גיל טרוי*
7 באוקטובר קרה לנו. חמאס בחר את התזמון, השחיז את הטקטיקה ושידר לעולם את האכזריות האלימה. באופן דומה, גל עולמי של אנטי־ציונות אנטישמית פקד אותנו כמו על־פי אות, והוא נמשך גם כיום. רוב היהודים רוצים רק לחיות את חייהם. למרבה הצער, שונאינו ממשיכים ליזום, להפריע, ולעיתים קרובות לאיים.
הגישה הפרואקטיבית של אויבינו מהווה אתגר לציונות. הציונות לא ביקשה רק להשיב את היהודים אל ההיסטוריה; הציונים רצו גם להשיב את היהודים אל מושב הנהג, כפרטים וכקהילה. הרעיון הציוני עורר את היהודים לאחוז את גורלם בידיהם ולהפסיק להיות נשלטים בידי מדכאים. הציונות דחתה את ניסוחו של ז'ן פול סרטר מתקופת השואה, שקבע כי האנטישמי יוצר את היהודי, והתעקשה כי היהודי יוצר את היהודי!
אף־על־פי־כן, במיוחד בשעות הראשונות שלאחר טבח 7 באוקטובר, אנחנו היהודים היינו שוב קורבנות; יתר על כן, היינו שוב סבילים. ולמן 7 באוקטובר רבים מדי מקרב יהודי התפוצות רק מגיבים. רובם ממשיכים להגן, ולא ליזום; מתגוננים מפני, ולא רצים אל.
למרבה המזל, הישראלים מיהרו לתפוס את היוזמה ולהשיב לנו את הסוכנות העצמית היהודית. הדפנו במהירות מרשימה אלפי פולשים ברברים מאומנים היטב. אחר כך בחרנו מתי להיכנס לעזה, לפוצץ את הביפרים של חזבאללה ולתקוף באיראן.
יהיו, למרבה האנחה, קרבות נוספים שניאלץ להילחם בהם במלחמת שבע החזיתות של ישראל: נגד חמאס, איראן, חזבאללה, הח'ותים, מחבלים פלסטינים, מיליציות מעיראק ואולי כוחות סורים. אולם אם שיבתם של עשרים החטופים החיים האחרונים שנותרו בעזה אכן מסמנת את המעבר הדרמטי שהבטיח דונלד טראמפ, נוכל לברך על שני פלאים. בעוד שארצות־הברית נלחמה תשע שנים בעיראק עד להתבוססות, ושני עשורים באפגניסטן עד להפסדים, ישראל ריסקה את אויביה המושרשים והעיקשים תוך שנתיים.
ב־7 באוקטובר הוכיחה הציונות את עצמה. באותו יום נכשלה הממשלה ונכשל צה"ל, אולם הציונות הצליחה לשחרר עשרות אלפים מקרבנו לעשות את מה שהיא לימדה אותנו – להגן על עצמנו מפני אויבינו על־ידי נטילת גורלנו בידינו. יתרה מזו, הציונות נתנה השראה ליהודים רבים ברחבי העולם לסרב להיות קורבנות ולהשיב מלחמה שערה – באוניברסיטאות, בבתי־המשפט, בבתי־המחוקקים, ולעיתים אף ברחוב.
"שימו לב למילה 'אחריות' [באנגלית responsibility]", כתב סופר רבי־המכר המצליח סטיבן קובי המנוח, בהבליטו את העובדה שהיא מורכבת מהמילים "יכולת" (ability) ו"תגובה" (response). פירושה "היכולת לבחור את התגובה. אנשים פרואקטיביים מאוד מכירים באחריות הזו. הם אינם תולים את התנהגותם בנסיבות, בתנאי החיים או בהתניות שלהם. התנהגותם היא תוצר של בחירה מודעת שלהם עצמם, המתבססת על ערכים, ולא תוצר של תנאי חייהם המבוסס על תחושה".[1]
מעטים מבינים שהצלחתו של קובי הייתה בהפצה הפופולרית של יסודות הדת המורמונית. מעטים עוד פחות מבינים את החפיפה הפסיכולוגית המעצימה שקיימת בין הדת המורמונית לציונות. ישראל היא המדינה היחידה שהכנסייה המורמונית תמכה בהקמתה, והמורמונים חולקים עם היהודים את החזון של "ציון" כבית וכנקודת זינוק לקהילה ולערכים.
