איזבלה טברובסקי*

שנתיים לאחר 7 באוקטובר מתחולל שינוי מוחשי בתחום חקר האנטישמיות. יותר ויותר חוקרים מבינים שיש לחקור את האנטיציונות כאידאולוגיה העומדת בפני עצמה, שאומנם קשורה לאנטישמיות אך נושאת גם מאפיינים הייחודיים לה. מהות השינוי מתבטאת באיות חסר המקף של המונח "אנטיציונות", שבא להחליף את האיות המקובל יותר – "אנטי־ציונות".

כבר שנים מספר שחוקרים תומכים בשינוי הזה באיות ובשינוי התפיסתי שהוא מייצג. הוא משחזר את השינוי שחל באיות מהצורה "אנטי־שמיות" לצורה "אנטישמיות" המקובלת כיום – שינוי שזכה בתמיכה רחבה בעקבות המלצתם של חוקרים בכירים בתחומי המחקר של אנטישמיות, היסטוריה יהודית, השואה ובלשנות.

הרציונל העומד מאחורי השינוי המוקדם יותר ברור: האיות בעל המקף רמז לכך ש"שמיות" היא תופעה שאפשר להתנגד לה, ושהאנטי־שמיות מופנית כלפי כל העמים והשפות השמיים. דבר זה אִפשר לאנטישמים לטעון כי הם אינם אנטי־שמיים מכיוון שאין להם בעיה עם ערבים או שהם ערבים בעצמם. הסרת המקף הובילה לבהירות מושגית, והדגישה כי האנטישמיות מתייחסת רק לדעה קדומה נגד יהודים, וכי היא מהווה אידאולוגיה מובחנת, כמו הגזענות או המיננות (הסקסיזם).

אותו היגיון חל על המונח "אנטיציונות", וכחוקרת של אנטיציונות סובייטית אני רואה היטב את ההקבלה. ברית־המועצות מיתגה מחדש את הציונות עבור השמאל העולמי, תוך שהיא ממציאה גרסה קונספירטיבית שהשוותה אותה לכל תופעות הרוע האנושי – פשיזם, נאציזם, גזענות, אימפריאליזם, קולוניאליזם, אפרטהייד ורצח־עם.[1] הפנטזיה המכוערת הזו לא הייתה דומה בשום צורה לציונות של מייסדיה או להבנה של הציונות במיינסטרים היהודי כתנועה לשחרור לאומי ולריבונות עבור העם היהודי בארץ־ישראל.

יש קשר ישיר בין החזון הגרוטסקי הזה של הציונות לבין חיבור "הפרוטוקולים של זקני ציון". מהנדסי ההונאה – אשר מוכרים בהיסטוריה הסובייטית כ"ציונולוגים" – היו חברי הימין הקיצוני הלאומני הרוסי, שהאשימו את היהודים בכל אסון שפקד את רוסיה במאה העשרים, החל במהפכה. הם העריצו את היטלר ואימצו השקפות־עולם פשיסטיות ביסודן, וחלקם היו גם מזרחנים בעלי קשרים הדוקים לשלטונות במצרים ובסוריה. הם גויסו מאוחר יותר לקג"ב ולקרמלין כאשר ברית־המועצות ביקשה לעצב את התזות האנטיציוניות שלה ולתת להן לגיטימציה. הם נשתלו במכוני מחקר ומוסדות מחקר יוקרתיים, שם עיצבו מחדש את ה"ידע" האנטישמי שלהם לתוך שפה פרוגרסיבית, שנועדה למצוא חן בעיני השמאל העולמי.[2]

זוהי השושלת האינטלקטואלית המעוּותת שהשמאל האנטי־ישראלי יורש כאשר הוא עושה שימוש בשפה הזו. כינויה של עמדה כזו "אנטי־ציונות" עם מקף הוא שגיאה בלשנית תהומית. השמאל האנטי־ישראלי אינו מתנגד לציונות כפי שהיא קיימת בעולם האמיתי, אלא לפיקציה שנוצרה עבורם, בין היתר על־ידי אנטישמים סובייטים לטובת משטר דכאני, אשר עיוות בציניות את המציאות כדי להשיג מטרות גאופוליטיות במסגרת המלחמה הקרה. כפי שהמחישה המציאות לאחר 7 באוקטובר, עלילות־הדם נגד ישראל מתאפיינות כיום באותו דפוס של דמוניזציה, דיסאינפורמציה ותעמולה.

ייתכן שהסרת המקף אינה נראית הצעד הרדיקלי הנדרש בעת הזו, אולם – כפי שהיה עם האנטישמיות – היא מוסיפה דיוק נחוץ מאוד. במאמר משנת 2020 הסביר המשפטן דייוויד סימור מדוע הוא סבור כי יש להכיר בהתנגדות ל"ציונות המדומיינת" כאידאולוגיה העומדת בפני עצמה. בדיוק כשם ש"האידאולוגיה של האנטישמיות אינה מלמדת דבר על היהודים, אלא הכל על־אודות טבעו והתפתחותו של הרעיון האנטישמי של 'היהודים'", טוען סימור, כך "האידאולוגיה של האנטיציונות מספרת יותר על עצמה" מאשר על ישראל או הציונות.[3] מכאן נובע שיש לאיית אותה בהתאם: אנטיציונות, בלי המקף.

