ג'רלד מ' שטיינברג*
שעות ספורות לאחר מעשי הזוועה של חמאס ב־7 באוקטובר 2023, מנהיגיהם של מוסדות מרכזיים המתיימרים לקדם עקרונות מוסריים של זכויות אדם ושל המשפט ההומניטרי הבין־לאומי הוציאו הודעות לגופי תקשורת והעלו תכנים לרשתות החברתיות. הארגונים הלא־ממשלתיים (NGO) העוצמתיים הללו הפנו את הגינויים שהוציאו לא אל חמאס, אלא אל ישראל – כבר באותו יום, עוד לפני שהחלה תגובת צה"ל בעזה – וכללו בהם האשמות בדבר "פשעי־מלחמה" ו"אפרטהייד", ובחלק מהמקרים אף הרעבה ורצח־עם. אם היה אזכור כלשהו לטבח של חמאס או לקורבנות הישראלים, הוא היה שטחי, ונועד לשמש מחווה סמלית.
בחודשים שלאחר־מכן לובו ההאשמות האלה ללא הרף על־ידי המעצמות הגלובליות של תעשיית ה־NGO, כגון אמנסטי אינטרנשיונל, משמר זכויות האדם, אוקספם ורופאים ללא גבולות, יחד עם בעלי־בריתם באו"ם – בייחוד הדווחית המיוחדת לפלסטין של מועצת זכויות האדם פרנצ'סקה אלבנזה. מעל כל במה אפשרית הם חזרו על אותה דמוניזציה שכבר קודמה באו"ם לפני כמה עשורים והגיעה לשיאה בהחלטה שהובילו הגוש הסובייטי והליגה הערבית בשנת 1975 שהציונות היא גזענות. לאחר תום המלחמה הקרה והתפרקות ברית־המועצות, קמה מורשת זו לתחייה בשנת 2001 בכנס דורבן, תחת המסווה של התנגדות לגזענות, שאותו הובילו האו"ם והארגונים הלא־ממשלתיים. באירוע המתוזמר הזה אימצו נציגיהם של אלף וחמש מאות ארגונים לא־ממשלתיים תוכנית פעולה שקראה לבידוד בין־לאומי מוחלט של ישראל כמדינה של אפרטהייד ורצח־עם.
במשך עשרים השנים שלאחר־מכן היו רשת הארגונים הלא־ממשלתיים, יחד עם האו"ם, השחקנים המרכזיים בהפיכה השיטתית של שפת זכויות האדם ועקרונות המשפט הבין־לאומי לכלי־נשק במסע הדמוניזציה של מדינת־ישראל. על ארגונים כגון אמנסטי, משמר זכויות האדם ואוקספם, שהחלו את דרכם כמיזמים אלטרואיסטיים המקדמים זכויות אדם, השתלטו פעילים אידאולוגיים רדיקליים השותפים לתנועות פלסטיניות ואסלאמיסטיות שתומכות ב"מאבק מזוין" וב"התנגדות" (טרור) – המרכיב ה"ירוק" של הברית האדומה–ירוקה. המטרה המרכזית של פעילותם נעשתה מדינת־ישראל, ודפוס פעילותם משקף את "האנטישמיות החדשה", שבמסגרתה מדינת הלאום של העם היהודי מצוירת כדוגמה המובהקת של קולוניאליזם מערבי. המשגה זו קיבלה תהודה מהרעיון של סולידריות "הצטלבותית" עם מי שמוגדר באופן אוטומטי כקורבן חף מפשע – בייחוד הפלסטינים. מנקודת־ראות זו, מדינת היהודים נתפסת בעיני רבים מבין הפעילים והמנהיגים של ארגוני זכויות האדם כמרושעת מטבעה, בלי קשר למדיניות הספציפית שהיא נוקטת.