השנתיים האחרונות הללו בישראל – ובכל העולם היהודי – היו בבחינת מעבדה מופלאה לבניית קהילה, ליצירת משמעות ולגבורה פשוטה ומוחלטת. קשה להיזכר כמה הרוסים, פסימיים ומשותקים היו יהודים רבים כל־כך בסתיו 2023, בישראל ומחוץ לה.
כאשר אני נוסע מקמפוס לקמפוס ופוגש צעירים יהודים אידיאליסטים וגאים – אשר למרות גבורת ההתרסה שלהם נגד שונאי יהודים אין להם מושג מול מה ניצבים עמיתיהם הישראלים – אני חווה שני רגשות סותרים. ראשית, אני מרגיש גאווה עצומה בחיילינו הגיבורים, הגרסה הישראלית של "הדור הגדול ביותר"[2]. הם הקריבו כל־כך הרבה, שירתו ימים רבים כל־כך, קברו חברים רבים כל־כך, סבלו כל־כך הרבה טראומות, ספגו כל־כך הרבה הפרעות בחייהם. במקביל אני שם לב שילדיי החיילים מכבדים את הגבורה של עמיתיהם הסטודנטים בחו"ל. ילדיי מכירים בכך שגיבורי הקמפוס פועלים ללא "צוות" – יחידה לוחמת ומאומנת היטב של חברים לכל החיים. לא תמיד יש להם מדינה שתומכת בהם, והם חסרים נשק, קסדות ואפודי־מגן שיוכלו ללבוש ולהפעיל.
יש כאן אישור יפהפה ונוגד־תרבות להוויית העם היהודי – הפרכת אותו עולם של קיטוב, הפגנת כוח ומשחק סכום־אפס שיוצרות המדיה המסורתית והמדיה החברתית. חיילים ישראלים "אמורים" להרגיש טינה כלפי עמיתיהם בתפוצות, אשר נהנים מהחיים בקולג' בזמן שהם נלחמים בעזה. במקום זאת, אנחנו דואגים להם והם דואגים לנו. פסטיבל הדאגה ההדדית הזה הוא אחד הסודות להישרדות היהודית ואבן־היסוד הרגשית שעליה נבנתה הציונות ואשר אותה היא ממשיכה להרחיב.
על־כן, בעוד הישראלים מדגישים את שבע החזיתות, על יהודי התפוצות להמשיך ללחום ב"חזית השמינית" – דה־לגיטימציה, אנטישמיות, אנטי־ציונות ושקרים על פשעי־מלחמה. בד בבד על כל היהודים ברחבי העולם להתמקד בחזית התשיעית: הקרב על נשמתם שלהם, על נשמת העם היהודי ועל נשמתה של מדינת־ישראל.