הסוציולוג דייוויד הירש העיר כי "הציונות שמולה האנטיציונות מגדירה את האידאולוגיה שלה" היא "פרי הדמיון האנטי־יהודי". האנטיציוני תופס את הציונות "כקולוניאליזם, כאפרטהייד, כגזענות, כמדינת מעקב, כדומה לנאציזם, וככל דבר אחר שאנשים טובים מתנגדים לו" – במילים אחרות, קריקטורה שונה מאוד מהציונות שבה רוב היהודים תומכים. בדיוק כפי שהאנטישמים נלחמים בבדיה של "היהודים", שנולדה מתוך דמיונם, האנטיציונים נלחמים בבדיה של "ציונות" שאינה קיימת בשום מקום מלבד במחשבתם.[4]

האנטיציונים בני זמננו, לרבות היהודים שביניהם, אוהבים להזכיר את היהודים שהתנגדו לציונות לפני מלחמת־העולם השנייה כדי להצדיק את עמדתם, אולם אלה עסקו בוויכוח לגיטימי על רעיון חדש שטרם הוכיח את עצמו. אותם מבקרים מוקדמים לא היו מזהים את התנועה שהם התנגדו לה בצורה שבה מציג אותה כיום השמאל המודרני. השאלה שנשאלה בתחילת המאה העשרים אם בכוחה של הציונות להגשים את הבטחתה להציל את היהודים מאנטישמיות אירופית אלימה קיבלה תשובה כאשר המלחמה והשואה הוכיחו באופן נוראי שכן. השימוש בדימויים אנטישמיים כדי להכפיש אותה עבור קהל פרוגרסיבי אינו המשך של אותו דיון.

על־כן, במקום לראות את האנטיציונות כעמדה המנוגדת לציונות, עלינו לזהות אותה כאידאולוגיה קונספירטיבית אשר עומדת בפני עצמה ופועלת על־פי אותו היגיון של "הפרוטוקולים".

בעקבות 7 באוקטובר נעשה ברור יותר ויותר שגם אם ההתנגדות לציונות אינה בהכרח אנטישמית באופן תאורטי, היא כמעט תמיד כזו בפועל. ההיסטוריה מוכיחה זאת. בברית־המועצות ובפולין, השתרשותה של האנטיציונות הקונספירטיבית לאחר נצחונה של ישראל במלחמת ששת־הימים הפכה את מה שנשאר מהחיים היהודיים שם לבלתי־אפשריים. יהודים סובייטים כבר עברו חילון כמעט מוחלט בשלב הזה, אולם מצאו את עצמם מודרים ונדחקים הצידה עוד יותר, כאשר מוסדות אקדמיים ותחומי עיסוק שלמים סגרו בפניהם את הדלת. במקביל, האנטישמיות העממית ספגה והדהדה את עלילות־הדם האנטיציוניות שהמדינה יצרה והפיצה. האנטיציונות הובילה לתוצאות אנטישמיות מובהקות, וזוהי הוכחה לקשר בין השתיים.

הדינמיקה שיהודים אמריקאים חווים כיום נעה באופן הולך וגובר בכיוון הזה. נראה שיותר ויותר אנשים מבינים שחלף זמנו של הדיון בשאלה אם האנטיציונות והאנטישמיות זהות. מה שעלינו לעשות כעת הוא לחקור את האנטיציונות במונחיה שלה כמערכת רעיונות שמזיקה ליהודים – גם כאשר היא טוענת שלא.

* חוקרת של אנטיציונות סובייטית ושל אנטישמיות שמאל עכשווית.

[1]     Izabella Tabarovsky, Soviet Anti-zionism and Contemporary Left Antisemitism, Fathom (May 2019), https://did.li/EURgT.

[2]     שורה של חוקרים רוסים בחנו לעומק את הדמויות הספציפיות שנמנו עם התנועה הזו, אולם עבודתם לא תורגמה. שני הספרים המוסמכים ביותר ברוסית בנושא הם Victor A. Shnirelman, Russkoe Rodnoverie: Neoiazychestvo i Natsionalizm v Sovremennoi Rossii (2012); Nikolai Mitrokhin, Russkaia Partiia: Dvizhenie Russkikh Natsionalistov v SSSR, 1953–1985 Gody (2003). דנתי בציונולוגים גם במאמר Izabella Tabarovsky, Demonization Blueprints: Soviet Conspiracist Antizionism in Contemporary Left-Wing Discourse, 5(1) J. Contemp. Antisemitism 1 (2022).

[3]     David Seymour, Continuity and Discontinuity: From Antisemitism to Antizionism and the Reconfiguration of the Jewish Question, 2(2) J. Contemp. Antisemitism 11 (2020).

[4]     David Hirsh, Contemporary Antisemitism, in The Routledge History of Antisemitism 38, 41 (Mark Weitzman, Robert J. Williams & James Wald eds., 2023).