לקמפיינים האלה הצטרפו מספר רב של ארגונים לא־ממשלתיים קטנים יותר, הפועלים במסגרות שונות, ובכלל זה ארגוני כנסייה רדיקליים הטוענים לסדר־יום של שלום וסיוע הומניטרי. מייד לאחר זוועות 7 באוקטובר, ארגונים אוניברסיטאיים כגון תנועת הנוער הפלסטיני ו"סטודנטים למען צדק בפלסטין" (המפעיל מאות סניפים, רבים מהם תחת שמות שונים) הנדסו "מחאות" אלימות – מאהלי מחאה, חרמות והפחדה שיטתית של סגל אקדמי, ארגונים ודוברים אורחים ישראלים ו"ציונים" (כלומר, יהודים). כבר ב־9 באוקטובר 2023 קיימו יותר ממאה סניפים של "סטודנטים למען צדק בפלסטין" סדנה מקוונת להפצת אסטרטגיות של שיבוש ולוחמת מידע, שהתבססה על מערך שהוכן בעוד מועד. קבוצות אלו קראו את אותן סיסמאות, החזיקו את אותן כרזות ומחזרו את אותן נקודות טיעון – שמתיימרות לדבר בשם זכויות אדם ומשפט בין־לאומי – בעודן טוענות להיותן תנועות עממיות ספונטניות.
ההשפעה הרעילה של תעשיית ה־NGO עצומת־הממדים נראית בבירור במסכת האשמות־השווא הקבועות נגד ישראל, שכוללת פשעי־מלחמה, הרעבה ורצח־עם. ההצהרות והדוחות של מועצת זכויות האדם של האו"ם (UNHRC) והכרזות התובע של בית־הדין הפלילי הבין־לאומי (ה־ICC) כרים קאן – לרבות צווי המעצר שהוצאו לראש הממשלה נתניהו ולשר הביטחון גלנט בחשד להרעבה – משקפים באופן ישיר את השפעת הארגונים הלא־ממשלתיים. זו ניכרת גם בתביעה שהגישה דרום־אפריקה ל־ICC בגין "רצח־עם". התוצאה הישירה של קמפיינים שיטתיים אלו נגד מדינת היהודים ברורה: עלייה מסיבית בהתקפות האנטישמיות נגד יהודים ברחבי העולם.
התקציבים העצומים של הארגונים הלא־ממשלתיים תורמים תרומה ניכרת למידת הכוח וההשפעה שלהם. התקציב השנתי של אמנסטי אינטרנשיונל, לדוגמה, הוא יותר מ־370 מיליון אירו, למשמר זכויות האדם יש תקציב שנתי של 100 מיליון דולר, אוקספם נהנית ממיליארד אירו בשנה, ורופאים ללא גבולות – מ־2.4 מיליארד אירו. ארגונים אלו מקדישים שיעורים לגמרי לא־פרופורציונליים מכוח־האדם והמימון שלהם לדמוניזציה של ישראל.
נוסף על כך, הארגונים הלא־ממשלתיים נהנים מ"אפקט הילה", כלומר, הם זוכים דרך קבע ביחס מכבד ומוקיר של מומחים א־פוליטיים חשובים ביותר, מה שמקנה להם כוח עצום ומעניק לסדר־היום האנטי־ישראלי המזיק שלהם תהודה רבה על־גבי במות תקשורת מרכזיות. במשך יותר מעשרים וחמש שנה הוציאו ארגונים לא־ממשלתיים זרם מתמשך של פרסומים המגנים את ישראל, אשר עיתונאים מאמצים אותם באופן אוטומטי, תוך התעלמות כמעט מוחלטת מהניתוחים הרבים והמפורטים החושפים את אי־אמינותם.
