רצח־העם שביצע חמאס בשמחת תורה לא היה רק תקיפה פיזית ברוטלית, אלא גם הניצוץ שהצית מתקפה אידאולוגית גלובלית ומתואמת היטב נגד הלגיטימיות של מדינת־ישראל, ולמעשה נגד ריבונות יהודית בכלל. בעודה נלחמת בשבע חזיתות מול איראן וגרורותיה, נאלצה מדינת־ישראל להתמודד גם עם נרטיב רוויזיוניסטי המכחיש את ההיסטוריה היהודית ואת זכותה של המדינה להגן על עצמה או אפילו להתקיים. האידאולוגיה האנטי־ציונית הזו מתארת את ישראל כישות "מתנחלת־קולוניאליסטית", ואת היהודים שבה ככובשים זרים בפלסטין. בדיוק כמו היהודים בארצות נוצריות של ימי־הביניים, מדינת־ישראל מואשמת בכל מה שנחשב הרע ביותר: אפרטהייד, גזענות, ואפילו רצח־עם. עבור חלקים גדולים מהחברה ה"נאורה", מדינת־ישראל היא מוקצה מחמת מיאוס.
ההיסטוריון וולטר לקוויר כותב: "הציונות היא האמונה בקיומם של עבר משותף ועתיד משותף לעם היהודי… המטרה המרכזית של הציונות הייתה כפולה: להשיב את הכבוד העצמי וכבוד האדם של היהודים בעיניהם של הלא־יהודים; ולבנות מחדש את הבית היהודי הלאומי, שבו יוכלו היהודים 'לחיות כבני־חורין על אדמתם שלהם ולסיים את חייהם בשלווה בביתם שלהם'".[1] הציונות התעוררה לא רק כמענה לאנטישמיות ולרדיפה, אלא גם כהתחזקות של הזהות הלאומית היהודית בת אלפי השנים, שעליה נאלצו היהודים לוותר בעת כניסתם אל החברה המערבית. בכך היא השיבה ליהודים את היכולת לבטא את עצמם לא רק כקהילה דתית, אלא גם כישות לאומית ומדינית שלמה.
ההיסטוריה היהודית המודרנית החלה ב"עסקה עם השטן" – היהודים קיבלו זכויות פוליטיות וחברתיות שוויוניות במחיר אובדן הזהות היהודית הלאומית. לאחר המהפכה הצרפתית החלו מדינות אירופה להגדיר את עצמן מחדש כמדינות לאום מבוססות־טריטוריה, המבטיחות אזרחות שוויונית שאינה תלויה בדת. היהודים, בהיותם קהילה מובחנת בעלת זהות מיוחדת המשלבת דת ולאום, היוו אתגר למודל החדש. הקיום הלאומי המובחן הזה היה מושא של מתקפה מתמדת בתחילת העידן המודרני. בצרפת, הרוזן דה קלרמון־טונר התייחס לכך באופן מפורש בנאום שנשא לפני חברי האספה הלאומית:
"יש למנוע מהיהודים הכל כלאום, אולם להעניק להם הכל כפרטים… אם הם אינם חפצים להיות אזרחים, עליהם לומר זאת, ואז נגרשם. אין להעלות על הדעת שבמדינה יהיה גוף של לא־אזרחים ויתקיים לאום בתוך הלאום".[2]
כך, על־מנת לזכות בזכויות שוות, נאלצו היהודים להתכחש ללאומיותם. במאה התשע־עשרה כינס נפוליאון בונפרטה אספה של מנהיגים יהודים על־מנת להתייחס ל"שאלה היהודית". ה"סנהדרין" ענה לו כי היהודים חדלו להיות עַם, וכי הם מוכנים להיטמע באופן מלא כאזרחים צרפתים בעלי דת יהודית. המשורר היהודי־הרוסי י"ל גורדון הציע לחבריו היהודים כלל: "הֱיֵה אדם בצאתך ויהודי באוהלך". עבור היהודים, שזכו זה עתה באמנציפציה, נהפכה ברלין לציון החדשה, והקבלה התרבותית והאינטגרציה סימנו את העידן המשיחי.
