מתוך תפיסה שהתערבות זו נדרשת להגנת ישראל במוסדות המשפט הבין־לאומיים.[31]
תוצאות יישומה של הדוקטרינה האידיאליסטית: ישראל מוקפת באיומים קיומיים
מאז הסתיימה מלחמת לבנון הראשונה נכנסה ישראל לסחרור אסטרטגי: התקווה לשלום הובילה לנסיגה, שגרמה לאובדן הרתעה, שחיזק את אויביה והוביל לחידוש ההתקפות, מה שיצר לחץ לנסיגות נוספות ולעידוד נוסף של האויב. סחרור זה הגיע לשיאו במתקפת הטרור הקשה בתולדות ישראל ב־7 באוקטובר. ניתן לראות בעסקת ג'יבריל (1985) את ראשית התהליך, כאשר ישראל שחררה יותר מאלף מחבלים בתמורה לשלושה חיילים.[32] רבים מהמשוחררים היוו את שדרת ההנהגה של האינתיפאדה הראשונה, ביניהם אחמד יאסין, מנהיג האחים המוסלמים בעזה, אשר בשובו ייסד את תנועת חמאס.[33]
האינתיפאדה הראשונה שכנעה את אדריכלי הסכמי אוסלו שישראל חייבת להשיב את יאסר ערפאת מתוניסיה כדי למנות את אש"ף לישות השלטונית על ערביי יהודה, השומרון ועזה. במסגרת ההסכמים ויתרה ישראל על השליטה הבטחונית בשטחי A, בתקווה שאש"ף ימנע טרור מהם. בפועל, אש"ף, בתיאום עם חמאס, שלט מאחורי הקלעים במלחמת הטרור של שנות התשעים של המאה שעברה.[34] גל זה, יחד עם תקוותיו של אהוד ברק לסיים את הסכסוך באמצעות ויתורים רחבים לערפאת, עודדו את הנסיגה החד־צדדית מלבנון באביב 2000 לקראת שיחות קמפ־דייוויד.
הנסיגה מלבנון עודדה את ערפאת לפתוח בגל התקפות חדש – האינתיפאדה השנייה – חמישה חודשים בלבד לאחריה,[35] וגל זה יצר לחץ שהניע את אריאל שרון לסגת מרצועת עזה בשנת 2005. בעבר נעשה ויתור על שטח רק כחלק מהסכם שלום פורמלי עם ערבויות בטחוניות (למשל, הנסיגה מסיני נעשתה בתמורה להסכם שלום עם מצרים, שכלל פירוז של סיני והצבת כוח תצפית אמריקאי). לא כך היה בנסיגות מלבנון ומרצועת עזה, שהפקירו שטחים לארגוני טרור ללא תמורה מדינית ומבלי להקים מנגנוני ביטחון מספקים. ממשלות שיערו שאפשר להתכנס מאחורי גבול חדש, לבנות חומות וגדרות, ולפתח הגנות טכנולוגיות; כך הן קיוו לזכות בלגיטימציה בין־לאומית לפעול בעוצמה בתגובה לתקיפות עליה משטחים אלה מבלי שישראל תיחשב "כובשת".
במקביל, ההנחה כי האיום מפלישה קונוונציונלית לישראל כמעט נעלם הובילה להחלטה להפוך את צה"ל ל"צבא קטן וחכם" – עם דגש בטכנולוגיות מתקדמות, במערכות פיקוד ובקרה וירטואליות, בהגנה מפני טילים בליסטיים, בהסתמכות על חילות האוויר והמודיעין, ובשימוש בטילים מונְחים מדויקים – תוך ביטול הצורך בכוח יבשתי גדול ומתמרן.[36] צמצום כוחות היבשה חיזק את תהליך הנסיגות, וכמעט ביטל את האפשרות של כיבושם של שטחים אלו מחדש במקרה הצורך.