תפקיד־המפתח של העיתונאים בקידומם והגברתם של סדרי־היום של ארגונים אקטיביסטיים משתקף בכל הנושאים הקשורים לישראל. בשנת 2021, לדוגמה, הכריזה כותרת בעיתון הניו־יורק טיימס: "ארגון זכויות אדם מנחית על ישראל האשמה נפיצה: אפרטהייד", כשמתחתיה כותרת־המשנה "משמר זכויות האדם הוא כלב־השמירה האחרון בסדרה שמאשים את ישראל בהנצחת גרסה של המערכת המשפטית הגזענית ששלטה בעבר בדרום־אפריקה. ישראל אומרת שההאשמה חסרת בסיס".[1] במקביל, לארגונים הלא־ממשלתיים יש נוכחות גדולה מאוד ברשתות החברתיות, וגם שם ההתמקדות בישראל בוטה ובולטת. במשך שלושה חודשים ב-2021 פרסם יושב־ראש משמר זכויות האדם קן רות' יותר ממאה ציוצים על ישראל ואפרטהייד, לצד עשרות ציוצים אחרים על עזה שהאשימו את ישראל בפשעי־מלחמה. לשם השוואה, באותה תקופה פרסם רות' רק עשרים ציוצים על אפגניסטן, בזמן שמספר ההרוגים מידי כוחות הטליבאן שם עלה מדי יום. נוסף על כך, חברי צוות של משמר זכויות האדם – ובכלל זה עומר שאקיר, המופיע ככותב המרכזי של הפרסום על "האפרטהייד הישראלי" – פרסמו וצייצו מחדש באופן מסיבי תוכן שמקדם את התֵמה הזו. כמה חודשים לאחר־מכן השיקה אמנסטי אינטרנשיונל פרסום "אפרטהייד" מקביל, לרבות שיווק היקפי שנשא מאפיינים זהים.
מלחמת הדיסאינפורמציה של רשת ה־NGO – אשר ממומנת היטב, מתוזמרת למשעי וזוכה בהשפעה רבה – הופעלה במקביל למתקפת 7 באוקטובר, במיוחד הקמפיינים של "רצח־עם", "הרעבה" והתקפות לא־מוצדקות לכאורה על בתי־חולים בעזה.[2] בדצמבר 2024 פרסמו גם משמר זכויות האדם וגם אמנסטי אינטרנשיונל מאמרים ששוּוקו כדוחות מחקר מפורטים המספקים לכאורה ראיות לרצח־עם בעזה. עיתונאים ציטטו ללא היסוס את ההאשמות הללו, מבלי לנסות להעריך את אמינותן (או את העדרה). כותרת הדיווח ב־BBC, לדוגמה, הייתה: "משמר זכויות האדם מאשים את ישראל במעשי רצח־עם בעזה סביב הגישה למים", והטקסט של הכתבה נלקח ישירות מהודעת הארגון לעיתונות.[3]
אסטרטגיה מרכזית בקמפיינים האלה של תעשיית ה־NGO, אשר עיתונאים ואקדמאים מעבירים הלאה ללא ביקורת, היא המחיקה השיטתית של הטרור מההיסטוריה, ממכלול הראיות ומציר הזמן. מחיקה זו כוללת התעלמות מהמקרים המחרידים ביותר של סדיזם, עינויים ואלימות מינית ששודרו בגאווה בשידור חי על־ידי חמאס ב־7 באוקטובר. ההסרה המלאכותית של ההקשר – אותו לינץ' בלתי־נתפס של אלפי פלסטינים חמושים באזרחים ישראלים – מאפשרת לארגונים הלא־ממשלתיים להציג באופן מטעה את התגובות הצבאיות והטלות המצור של ישראל כ"לא־מידתיות" וכהפרות של המשפט ההומניטרי הבין־לאומי.
מעבר לכך, רשת ה־NGO האנטי־ישראלית מתאפיינת בקשרים נרחבים לארגוני טרור פלסטיניים ובאנטישמיות בוטה. על־פי המחקר המקיף של דיוויד קולייר משנת 2019 על אמנסטי ורבים מעובדיה, "ארגון אמנסטי אינטרנשיונל העסיק אנשים שהביעו אהדה גלויה לעמדות פרו־טרוריסטיות, וסמך עליהם כחוליה חיונית של העברת מידע מעצב־דעה במעלה הזרם". חברי צוות ויועצים העלו ציוצים שמביעים תמיכה בטרור ושיתפו "עצות להסתרת האמת כדי להגן על ה'התנגדות'".[4] בסוף דצמבר 2024 (במהלך תקופת חג המולד) הציג ארגון אמנסטי אינטרנשיונל תמונה של יוסף, מרים וישו על רקע עזה, ומעליהם טיל שמאיים לפגוע בהם, תחת הכותרת: "הפסיקו את רצח־העם שישראל מבצעת נגד הפלסטינים בעזה".[5] האופי האנטישמי של המסר הזה הוא חד־משמעי.