כפי ששלמה אבינרי מיטיב לתאר, המודרניזציה הובילה לקריסת הקהילה היהודית המסורתית. האמנציפציה דרשה מהיהודים למצוא דרכים חדשות כדי לבטא בהן את הזהות הלאומית והקולקטיבית. על־פי אבינרי:
"כך, הן הליברליזם והן הלאומיות הולידו ביהודים אלו את ניצניה של מודעות עצמית חדשה, שאינה מתנסחת עוד במונחים דתיים, אלא צומחת בד בבד עם התגבשותה של לאומיות מודרנית חילונית באירופה. התפתחות הספרות העברית של בני ההשכלה היהודית הייתה הצעד הראשון בדרך זו. אחריו הגיעה הציונות הפוליטית של י"ל פינסקר, תאודור הרצל ומקס נורדאו, ולא בכדי תופעה חוזרת בין מייסדי הציונות המודרנית הללו היא העדר רקע מסורתי ודתי. חלף זאת הם היו תוצריה של השכלה אירופית, חדורים ברעיונות אותו דור של אנשי רוח אירופיים. למצוקתם לא היה אופי כלכלי או דתי; הם נענו – כפי שנענו מנהיגים שחורים באמריקה מאה שנה לאחר־מכן – לאתגר של זהותם באמצעות חיפוש אחר שורשים וקניית כבוד עצמי בחברה שניתקה אותם ממורשתם המסורתית והדתית מבלי להעניק להם ולשכמותם תשובות מספקות לחיפושם זה".[3]
יהודים רבים קיוו כי הרצף של שמונה עשורים בקירוב של עצמאות יהודית למן שנת 1948 הוא בבחינת סוף־פסוק ל"שאלה היהודית". בשבעים וחמש שנות עצמאותה הייתה מדינת־ישראל לא רק מקלט פיזי עבור יהודים נרדפים, אלא הבית היהודי המרכזי בעולם. השפה העברית, שאותה דוברים כיום מיליוני אזרחים ישראלים, היא הדוגמה המוצלחת ביותר של תחיית שפה שנדחקה ברובה המוחלט לתחומים דתיים וכתובים.
אולם טבח 7 באוקטובר זרק אותנו אחורה לתקופות האפלות ביותר בהיסטוריה היהודית, אל ימים שרוב היהודים האמינו כי מדינת־ישראל בישרה את סופם. בזמן החג היהודי של שמחת תורה, יחידות מוות מעזה, ובעקבותיהם המון מוסת של "אזרחים רגילים", פרצו אל עשרים ושניים יישובים וערים יהודיים בדרום המדינה. יותר מאלף ומאתיים יהודים נרצחו, נאנסו, נטבחו ועונו, ומאתיים וחמישים נוספים, ביניהם נשים, ילדים וזקנים, נחטפו לעזה. רבים בישראל וברחבי העולם מצאו מילה אחת בלבד לתיאור הזוועה: "פוגרום", הנושאת בחובה דימויים של קישינב ושל הפַרהוּד בבגדאד.
חמאס והגִ'האד האסלאמי מוּנעים על־ידי אידאולוגיה אנטישמית ואסלאמיסטית, הדוחה את נוכחותם של יהודים ב"פלסטין". חמאס, שצמח מתוך תנועת האחים המוסלמים בשנות השמונים של המאה העשרים, מגשים אידאולוגיה אסלאמיסטית סונית משולבת בלאומיות פלסטינית, המחויבת להשמדת ישראל ולכינונה של מדינה אסלאמית ברחבי "פלסטין ההיסטורית" באמצעות גִ'האד ומאבק אלים. השקפת־העולם הזו ממסגרת את הסכסוך לא כמחלוקת טריטוריאלית, אלא כמלחמת־דת קיומית בין האסלאם ליהדות, שבמסגרתה היהודים מתוארים כאויבי הנצח של האלוהים, האסלאם והאנושות – לעיתים קרובות בעזרת דימויי דה־הומניזציה בהתאם למסורת האסלאמית, כגון "בני חזירים וקופים". אמנת־היסוד של חמאס משנת 1988 מתייחסת לנבואות אסכטולוגיות דוגמת החדית', אשר מתארת את האבנים והעצים הקוראים למוסלמים להרוג יהודים המתחבאים מאחוריהם, ומעניקה להשמדת היהודים משמעות משיחית של הבאת ממלכת האל. מנהיגים בכירים כגון יחיא סינוואר ופתחי חמאד הוציאו קריאות חוזרות ונשנות לטבח של יהודים בכל רחבי העולם, להשמדת מדינת־ישראל ולגירוש היהודים מהארץ, תוך שהם מדגישים כי המאבק מתעלה אל מעל לגבולות הפיזיים ומהווה דיכוטומיה בין הטוב לרע שאינה ניתנת לגישור. שידורים ודרשות רשמיים מחזקים את התֵמות האלה, כשאנשי דת ובכירי ממשל קוראים להשמדה אלוהית של היהודים ומגדירים את רציחתם כחובה דתית.
