ענת רוט*
מתקפת ה־7 באוקטובר הכריעה את המחלוקת ארוכת־השנים בין "השמאל" בישראל, שראה באובדן הרוב היהודי את האיום החמור ביותר על מדינת־ישראל, ובשם האיום הדמוגרפי על זהותה היהודית של המדינה היה מוכן לוותר על האחיזה ביהודה והשומרון, לבין "הימין" הישראלי, שראה בנסיגה מהם ובהקמת מדינה פלסטינית בהם את האיום החמור ביותר על מדינת־ישראל, שמסכן את קיומה.[1]
רצועת עזה, שממנה יצאה מתקפת ה־7 באוקטובר, לא הוגדרה אומנם מעולם כ"מדינה", אבל תוכנית ההתנתקות שהוביל ראש הממשלה אריאל שרון בשנת 2005, אשר כללה עקירה של כל היישובים הישראליים ונסיגה מלאה עד הקו הירוק, הפכה אותה למקרה־מבחן קלסי למה שיקרה אם מהלך דומה יתרחש גם ביהודה ושומרון.[2]
בנאום שנשא בסוף שנת 2003 הציג שרון את ההתנתקות כ"מהלך ביטחוני ולא מהלך מדיני", שנועד לשפר את ביטחונה של ישראל באמצעות הפסקת השליטה על הפלסטינים, הפחתת החיכוך בינינו לבינם ושרטוט קו גבול ברור ומוכר.[3] בנאום שנשא עם תחילת יישומה של ההתנתקות – שלושה חודשים לאחר הבחירות לרשויות המקומיות הפלסטיניות ולמועצה המחוקקת הפלסטינית, שבשתיהן זכה חמאס בניצחון ברור ומובהק, גם בעזה וגם ביהודה ושומרון – אמר שרון כי "התכנית הזו טובה לישראל בכל תרחיש עתידי. אנו מצמצמים את החיכוך היומיומי ואת קורבנותיו משני הצדדים. צה"ל ייערך מחדש בגבולות הגנה, מאחורי גדר הביטחון. אלה שימשיכו להילחם בנו יפגשו בצה"ל ובזרועות הביטחון במלוא עצמתם".[4]
התפיסה שעלתה משני הנאומים – ואשר רווחה בקרב רוב ראשי מערכת הביטחון בשלושת העשורים האחרונים – הייתה שהטרור הפלסטיני אינו מהווה איום אסטרטגי, ושגם אם ארגוני הטרור ימשיכו לפעול בשטחי יהודה, שומרון ועזה, תדע ישראל לטפל בו ולהבטיח את ביטחון אזרחיה מבלי להיות נוכחת בשטח באופן קבוע. יתרה מכך, אם עד שנות התשעים של המאה העשרים התפיסה הרווחת הייתה שכדי להבטיח ביטחון צריך לשמור על מרחק בין מרכזי האוכלוסייה לבין האויב ולהבטיח עומק הגנתי, הנחת־העבודה החדשה הייתה שגדר ביטחון מגובה במכשולים פיזיים, אמצעים טכנולוגיים והסדרים מדיניים מספיקים כדי ליצור גבול בר־הגנה. כלומר, אפשר להתנתק מהפלסטינים, להשאיר את "הבעיה הפלסטינית" מעבר לגדר, לצמצם את החיכוך היומיומי של הצבא עם האוכלוסייה הפלסטינית, להשתחרר מעול השליטה עליה, להתפרס מהצד האחר של הגדר, ועדיין להבטיח ביטחון מלא לאזרחי ישראל. גם וגם וגם. אם השקט מעבר לגדר יופר, הבטיחו חסידי התפיסה, יֵדעו זרועות הביטחון של ישראל, הודות לעליונותם הצבאית והטכנולוגית, להסיר את האיום בקלות. יתרה מזו, "סיום הכיבוש" ייתן לישראל את הלגיטימציה הבין־לאומית לפעול "במלוא העוצמה" כדי להגן על עצמה. תפיסה זו לא הצטמצמה רק לרצועת עזה. היא הנחתה גם את היציאה מלבנון, כאשר ראש הממשלה דאז אהוד ברק הבטיח כי "אם תיפול שערה משערות ראשם של מי מחיילינו, אדמת לבנון תרעד", והיא עמדה ביסודן של כל יוזמות ההיפרדות הישראליות מאז נחתמו הסכמי אוסלו. המחשבה שאפשר "לקחת את גורלנו בידינו", לסמן את הגבול בעצמנו, ליצור הפרדה גאוגרפית בינינו לבין הערבים ("אנחנו כאן, הם שם") מבלי לחכות להסכמתם, להפסיק את החיכוך היומיומי וגם לשפר את הביטחון – הייתה חלום שקסם לישראלים רבים. אבל ב־7 באוקטובר הוא התנפץ על קרקע המציאות בקול רעש גדול.
