בעקבות טבח נוסף של יהודים החוגגים חג יהודי, ברור כי הדמוניזציה וההשחרה המתמדת של ישראל מעניקות עידוד ולגיטימציה לרצח המוני של יהודים. לפני המתקפה הפרועה שלהם בחוף בונדי באוסטרליה, האב והבן המפגעים ערכו סרטון בו נשבעו אמונים לארגון דאע"ש וגינו את "פעולותיהם של הציונים". ג'יהאד א-שאמי, שרצח שני יהודים ביום כיפור בבית כנסת במנצ'סטר באנגליה צעק על פי עד ראייה: "זה מה שמגיע לכם על רצח הילדים שלנו". מוחמד סולימאן, שהצית יהודים שהשתתפו בצעדה למען החטופים בבולדור, קולורדו צרח: "כמה ילדים רצחתם!"
ההכפשה האחרונה בסדרה נגד המדינה היהודית היא שמלחמת ההגנה שלה נגד חמאס היא למעשה רצח עם – "פשע הפשעים" של המשפט הבינלאומי. מקורה של עלילת הדם הזו הוא במספר קטן של אקדמאים עם אג'נדה פוליטית מובהקת, בעלי מניעים אידיאולוגיים ועמדות מהותיות ועוינות כלפי ישראל, שמסתמכים על ציטוטים קטועים ומסולפים של מנהיגים ישראליים.
האקדמאים האלה מנופפים בקונצנזוס מחקרי כביכול לגבי "רצח העם הישראלי", בעודם מתעלמים בכוונה תחילה מכל ראיה שכנגד. ההיסטוריונים הישראלים דני אורבך ויגיל הנקין פירקו ביסודיות ובקפדנות את ההאשמות ברצח עם בניתוח עובדתי הפרוש על פני 300 עמודים. בספטמבר, מעל 500 חוקרים בכירים מתחומי המשפט, ההיסטוריה, האנטישמיות, וחקר השואה ורצח עם חתמו על מכתב פתוח בו דחו את הטענות לרצח עם. בין חוקרים אלה נמצאים תובעים מיוחדים של נאצים ופושעי מלחמה אחרים.
אפיזודה שהתרחשה בכתב העת הגרמני המשפיע "Analyse & Kritik" יכולה להדגים כיצד תיבת התהודה האנטי-ציונית מנציחה את עצמה באקדמיה. בגיליון האחרון שלו, כתב העת פרסם מאמר של עבד עזאם, פרופסור בקולג' בארד בברלין, בו קבע שהאזכור של נתניהו את עמלק באוקטובר 2023 מוכיח את הכוונה להשמדה מצד ישראל. עזאם פותח את מאמרו בהכרזה על "הקונצנזוס האקדמי הנרחב" לגבי רצח העם הישראלי, ולאחר טוען שהציונים באופן היסטורי זיהו את הפלסטינים כעמלק, "האויב הנצחי של הציונות". ההיגיון שלו מעגלי: רצח העם שביצעה ישראל מוכיח שההתייחסות לעמלק הייתה קריאה לרצח עם, בעוד האזכור של עמלק מצביע על הכוונה של ישראל לבצע רצח עם.
היהודים, דתיים וחילונים גם יחד, נוטים לפרש אירועים בהווה לאור ארכיטיפים היסטוריים או תנכ"יים – אויביה של ישראל מצוירים תדיר בתור דמויות האויבים העתיקים פרעה, המן ואנטיוכוס. השיר המפורסם של מאיר אריאל שיצא בזמן מלחמת המפרץ הצהיר: "עברנו את פרעה, נעבור גם את זה".
עבור הישראלים, מתקפות הטרור שהובילו חמאס בדרום הארץ היו אירוע מכונן, לו חיפשו מקבילה בהיסטוריה היהודית. התכנית הסאטירית "היהודים באים", למשל, פתחו את העונה שלאחר השבעה באוקטובר עם סרטוני "עדות" של השחקנים על מקרי טבח היסטוריים ביהודים כמו חורבן הבית, מסעות הצלב, פוגרום קישינב, ליל הבדולח, הפרהוד בעיראק – וכפר עזה, כשהם משרטטים קו אחיד העובר בין כולם.
עוד בזמן התלמוד חז"ל קבעו שעמלק אינו קיים כאומה מציאותית. עמלק הפך במשך הזמן לסמל של השנאה והעוינות הנצחיים כלפי העם היהודי.
במאמרו הנודע "קול דודי דופק" העוסק במשמעות הדתית של הקמת מדינת ישראל, הרב יוסף דוב סולובייצ'יק קבע שכל אומה המבקשת להשמיד את ישראל היא בבחינת עמלק. משנות ה-30 של המאה העשרים ואילך, המושג עמלק התקשר לאנטישמיות, לנאצים ולשואה. לאוזניים ישראליות היה ברור מיד שראש הממשלה נתניהו מניח את טבח השבעה באוקטובר – היום הקטלני ביותר עבור יהודים מאז השואה – בתוך ההקשר הרחב יותר של הזיכרון היהודי.
שימוש בכתבי קודש יהודיים כנשק כדי להוכיח את עוולות היהודים, אינה תופעה חדשה. רק לאחרונה אשת הקונספירציות מהימין הקיצוני קנדס אוונס דחקה במאזיניה לקרוא את "היהודי התלמודי", טקסט שנכתב במאה ה-19 על ידי אוגוסט רולינג, תיאולוג גרמני קתולי ורמאי אקדמי, שטען שהתלמוד מורה ליהודים לרמות ולהרוג את מי שלא יהודי. מרכיב עקבי בתעמולה הסובייטית היה הטענה שהיהדות עצמה מלמדת את היהודים שהם "גזע עליון"; שלא-יהודים הם נחותים; ושמדינת ישראל מונעת על ידי כתבי הקודש היהודיים לבקש אימפריאליזם, גזענות ואפילו רצח עם.
כשכל האמור לעיל נכתב במאמר תשובה, הבוחנים טענו שעבור "אוזניים ישראליות", האזכור של עמלק מתקשר מיד להשמדה. הטענות נגד עלילת הדם של רצח עם תויגו כ"טענות של אוהדי נתניהו", ובכך נחשפה שמירת הסף האידיאולוגית. העורך הודה שייתכן שהמלחמה של ישראל אינה רצח עם, ואף על פי כן הניח כמובן מאליו שישראל ביצעה "פשעים נוראים" ודרש שכל פרסום יכלול "התייחסות להרס של עזה". הטענה שישראל פועלת מתוך הגנה עצמית נדחתה כ"קלישאה קונבנציונלית".
בסופו של יום, חוויה זו מדגישה את גילוי העריות האינטלקטואלי הטבוע בחלק ניכר מהמערכת האקדמית האנטי-ציונית הסגורה. בדחייתם את המושג הגנה עצמית כקלישאה ובסירובם להתעמת עם המקורות הראשוניים והמשניים שהוצגו, הבוחנים נתנו אישור לכך שמטרתם אינה חקר האמת. במקום זאת, הם מגנים על תיבת תהודה בה אותם חוקרים מצטטים אחד את השני שוב ושוב במעגל סגור, תוך הפיכת הליך ביקורת העמיתים לנשק שינציח את אותה עלילת הדם שהמאמר המוגש מבקש להפריך. בכך הם מספקים את התשתית האינטלקטואלית להמשך הדמוניזציה והרצח ההמוני של יהודים בישראל ובתפוצות.
(הופיע לראשונה באנגלית ב jns )