רבים מהחיילים בסדיר ובמילואים, כמו־גם שורדי טבח 7 באוקטובר וחטופים משוחררים, הוכיחו את נכונותה של קלישאה נוספת: "אין אתאיסטים בשוחות". למן 7 באוקטובר מתגלים בכל פינה בישראל סימנים של יהודיות עוצמתית, מעוררת השראה ומשנה חיים, לרבות קיבוצניקים חילונים שאומרים "ברוך השם ניצלתי" וקוראים ל־7 באוקטובר "היום הנורא ביותר בהיסטוריה היהודית" (ולא רק בזו הישראלית). אותם סימנים מתהדהדים גם בדבקיות (סטיקרים) לזכר הנופלים ובמכתבי פרדה של חיילים, אשר מזכירים את האלוקים, את העולם הבא ושפה יהודית מסורתית, ומסבירים את הזינוק באמונה: 37% מהישראלים הצעירים מדווחים על אמונה גדולה יותר באלוקים למן תחילת המלחמה.[3]
בתקופה שלאחר המלחמה עלינו לשאוף להעמיק אל מעבר לשטחי. ההישענות על שפה יהודית כי היא נמצאת באוויר מייצגת ניצחון עוצמתי של הציונות. הגברת המודעות הפשוטה לכך ש"לשבת שבעה", "לשמור שבת וכשרות" זה יהודי, ולא רק ישראלי, הייתה מייצגת לבדה רגע חשוב של הגברת המודעות והגברת הרגישות. אולם שומה על מחנכים, פעילים ומדינאים אפקטיביים לדחוף ליותר מכך. נוצרה לנו ההזדמנות הטובה ביותר זה שנים לשבור את המונופול של הרבנות החרדית והאנטי־ציונית על הגדרת היהדות במרחב החשיבה הישראלי – מלמטה־למעלה ומלמעלה־למטה גם־יחד.
במשך זמן רב מדי יהודים חילונים רבים מדי נטשו את המשמרת, ונתנו לפעילים הדתיים הקיצוניים והמשופשפים ביותר מבחינה פוליטית להגדיר דתיוּת של "כך ולא אחרת", אשר הרחיקה יהודים חילונים רבים. גם ללא־דתיים אלו יש אחריות להשתנות וליהפך לפרואקטיביים, לפתח מסורתיות מתונה יותר.
מעבר לאוצר המילים והמנהגים היהודיים, תקופת המלחמה הזו פותחת הזדמנות עבור יהודים ברחבי העולם להבין שהמסורת, הקהילה, המשפחה והמשמעות הם סימני־מפתח לשמירת השמחה הישראלית, אפילו בזמן מלחמה. כאשר על הסטנדרטים החומריים להערכת איכות חיים של מדד האושר העולמי נוספו מרכיבים כגון רוחניות וחיי קהילה חברתיים, נסקה ישראל מעל למדינות הסקנדינביות אל המקום הרביעי במחקר על השגשוג העולמי.[4] יותר מזה, צעירים ישראלים מתחת לגיל שלושים העפילו למקום השני במדד האושר של שנת 2024.[5] הכותרות מדברות על "למרות שירותם הצבאי" – אני טוען שבזכותו.
כיצד בדיוק ניתן לנתק את הדת מהפוליטיזציה ולשחרר אותה ממיעוט שתלטן וריאקציוני היא שאלה שחורגת מעבר לתחומו של מאמר זה. אולם מבחינה חינוכית ואידאולוגית, על הרעיון היישומי להיות קיומי וחיוני. יש למכור מחדש לישראלים, כמו־גם לאנשי המערב המוחלשים, את ה"אלטנוי" של הציונות, את ה"חדש־ישן" – אותו חיבור שמשלב משפחה, מסורת וקהילה עם חירות ושגשוג.
על השיח הזה להתקיים גם ברחבי העולם היהודי. ישראלים – ובייחוד ישראלים צעירים – הם מערביים מספיק ובקיאים דיים בטיק־טוק לחלוק הרבה עם בני־דודיהם היהודים בחו"ל. ללא התנשאות, ותוך דחיית העיסוק האובססיבי בפוליטיקה, באנטישמיות ובסכסוך הישראלי–פלסטיני, מוטל על היהודים ברחבי העולם להיות חלוצים ביצירת סוגים חדשים של שיח עולמי יוצר־משמעות.
היניקה ממה שאני מכנה "ציונות זהותית" בונה על הפלטפורמה הרחבה של העם היהודי – משמאל עד ימין ומדתיים עד חילונים. היא מדגישה את הכדאיות האידאולוגית והקהילתית של השתתפות באותו שיח בן שלושת אלפים וחמש מאות שנה שנקרא יהדות, באותה תנועה בת מאה וחצי שנקראת ציונות, ובאותה חוויה בת שבעים ושבע שנים שנקראת מדינת־ישראל.