הדחייה המוחלטת הזו של המדינה היהודית אינה מיוחדת לחמאס. על־פי הנרטיב הפלסטיני, המשותף לכל הקשת הפוליטית הפלסטינית, היהודים אינם עַם, אלא קבוצה דתית שלא קיימה מעולם ריבונות מדינית בזכות בפלסטין. האמנה של אש"ף, שמעולם לא תוקנה, קובעת כי "הטענות לקשרים היסטוריים ורוחניים בין היהודים לפלסטין אינן עולות בקנה אחד עם עובדות ההיסטוריה או עם בסיס אמיתי למדינה. היהדות, בהיותה דת אלוהית, אינה לאומיות בעלת קיום עצמאי. מעבר לכך, היהודים אינם עַם אחד בעל זהות עצמאית, מכיוון שהם אזרחים של המדינות שאליהן הם משתייכים". חודש אחד בלבד לפני טבח 7 באוקטובר קידם יושב־ראש הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס תאוריה חסרת בסיס בנאומו בכנס של הפת"ח, שעל־פיה יהודֵי אשכנז הם צאצאים של שבט טורקי שהתגייר בימי־הביניים. הוא גם הוסיף ואמר כי האנטישמיות, ובכלל זה השואה הנאצית, הן תוצאה של התנהגות יהודית נצלנית, כגון הלוואה בריבית. הרשות הפלסטינית והוגים פלסטינים בולטים ממשיכים להכחיש את הקשרים ההיסטוריים היהודיים לארץ־ישראל, לטעון שבית־המקדש בירושלים מעולם לא היה קיים, ולנכס לעצמם דמויות תנ"כיות ויהודיות כערבים, מוסלמים או פלסטינים.
השמאל העולמי אורז מחדש את האידאולוגיה הפלסטינית במונחים פרוגרסיביים ובמונחי זכויות אדם, תוך שמירה על המטרה הסופית של נישול היהודים. האידאולוגיה האנטי־ציונית מתארת את מדינת־ישראל כמיזם נפשע מיסודו, המבוסס על פעולות של טיהור אתני ואפרטהייד. טיעון־הליבה הוא שמדינת־ישראל נוסדה על חורבות העם הפלסטיני, באמצעות הרס שיטתי של בתים, תרבות ואדמה.
שיטה רטורית מרכזית היא "היפוך שואה", המציג את הישראלים כנאצים החדשים ואת הפלסטינים כקורבנות החדשים. זוהי השוואה מכוּונת המבקשת לצייר את המדינה ככוח של רוע קולוניאליסטי, תוך דמוניזציה מוחלטת של הציונות והמיזם הישראלי. טענה עמוקה יותר היא שהיהודים נושאים באחריות מוסרית מוגברת דווקא בגלל עברם כקורבנות השואה. הם מואשמים לא רק במעשים, אלא גם בניצול ציני של זכרון השואה ככלי פוליטי שנועד להכשיר פעולות אלימות. הנרטיב הזה מקודם ומהודהד על־ידי מעגל שמזין את עצמו, המורכב מארגונים לא־ממשלתיים, אקדמאים מוטים, פוליטיקאים אנטי־ישראליים ופעילי שטח.
הגל האנטי־ציוני העולמי הוביל לעלייה חדה בתקיפות נגד יהודים ברחבי העולם, תוך הפיכת קהילות מוגנות ליעדים של שנאה ואלימות. לאחר 7 באוקטובר זינק מספר התקריות האנטישמיות באופן דרמטי במדינות כגון ארצות־הברית, קנדה, אוסטרליה, בריטניה, צרפת וגרמניה, עם דיווחים על תקיפות אלימות ברחובות, השחתת בתי־כנסת ובתי־ספר יהודיים והטרדה בקנה־מידה רחב בהקשר של המחאות נגד ישראל. [GP1] בארצות־הברית ובאירופה נהפכו קמפוסים וערים מרכזיות ל"נקודות חמות" של הפחדה, כשקריאות וגרפיטי מטשטשים את הגבול בין ביקורת פוליטית לשנאת יהודים טהורה. בקנדה, שנחשבה פעם מקום מבטחים, זינק מספר התקריות האנטישמיות ב־670% בין אוקטובר 2023 לאוקטובר 2024, והן כללו גם תקיפות ברחובות, השחתת בתי־כנסת. בין אוקטובר לדצמבר 2023 נרשמה עלייה חדה בממוצע החודשי של פשעי־שנאה אנטישמיים בבתי־ספר, אשר כמעט שלושה רבעים מהם התרחשו במועצות חינוך גדולות, כגון טורונטו ואוטווה. באוסטרליה חלה עלייה של פי שלושה במספר התקריות למן אוקטובר 2023, עם יותר מ־1,713 מקרים שתועדו בשנת 2024 בהשוואה ל־1,200 בשנה הקודמת. בארצות־הברית רשמה הליגה נגד השמצה יותר מ־10,000 אירועים למן 7 באוקטובר 2023, אשר 8,873 מהם התרחשו בשנת 2023 בלבד – עלייה של 140%. האירועים נמשכו ברמות שיא גם בשנת 2024, וכללו הטרדה בקמפוסים ותקיפות פיזיות. אירופה ראתה עליות תלולות אף יותר: ארגונים מסוימים מדווחים על עלייה של יותר מ־400% במספר התקריות האנטישמיות למן אוקטובר 2023 בגרמניה, בצרפת ובבריטניה, ובכלל זה במספר התקיפות האלימות. ההתעוררות המחודשת הזו מהדהדת פוגרומים היסטוריים, ומזכירה ליהודים בכל מקום שהמאבק על ביטחון וכבוד עודנו רחוק מסיום.