ניצול התווית של "רצח־עם" שמובילות רשת ה־NGO העוצמתית ובעלות־בריתה הוא גם צורה של "היפוך השואה", שבמסגרתו היהודים (ישראל) נהפכים ל"נאצים החדשים" והפלסטינים מוצגים כקורבנות החדשים. מעבר לכשל ההיסטורי המובהק (יהודים אירופים שהושמדו על־ידי הנאצים לא עסקו ברצח המוני או קראו ל"מחיקת גרמניה מהמפה"), התנועה השקרית הזו מבקשת להחליף את היהודים כקורבנות עיקריים באוניוורסליות מזויפת, שמסירה את האשמה הייחודית של גרמניה ושל משתפי־הפעולה הרבים שלה.
ההתמודדות עם לוחמת NGO ואנטישמיות
כל ההטיות שתוארו לעיל הן סוד גלוי, המוכר במלואו בעולם הארגונים הלא־ממשלתיים. דניאל האס, עורכת בכירה במשמר זכויות האדם במשך שלוש־עשרה שנה, עזבה את הארגון זמן קצר לאחר זוועות 7 באוקטובר, תוך גינוי האקלים האנטי־ישראלי והאנטישמי הבוטה שבמסגרתו בכירי הארגון "מעלו בחובתם לתמוך בזכויות האדם של כולם".[6] הצהרותיה מגבות את הראיות לכך שהארגון מציב את ישראל באופן שיטתי כמטרה, תוך שימוש בסטנדרטים כפולים ובחוסר מידתיות קיצוני. היא הצביעה על התגובה הראשונית של משמר זכויות האדם על אירועי 7 באוקטובר, שהדגישה את "ה'הקשר' של 'אפרטהייד' ו'כיבוש' עוד לפני שיבש הדם על קירות חדרי השינה". לדברי האס, תגובה זו משקפת את הפוליטיזציה השיטתית בארגון, אשר פגעה ב"סטנדרטים עיתונאיים בסיסיים של הקפדה, איזון וקולגיאליות" ו"נטשה את העקרונות של דיוק והגינות". חברי צוות אנונימיים של הארגון, יהודים ולא־יהודים, סיפרו כי חששות שהם העלו לגבי אנטישמיות נתקלו "בעוינות במקרה הרע… ובחוסר מעש ובאדישות במקרה הטוב".
בעקבות האס השמיעו את קולם חברי צוות נוספים, בעבר ובהווה, בדבר הסביבה האנטי־ישראלית והאנטישמית שפשתה בתעשיית ארגוני זכויות האדם. דן בלסון, עובד בכיר לשעבר באמנסטי אינטרנשיונל, התייחס ל"קשיחות שמתגנבת פנימה כל אימת שהנושא הישראלי עולה" ול"משטמה כלפי ישראל וכלפי מי שמזדהה כציוני".[7] בלסון ציטט את ההצהרות של אמנסטי ב־7 באוקטובר, אשר גינו את "ההסלמה חסרת התקדים בפעולות האיבה שבין ישראל לעזה" והתייחסו פעם אחת בלבד לחמאס. פוסט של אחד מעמיתיו הכריז: "ההתנגדות לדיכוי מכוערת לפעמים", וחברי צוות דחו את החששות שהעלו עמיתים יהודים, תוך האשמתם באסלאמופוביה. בפוסט ההתפטרות שלו גינה בלסון את ההנהגה של אמנסטי, אשר "הפגינה מידה כה גדולה של בוז כלפי הפחד הקיומי של ישראלים עד כדי כך שנדמה כי יש כאן מאמץ לדחות, במקום למשוך ולשכנע".