שילובן של מגמות אלו בא לידי ביטוי במלחמת לבנון השנייה, שנחשבה מבחן לדוקטרינת הלחימה החדשה – כוח אווירי כעיקר וכוחות קרקע כגורם משני. המלחמה הסתיימה ללא ניצחון ברור, וחזבאללה המשיך לירות טילים עד יומה האחרון. ישראל הסכימה לכניסתו של כוח בין־לאומי לדרום לבנון לצורך פירוק חזבאללה מנשקו, שלא בוצע מעולם, מה שאִפשר את התעצמותו האדירה מאז. אף שישראל גרמה ללבנון נזק כבד, מעמדה של איראן באזור התחזק, וחזבאללה חיזק את מעמדו כשחקן רב עוצמה בלבנון. המלחמה חשפה את השפעתה הגוברת של איראן, במיוחד על חוף הים התיכון, וביססה את מעמדה ככוח אזורי מרכזי. במקביל המשיכה איראן להעשיר אורניום, בעוד שישראל ניסתה לעכב אותה בפעולות חשאיות וציפתה שאומות העולם יובילו את ההתנגדות.[37]
כך נוצר מצב שבו ישראל מוקפת מצפון ומדרום בצבאות טרור, המחזיקים גם ביכולת להמטיר טילים על כל רחבי הארץ וגם ביכולת פלישה קונוונציונלית, בעוד שאיראן חצתה את כל הקווים האדומים שישראל הציבה בנוגע ליכולות הגרעין שלה. ערב 7 באוקטובר לא היו לצה"ל תוכניות לכיבוש עזה, וגם לא חימוש או יכולת תעשייתית מקומית מספקים למערכה ממושכת. במהלך התקופה פעלה ישראל לעיתים בניסיון לעצור את הסחרור: היא ביטלה חלק מההשלכות של הנסיגה משטחי A במבצע "חומת מגן" (2002), פעלה נגד הכור הגרעיני הסורי (2007), בנתה כוח לתקיפה באיראן (2009) וכמעט מימשה אותו בשנת 2012. עם זאת, המגמה הברורה נשמרה: כאשר ישראל היססה, הפקירה שטח, אימצה צעדים הגנתיים ופעלה באופן תגובתי ללא שאיפה לניצחון חד־משמעי – מצבה האסטרטגי הידרדר.
משמעות החזרה לדוקטרינה הריאליסטית כיום
מלחמת תקומה חשפה בבירור את המחיר של נטישת הדוקטרינה הריאליסטית, והדגישה מחדש את תקפות עקרונותיה. יישום מחדש של חלק ממרכיביה כבר החל, אך השאלה היא אם ישראל תצליח להנחילם בצורה קבועה בעידן הנוכחי.
שורש הסכסוך – כיום ברור יותר מתמיד ששורש הסכסוך אינו טריטוריאלי, אלא דחייה רדיקלית של הרעיון הציוני על־ידי אויבינו. קביעה זו נכונה בוודאות לגבי חמאס, לאחר שהוכח כי שגשוג כלכלי אינו מוביל אותו למתינות, והיא נכונה במידה רבה גם לגבי ערביי יהודה והשומרון והנהגת הרשות הפלסטינית. לכן המטרה צריכה להיות ניפוץ החזון של השמדת מדינת־ישראל – שבירת הרצון להמשיך במלחמה בת מאה השנים נגד ריבונות יהודית בארץ. ברור גם שהמשך שלטונה של הרשות הפלסטינית ביהודה והשומרון לא יוליד את השינוי העמוק הנדרש, אך אם נבין את הבעיה נכון, נוכל לגבש דרכי התמודדות ריאליסטיות ובעלות סיכוי.
התקפיות, יוזמה ושטח – בזירות רבות (למעט עזה) נרשמו הישגים משמעותיים מפעולה התקפית יזומה וכיבוש שטח: המבצע נגד חזבאללה באוקטובר 2024 והחזקת נקודות אסטרטגיות בלבנון, השמדת יכולותיו של הצבא הסורי בתוך ימים ויצירת אזור חיץ, מבצע "עם כלביא" נגד איראן והתקיפה נגד הנהגת חמאס בקטר – כל אלה מעידים על חזרה לדוקטרינה הריאליסטית. האתגר הוא להמשיך לפעול בנחישות כדי למנוע התעצמות מחודשת של חזבאללה, לשמר את אחיזתנו בשטחים האסטרטגיים בלבנון ובסוריה מול לחצים צפויים, ולהיות מוכנים למכה מקדימה מפתיעה נגד איראן במועד המתאים. בזירת עזה המצב מעורב: לאורך שנה וחצי של לחימה לא התקבלה החלטה לחתור להכרעה מהירה וכיבוש שטח אלא צה"ל פעל לפשוט על שטחים באופן זמני. במבצע "מרכבות גדעון" (מאי 2025), גישה זו שונתה וצה"ל כן נשאר בשטחים שנכשבו אך לא חתר להכרעה מהירה של האויב – בעיקר בגלל מגבלות שנבעו מסוגיית החטופים. נכון לעת כתיבתן של שורות אלו, יעד המלחמה של ביטול היכולות השלטוניות והצבאיות של חמאס בעזה טרם הושג וישראל שולטת בכמחצית השטח.
