הזירה הפוליטית והציבורית גועשת ורועשת בעקבות הרפורמות המסתמנות במערכת בית המשפט. בין הרפורמות המדוברות: שינוי שיטת בחירת שופטים, ביטול עילת הסבירות, חוק יסוד המסדיר את התנאים לביקורת שיפוטית ופסקת ההתגברות. מתנגדי הרפורמות מציגים אותן כחורבן הדמוקרטיה, כשלשיטתם בית המשפט היום משמש מגן מפני עריצות הכנסת. למשל, בלי בית משפט חזק, מה יקרה אם הכנסת תבטל את הבחירות?
המשטר הפוליטי בישראל בנוי כמעט כולו למנוע תרחיש קיצוני ואף דמיוני כזה, אך מתעלם מהמחירים הכבדים ששיטה זו גובה מהדמוקרטיה הישראלית. הדבר דומה למערכת המתמקדת בטיפול בהתפרצות הר געש בתל־אביב, אך מזניחה כוננות למלחמה.
בשיעורי אזרחות לומדים תלמידי ישראל שמדינת ישראל היא “דמוקרטיה מהותית” ושדמוקרטיה אינה רק שלטון הרוב. המסר הזה נכון רק חלקית – הדמוקרטיה אינה רק שלטון הרוב, אך היא בעיקרה שלטון הרוב. בדמוקרטיה, העם הוא הריבון. האזרחים מצביעים עבור נציגיהם המייצגים את העמדות השונות בחברה בתוך בית המחוקקים, הלא הוא הכנסת. שאלות ערכיות, פוליטיות או ענייני מדיניות אמורים להתקבל בכנסת ולא על ידי בית המשפט.
כיום, בישראל יש כנסת חלשה ומרוסנת לעומת בית משפט עליון כמעט כול־יכול. כלל בסיסי בדמוקרטיה הוא שחייבים להגביל ולאזן כל רשות שלטונית. בלמים אלו כבר קיימים בנוגע לכנסת. כל ממשלה מורכבת מקואליציה של מפלגות שונות, המקדמות תפיסות עולם ואינטרסים. טבע הזירה הפרלמנטרית הוא של משא ומתן ופשרה. הממשלה מוגבלת על ידי בחירות ועונה באופן ישיר לאזרחים. זאת בניגוד גמור לבית המשפט העליון, שהוא מבודד מאחריותיות ציבורית. עצמאות הרשות השופטת היא חיונית כאשר מדובר בהליכים אזרחיים או פליליים – שופט צריך לפסוק בלי מורא ובלי תלות. אך כאשר בית המשפט נכנס לתחומי מדיניות או פוליטיקה, החסינות מפני התוצאות היא הרסנית.
בפסק דין “מזרחי” המפורסם משנת 1995, הצהיר בית המשפט העליון בנשיאותו של אהרן ברק, כי אירעה “מהפכה חוקתית”. משמעות המהפכה הייתה שחוקי היסוד מעניקים לבית המשפט את הסמכות לבטל חוקים של הכנסת. מובן שהכנסת לא התכוונה לכך בעת העברת חוקי היסוד. לשיטת בית המשפט דאז, חוקי היסוד הם הנורמות העליונות במדינת ישראל. כמעט 30 שנה לאחר מכן, ב־2018, דן בית המשפט בחוקיותו של חוק יסוד: מדינת הלאום. בית המשפט מפלרטט עם דוקטרינה קיצונית המכונה “התיקון החוקתי הלא־חוקתי”, אשר יעניק לו את הסמכות לפסול אף חוקי יסוד. הוי אומר, לבית המשפט אין רק את המילה האחרונה לגבי חוקים, אלא את הסמכות לפסול את החוקה עצמה.
מתנגדי הרפורמות אינם שואלים את עצמם מה יקרה אם בית המשפט יבטל את הבחירות, אך בפועל בית המשפט היה די קרוב לזה. ב־1993 החליט בית המשפט בעניין דרעי־פנחסי, שראש הממשלה חייב לפטר שרים אשר מתנהלת נגדם חקירה פלילית. על אף שהחוק המפורש אומר ששר ימשיך לכהן עד נתינת פסק דין נגדו, בית המשפט קבע, ללא שום מקור משפטי, שהמשך הכהונה יהיה “בלתי סביר”. במאי 2020 דן בג”ץ אם להחיל את הלכת דרעי־פנחסי על נתניהו. זה היה אחרי מערכת בחירות, ואחרי שהקים ממשלת אחדות עם גנץ. כלומר, למרות בחירות ואמון הכנסת, המילה האחרונה באשר לכהונת נבחרי ציבור היא של בג”ץ.
הרפורמות המסתמנות הן תגובה מאוחרת לבית משפט שבמהלך שלושה עשורים סיפח לעצמו יותר ויותר סמכויות. מאז נעשה בית המשפט לזירה פוליטית ומערכת שלטונית מקבילה ואלטרנטיבית לכנסת. בד בבד, יותר סוגיות ציבוריות הופקעו מהמשחק הפוליטי והופקדו בידי 14 שופטי בית המשפט העליון. הכנסת חייבת להחזיר את הבכורה אליה, למען הבראת הדמוקרטיה הישראלית והגנה עליה.