בדיוק כשם שהאנטישמיות הגואה במאות השמונה־עשרה והתשע־עשרה הניעה יהודים רבים למצוא מחדש את מורשתם ולשוב אל שורשיהם, האתגרים בני זמננו מהדהדים את אותה קריאה לשוב. משה הס, בן דורו של קרל מרקס והוגה ציוני מוקדם, כתב:
"אחרי אשר מוזר הייתי לאחי זה עשרים שנה, שבתי עתה לשבת בתוך עמי ולהשתתף במועדי ששונו ואבלו, בזיכרונותיו ובתקותיו ובמלחמות הרוח שהוא נלחם עם בני ביתו ועם העמים בני־התרבות אשר הוא חי בקרבם, ואשר למרות אלפים השנה, שהוא דר עמהם בכפיפה אחת ומשתתף בשאיפותיהם ומגמותיהם, עוד לא דֻבק בהם דבק אֹרגַני להיות לבשר אחד.
רעיון, אשר אמרתי כי כבר חֻצב לו קבר במעמקי לבבי לבלתי יוסיף קום, נצב עתה כמו חי לנגדי; רעיון המעורר בקרבי את זכרון לאומיותי, חבוק ודבוק במורשת אבותי, בארצנו הקדושה ובקרית מועדנו, מולדת האמונה באחדות האלהית, השלטת בכל מרחבי החיים, ובהתאחות כל באי עולם באחרית הימים".[4]
התֵמה של שיבה – רוחנית, גם אם לא דתית בהכרח, על־גבי זו הפיזית – עוברת כחוט־השני בכתביהם והגותם של מנהיגי הציונות. בספרו אוטואמנציפציה קרא י"ל פינסקר ליהודים להשיב לעצמם את כבודם הלאומי וליטול את המקום שהם זכאים לו כשווים בין העמים. תאודור הרצל, בפנותו אל היהודים המנותקים משורשיהם במערב אירופה, הצהיר: "עם הננו, עם אחד".[5] ההתבוללות הותירה את היהודים נידפים ברוח ומרוששים.
באופן דומה, רבים מהחטופים ששבו משבי חמאס מתארים מפגש קיומי עם זהותם היהודית. אלי שרעבי, יהודי מסורתי אך לא דתי, סיפר איך פתח כל יום בקריאת "שמע ישראל" – אותה הצהרת אמונה יהודית – וקידש על המים כל ליל שישי. התצפיתנית המשוחררת אגם ברגר, בטיסתה בחזרה במסוק, החזיקה שלט שעליו נכתב: "בדרך אמונה בחרתי ובדרך אמונה שבתי". קית' סיגל העיד כי התחיל לברך על האוכל בעודו חטוף בעזה.
אירועי 7 באוקטובר והשלכותיהם המתמשכות משמשים תזכורת נוקבת עבור היהודים בישראל ובתפוצות לכך שהמאבק על החירות היהודית רחוק מהכרעה סופית. כאומה מאוחדת, עלינו לגייס את משאבינו וכשרונותינו הקולקטיביים כדי להעצים את קהילותינו ולחזק את מדינתנו. גם כאשר העולם הולך ופונה נגדנו, טמונה כאן הזדמנות נדירה להעמיק את מורשתנו העתיקה ולגלות מחדש את החוסן שקִיים אותנו זה אלפי שנים.
[1] Walter Laqueur, A History of Zionism: From the French Revolution to the Establishment of the State of Israel 589, 598 (2003).
[2] Clermont-Tonnerre, "Speech on Religious Minorities and Questionable Professions" (23 December 1789), Liberty, Equality, Fraternity: Exploring the French Revolution, https://revolution.chnm.org/d/284/.
[3] Shlomo Avineri, The Making of Modern Zionism: The Intellectual Origins of the Jewish State 11 (expanded ed. 2017) (1981).
[4] משה הס "אגרת א" רומא וירושלים (דוד צמח מתרגם 1899) (1862), מצוטט מתוך פרויקט בן־יהודה – https://benyehuda.org/read/21869.
[5] בנימין זאב הרצל "הקדמה" מדינת היהודים (1896).