כפי שהודגם, ההצבה השיטתית של ישראל כמטרה, תוך הפרה של עקרון האוניוורסליות, מושרשת עמוק במוסדות המתיימרים לקדם זכויות אדם. האשמות־השווא ב"אפרטהייד", ב"הרעבה מכוּונת" וב"רצח־עם", לצד ההשמטה השיטתית של מעשי טרור מחרידים כמעשי חמאס ב־7 באוקטובר, הן תורמות מרכזיות לאנטישמיות האנטי־ציונית המודרנית.
במבט קדימה, חיוני להשיב על כנם את עקרונות האוניוורסליות והיחס השווה במוסדות שמבססים את עצמם על ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם (UDHR) משנת 1948. הצעד הראשון הוא לקרוא תיגר ולהתעמת באופן חוזר ועקיב עם ארגוני זכויות אדם מרכזיים, דוגמת אמנסטי, משמר זכויות האדם ואוקספם, כמו־גם עם מועצת זכויות האדם של האו"ם וסוכנויות או"ם אחרות.
על האו"ם וארגונים לא־ממשלתיים לזכויות אדם גם להעלות בדחיפות אל סדר־היום את יישום הגדרת העבודה לאנטישמיות שאימצה בשנת 2016, על בסיס קונסנזוס, הברית הבין־לאומית לשימור זכר השואה (IHRA). כפי שנאמר בדברי ההבהרה הנלווים להגדרה, "ביטויים [של אנטישמיות] יכולים גם להיות מכוונים נגד מדינת ישראל, כשזו נתפסת כקולקטיב יהודי", וכוללים "הכחשת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, בין היתר באמצעות הטענה שקיומה של מדינת ישראל היא יוזמה גזענית… יישום סטנדרטים כפולים… [ו]השוואה בין מדיניותה העכשווית של ישראל לבין זו של הנאצים".[8]
לשם הפסקת השימוש לרעה הנרחב בעקרונות של זכויות אדם, המוביל לעיתים קרובות כל־כך לשנאת יהודים אלימה ולהפחדה רחבת־היקף, דרוש עימות ישיר עם מוסדות עוצמתיים אלו, עם מנהיגיהם ועם בעלי־בריתם, שעבורם הדמוניזציה של ישראל והציונות נהפכה למטרה עיקרית. ניצחון בחזית החיונית הזו הוא הכרחי על־מנת להשיב את מרכזיותם של העקרונות המוסריים המגולמים בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות אדם משנת 1948, אשר אומצה בצל השואה.
* נשיא ומייסד של המכון לחקר ארגונים לא־ממשלתיים (NGO Monitor), ופרופסור אמריטוס למדעי המדינה באוניברסיטת בר־אילן.
[1] Patrick Kingsley, Rights Group Hits Israel with Explosive Charge: Apartheid, N.Y. Times (Apr. 27, 2021), https://did.li/SuGOf.
[2] Gaza: Unlawful Israeli Hospital Strikes Worsen Health Crisis, Hum. Rts. Watch (Nov. 14, 2023), https://did.li/aLRgT.
[3] Raffi Berg, Human Rights Watch Accuses Israel of Acts of Genocide in Gaza over Water Access, BBC (Dec. 19, 2024), https://www.bbc.com/news/articles/c75wqr0k3dyo.
[4] David Collier, Spotlight on Amnesty International: From Bias to Obsession 4 (JHRW 2019), https://did.li/1ieba.
[5] Amnesty International (@amnesty), X (Jan. 5, 2025, 2:00 PM), https://did.li/XzpDN.
[6] Danielle Haas' Email to HRW Staffers, NGO Monitor (Oct. 16, 2023), https://did.li/N8Lx5.
[7] Michael Powell, The Double Standard in the Human-Rights World, The Atlantic (Mar. 27, 2025), https://did.li/O8Lx5.
[8] "הגדרת העבודה לאנטישמיות" IHRA https://did.li/njeba (נדלה לאחרונה ב־19.2.2026).