מעבר לשיקום של האידאולוגיה והזהות, ברור שישראל זקוקה גם לתחייה פוליטית. בקריאה התדירה למשרתי המילואים להצילנו מהפוליטיקאים שלנו טמונה הסכנה שהיא תיהפך להרגל ותתרוקן מתוכן. גישה אפשרית אחת לאתחול הפוליטי שישראל זקוקה לו מתחילה מההשוואה של התרבות הלקויה שלנו עם התרבות הלקויה אף יותר של אמריקה תחת דונלד טראמפ. אף ששתי הדמוקרטיות סובלות מפירוד יוקד ומקטב, שמלובה על־ידי דמגוגים משני הקצוות, לישראל יש ארבעה יתרונות שאין כיום לאמריקאים: תרבות משותפת, חובת השירות הצבאי, כוחו של הגודל הקטן ואויבים משותפים.
ראשית, מבחינה תרבותית, העובדה שאחוז גבוה כל־כך מהיהודים הישראלים שומרים שבת באופן כלשהו, חיים על־פי לוח־השנה היהודי, מתאבלים בזמן הצפירות של יום השואה ויום הזיכרון וחוגגים את יום העצמאות יוצרת במשך כל השנה רגעי חיבור שמתעלים מעל לפירודים פוליטיים ושבטיים רבים. כמו־כן, אני שומע סיפור דומה מרוב החיילים ומשרתי המילואים: אכן, הם מבלים שעות אין־ספור עם חבריהם, ויודעים איפה כל אחד מציב את עצמו מבחינה פוליטית, דתית ורגשית; אולם הבדלים אלו אינם קובעים מי יעמוד בראש המשימה או יְפַנה את האשפה. היכולת לדומם את ההשתייכות הפוליטית משקפת חוסן חברתי יוצא־דופן. היא מסוגלת להוליד את אסטרטגיית ה־70/30 של ציבור המתונים היציב, המנוגדת לשיטה של הדמגוגים והתקשורת להפריד כדי למשול ולצבור צפיות רבות יותר: הדגשת הסוגיות הרבות שמאחדות אותנו במקום מיעוט הסוגיות שמפרידות בינינו.
שנית, החיבור האמור, על הפטריוטיות המתלווה אליו בהכרח, הוא גם הסיבה לכך שיש הכרח שחרדים רבים יותר ישרתו בצבא ושערבים ישראלים רבים יותר יעשו שירות לאומי.
שלישית, לא כמו אמריקה – שם קל לתושבי המדינות הכחולות לשנוא את מצביעי טראמפ כי הם אינם מכירים איש מהם, וקל לתושבי המדינות האדומות לעשות דמוניזציה לדמוקרטים כי הם אינם קונים באותן חנויות – ישראל מדינה קטנה מאוד־מאוד. החיים זה על־גבי זה הופכים את ביטול האחר לקשה הרבה יותר. אומנם, "השולחן החרדי" בחתונות רבות כל־כך משקף את מחויבות החרדים להיבדלות מוקצנת; מאידך גיסא – הם מגיעים לחתונה!
לבסוף, תודה לאיראן, לחמאס ולרבים מדי בעולם. קיומו של אויב משותף שולח את הישראלים אל אותם מחוזות טראומה ואל אותם מקלטים, תוך שהוא מכריח אותם לסמוך זה על זה ולהניח את הפוליטיקה בצד.
חובה על גאונים טכנולוגיים בישראל להוביל את המאמץ לגבור על האלגוריתמים של המדיה החברתית שמגבירים את הפירוד. ברור שמחלוקות פוליטיות רציניות ומתחים דמוגרפיים מזינים את הקיטוב. אולם המדיה החברתית מביאה אל קדמת הבמה את הקיצוניים, בו־בזמן שהיא מפתה את הבוחרים להתחפר עמוק יותר ויותר בתוך המחילות הפוליטיות שלהם.