הסתמכות עצמית – הפער בין צורכי צה"ל במלחמה זו לבין מצבורי החימוש ויכולת הייצור הבטחוני של ישראל הראה עד כמה נחוץ שיקומה של התעשייה הבטחונית, ותהליך בנייתה מחדש כבר הותנע. בשנה וחצי הראשונות של המלחמה, תחת הלחץ של ממשל ביידן, נדרשה ישראל להימנע ממהלכים בעזה ובזירות אחרות ולהסתפק בהישגים חלקיים מאוד. עם זאת, החלטתה הנחושה של ההנהגה לשנות את מצבה הבטחוני של המדינה הובילה לכך שכיום ישראל נתפסת ככוח שהאזור חייב להתחשב בו וכשותפה חיונית יותר לארצות־הברית. האתגר הלאומי הוא לעצב מחדש את מערכת היחסים עם וושינגטון כדי לזכות בסטטוס של שותפה מלאה וחיונית לארצות־הברית. נראה שישראל צועדת בכוון זה לאחר הצהרת ראש הממשלה (ינואר 2026) שהיא תיגמל מכספי הסיוע הצבאי האמריקאי במשך העשור הקרוב. גם ביחס לעקרון זה, עיקר המבחן יהיה בעזה. המתווה המתגבש של וועדה בינלאומית לניהול עזה עלול לעמוד בסתירה לעקרון ההסתמכות העצמית. השאלה היא האם ישראל תפקח בעצמה על פירוק חמאס מנשקו ומניעת חזרתו לשלטון או שמא היא תפקיד את המלאכה הזאת בידי כוחות זרים?
במאה השנים האחרונות נהפכה ישראל מקהילה קטנה תחת שלטון בריטי למעצמה אזורית. מבט־העל מראה כיצד הדבקות בדוקטרינה הריאליסטית הובילה להישג זה, ואילו נטישתה הובילה למצב בו ישראל הייתה מוקפת באיומי פלישה של צבאות טרור מהצפון ומהדרום, איומי טילים בהיקף שיכלו להציף את מערכות ההגנה, ואיום גרעיני באופק; כך שאילו הייתה יוצאת לפועל התקפה בו-זמנית איומים אלה יכלו להוות איום קיומי על ישראל. אימוץ מחודש של עקרונות־היסוד אינו בגדר בחירה, אלא הדרך היחידה להבטיח את קיומה ושגשוגה של ישראל לעשורים הבאים.[38] במלחמת תקומה ניתנה לנו ההזדמנות להפוך את המגמה שהובילה אותנו לאסון, וההיסטוריה תשפוט אם השכלנו להפנים זאת ולתקן את דרכינו בהתאם.
*ד"ר רפאל בן לוי הוא עמית בכיר במכון משגב לביטחון לאומי ולאסטרטגיה ציונית, רס"ן (במיל') באמ"ן וראש תוכנית צ'רצ'יל במכון ארגמן.
[1] בני מוריס "משה שרת מול הממסד הביטחוני" אתר העמותה למורשת משה שרת https://did.li/ml4Iw (נדלה לאחרונה ב־25.1.2026).
[2] להרחבה על שתי הגישות ראו Raphael BenLevi, Cultures of Counterproliferation: The Making of US and Israeli Policy on Iran's Nuclear Program 69–102 (2024); Uri Bar-Joseph, The Paradox of Israeli Power, 46(4) Survival 137, 149 (2004).
[3] זאב ז'בוטינסקי "על קיר הברזל (אנחנו והערבים)" ארץ־ישראל א: כתבים 192 (אריה נאור עורך 2015) https://did.li/1Y9rl (פורסם במקור בעיתון ראזסווייט ב־4.11.1923).
[4] על מחלוקת זו לפני קום המדינה ראו אניטה שפירא חרב היונה: הציונות והכוח 1881–1948 (1992).
[5] יגאל אלון מסך של חול: ישראל וערב בין מלחמה לשלום 69–71 (מהדורה שלישית 1981).
[6] Ariel Levite, Offense and Defense in Israeli Military Doctrine 25 (Routledge 2020) (1990).
[7] דן הורוביץ "התפיסה הישראלית של ביטחון לאומי (1948–1972)" דיפלומאטיה בצל עימות 104 (בנימין נויברגר עורך 1984); ישראל טל ביטחון לאומי: מעטים מול רבים 185 (1996).
[8] Eliot A. Cohen, Michael J. Eisenstadt & Andrew J. Bacevich, Israel's Revolution in Security Affairs, 40(1) Survival 48 (1998).
[9] שם, בעמ' 50.
[10] Raphael BenLevi, The Evolution and Future of Israeli Nuclear Ambiguity, 29 Nonproliferation Rev. 243 (2022).
[11] Efraim Inbar, Israel's National Security: Issues and Challenges Since the Yom Kippur War 86 (2007).
[12] Avner Cohen, Israel and the Bomb 48 (1998). להרחבה ראו Gabriel Sheffer, Moshe Sharett: Biography of a Political Moderate 808–856 (1996).
[13] אלחנן אורן "מלחמת העצמאות – מטרות, שלבים, מערכות ותוצאות" מלחמת העצמאות תש"ח–תש"ט – דיון מחודש חלק א 33, 43 (אלון קדיש עורך 2004).
[14] דב בן־מאיר מערכת הביטחון: תולדות, מבנה, מדיניות 164 (2009).
[15] שם, בעמ' 202.
[16] Michael B. Oren, Power, Faith, and Fantasy: America in the Middle East: 1776 to the Present 530 (2007).
[17] טל, לעיל הערה 7, בעמ' 191.
[18] עמנואל נבון הכוכב והשבט: היסטוריה דיפלומטית של ישראל 143 (2023).
[19] שם, בעמ' 142.
[20] בן־מאיר, לעיל הערה 14, בעמ' 226.
[21] רפאל בן־לוי "שבעה מיתוסים על לבנון" השילוח 35, 16 (2023). ראו גם Dalia Dassa Kaye, The Israeli Decision to Withdraw from Southern Lebanon: Political Leadership and Security Policy, 117 Pol. Sci. Q. 561, 567 (2002).
[22] Inbar, לעיל הערה 11, בעמ' 88.
[23] Shimon Peres & Arye Naor, The New Middle East 100 (1993).
[24] Charles D. Freilich, Why Can't Israel Win Wars Any More?, 57(2) Survival 79 (2015).
[25] דן מרידור ורון אלדדי תפיסת הביטחון של ישראל: דו"ח הוועדה לגיבוש תפיסת הביטחון (ועדת מרידור) ובחינתו בחלוף עשור 10 (מזכר 182, המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) 2018) https://did.li/RbB6q.
[26] Inbar, לעיל הערה 11, בעמ' 97.
[27] Raphael BenLevi, From Supporting Actor to 'Whipping the P5+ 1': Assessing Material and Ideational Influences on Israeli Policy Toward the Iranian Nuclear Program (1996–2015), 40 Compar. Strategy 563 (2021).
[28] מבקר המדינה ציין בשנת 2014 כי "…נוכח קיצוץ משמעותי בתקציב הביטחון השקלי בשנים שלפני מלחמת לבנון השנייה, חל צמצום של רכש אמל"ח לרבות תחמושת תוצרת ישראל. הדבר גרם להתדרדרות במצבן של חלק מתשתיות הייצור בתעשיות הביטחוניות; כושר הייצור צומצם; תשתיות ייצור התיישנו; קווי תחמושת כבדה בתעש וקו הייצור של תחמושת א' בתע"א נוונו בגלל היעדר הזמנות…". מבקר המדינה "תשתיות ייצור לאומיות בתעשיות הביטחוניות" דוח שנתי 65ב 39, 44 (2014).
[29] Amichai Cohen & Stuart A. Cohen, Israel and International Humanitarian Law: Between the Neo-realism of State Security and the "Soft Power" of Legal Acceptability, 16(2) Isr. Stud. 1, 6 (2011).
[30] שם, בעמ' 10.
[31] עמיחי כהן וסטיוארט כהן יורים ושופטים: ביטחון ומשפט בישראל (2014).
[32] משה יעלון דרך ארוכה קצרה 19 (2008).
[33] ליאת מדניק ויניב אופק "עסקת ג'יבריל" מטח – המרכז לטכנולוגיה חינוכית (2007) https://www.lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=18355.
[34] יעלון, לעיל הערה 32, בעמ' 105.
[35] שמעון שיפר המתריע: שיחות עם האלוף (במיל') עמוס גלעד 54 (2019).
[36] Efraim Karsh, From Oslo to Be'eri: How the 30-Years-Long Peace Delusion Led to Hamas's 10/7 Massacres, 30 Isr. Affs. 795, 804–805 (2024).
[37] BenLevi, לעיל הערה 2, בעמ' 133.
[38] לתיאור נרחב כיצד דוקטרינה ריאליסטית יכולה להיראות כיום ראו סדר יום אסטרטגי חדש לישראל (מכון ארגמן, בעריכת רפאל בן־לוי 2025) https://did.li/GEeba.