גם המתונים החסונים יכולים ליצור מתקפת־נגד מוסרית. מדור בדיקת העובדות של עיתון הוושינגטון פוסט היה נוהג לאמוד פרסומות והצהרות פוליטיים על־ידי הענקת "אפים של פינוקיו" – ארבעה עבור שקרים בוטים. ערוצי תקשורת מרכזיים יכולים להעניק בקביעות דרגות של "הארי פוטר" ו"וולדמורט", או "מלאכים" ו"שדים", כדי לעודד אומץ פוליטי ולהרתיע משימוש בדמגוגיה מפלגת.
עדיין נדרש גם שיקום מילולי יותר. באוגוסט 2022, בחגיגות מאה עשרים וחמש שנה לייסוד הרשמי של התנועה הציונית בבאזל, קידם הנשיא יצחק הרצוג ציונות של אחריות. זו מתחילה בחלוציות מחודשת שתשקם את הדרום והצפון (שנזנחים לעיתים קרובות), אך עליה להיות שיטתית ושאפתנית יותר. מוטל על חוקרים לשאול ישראלים צעירים – ובראשם החיילים ומשרתי המילואים – מה חסר, מה נדרש להם, וכיצד הם מתכוונים לפתור את הבעיות שהם מזהים, ואז לגשת לחולל את השינויים האלה תוך איחוד פוליטיקאים ופילנתרופים ברחבי העולם.
בשנה שעברה הוזמנתי להציע פרויקטים שאפתניים לפילנתרופים מהתפוצות – סיעור־מוחין בנוגע לשינויי־עומק מעשיים שישפרו את החיים בישראל. בהיותי חנון, דמיינתי מיזמים חינוכיים ואידאולוגיים. אך אז התעניינתי אצל אחרים. הבן שלי הציע דיור למעמד־הביניים, כי חבריו המילואימניקים בשנות העשרים לחייהם אינם מצליחים למצוא בית במחיר סביר. הבת שלי הציעה להשקיע בתשתיות תחבורה ובהקלות מס, מכיוון שעמיתיה לעבודה מגיעים למשרד לחוצים מהפקקים ומסיימים את היום מיואשים מהמיסים הגבוהים שהם נאלצים לשלם. קרוב־משפחה אחר הציע יוזמות בתחום בריאות הנפש, ואחד מחבריי העריך שבעלות של 500 מיליון עד מיליארד דולר נדבנים יכולים לבנות בית־חולים חדש, ובכך לשפר את יחס המטופלים למיטות בישראל וליצור תקנים רבים יותר לבתי־הספר לרפואה, מה שיצמצם את המחסור ברופאים.
זהו סוג סיעור־המוחין הפרואקטיבי ואלה סוג הפעולות האמיצות, נוטלות הסיכון ומצילות המדינה שאנו זקוקים להם – מאזרחי ישראל, מממשלה קשובה ומתפקדת יותר וכן מ"חוצניקים" אוהבים – ואשר יהוו מודל לציונות של אחריות, המשקפת ציונות זהותית עשירה, חסינה ונוסקת לשמיים.
*פרופ' גיל טרוי הוא היסטוריון, עמית בכיר ב-JPPI ופעיל ציוני.
[1] Stephen R. Covey, The 7 Habits of Highly Effective People 71 (Free Press 2004).
[2] ביטוי אמריקאי לדור הניצחון במלחמת עולם השנייה
[3] Florit Shoihet, How Israelis Turned to God After the Horrors of October 7, Jewish Chronicle (Mar. 26, 2025), https://did.li/24smC.
[4] Shlomo Maital, Why Are Israelis Flourishing While the Western Wealth Machine Dissapoints?, Jerusalem Post (Sept. 28, 2025), https://www.jpost.com/jerusalem-report/article-868838.
[5] Celia Fernandez, This Is the Happiest Country for Gen Z and Millennials, According to the World Happiness Report, CNBC (Mar. 23, 2024), https://did.li/ww7rl.