הנסיגה הישראלית מרצועת הביטחון בדרום לבנון אפשרה לחזבאללה להתעצם בצורה משמעותית ולהציב מערך התקפי בעל משמעות אסטרטגית על גבול ישראל, צמוד־דופן ליישובי הגדר. הנסיגה הישראלית מרצועת עזה והוויתור על השליטה בגבול שבין עזה למצרים (ציר פילדלפי) אפשרה לפלסטינים להפוך את עזה למבצר, להקים בה עיר תחתית ולבנות צבא עם יכולות אסטרטגיות. למזלה של ישראל, מהלך דומה של נסיגה לא בוצע עדיין ביהודה ושומרון, וחזבאללה לא מיהר להצטרף למתקפת חמאס ב־7 באוקטובר. אבל האירוע בדרום הדגים מה היה יכול לקרות אילו הייתה התלכדות זירות, כפי שקיווה חמאס: כל חומת־המגן המשוכללת, שנבנתה בהשקעה עצומה כדי להגן על אזרחי ישראל מהאיום המתהווה מעבר לגדר, נפלה ברגע אחד כמו מגדל קלפים. העליונות הצבאית של ישראל לא הרתיעה את מי שחרט על דגלו לחסל את המדינה היהודית, מערכת ההתרעה לא פעלה, המכשולים היקרים לא בלמו את המתקפה, והיכולות האסטרטגיות שבנה חמאס בשילוב צמידות־הדופן ליישובים הישראליים לא אפשרה תגובה מהירה והדיפה של האויב.
עם מתן האות נורה על ישראל מטח של 3,889 רקטות ופצמ"רים, ו־5,500 מחבלים חדרו לתוכה בקלילות דרך 114 פרצות שיצרו בגדר, באמצעות 57 רחפנים וכטמ"מים ו־6 מצנחי־רחיפה שעברו מעליה, ובעזרת 7 סירות שעקפו אותה דרך הים.[5] בתוך דקות היו מחבלי חמאס בתוך יישובי הגדר, ובתוך פחות משעה הצליחו לחדור לכ־30 יישובים ובסיסי צבא. לראשונה מאז מלחמת העצמאות נכבשו יישובים ישראליים (כעשרה יישובים ושני בסיסי צבא). את חלקם הצליח צה"ל לשחרר כעבור מספר שעות, ואת חלקם – רק כעבור יותר מיממה. בזמן הזה טבחו המחבלים באכזריות בכל מי שנקרה בדרכם, ביניהם נשים, זקנים ותינוקות בעריסתם, אנסו, התעללו, שרפו ובזזו. 1,163 נרצחו באותו יום, ועוד אלפים נפצעו, חלקם באורח אנוש. 251 אזרחים וחיילים נחטפו לרצועה, חלקם נרצחו בשבי. היה זה האסון הגדול ביותר שחווה העם היהודי מאז השואה. בעקבות מתקפת הטרור יצאה מדינת־ישראל למלחמה בחמאס, שנהייתה למלחמה הארוכה בתולדותיה, וגם כעבור שנתיים טרם הושגה ההכרעה.
מאמר זה מבקש לטעון כי ה־7 באוקטובר ניפץ שלוש הנחות־יסוד שגויות (קונספציות) שהנחו את מערכת הביטחון ורבים מקובעי המדיניות מאז שנות התשעים של המאה הקודמת: ההנחה הראשונה והמשמעותית ביותר היא שבעידן הטילים והטכנולוגיה אין עוד משמעות לשליטה בקרקע, ובתוך כך גם אין עוד צורך במרחב ביטחון ובעומק טריטוריאלי בין ישראל לשכנותיה – כל־שכן בין ישראל לישות הפלסטינית – ושניתן להבטיח את ביטחון ישראל באמצעות "סידורי ביטחון", כגון מכשול פיזי, אמצעים טכנולוגיים, הסדרים מדיניים וגיבוי אמריקאי. את התפיסה הזאת חיזקו שתי תפיסות משלימות. האחת, שהאוכלוסייה הפלסטינית מעוניינת לחיות בשלום עם ישראל ולכן אינה מהווה איום. "האויב" שמולו צריך להתגונן הוא לא הציבור הפלסטיני, אלא ארגוני הטרור האסלאמיסטיים, שאינם מכירים בקיומה של מדינת־ישראל, ואשר חרטו על דגלם לחסלה. הללו כופים על האוכלוסייה הפלסטינית את מרותם ומשתמשים בה בניגוד לרצונה. לאחר מתקפת הטרור שחולל ערפאת בספטמבר 2000 היו שהוסיפו גם את הפת"ח והרשות הפלסטינית לרשימת האויבים (בעוד אחרים עדיין רואים בהם "שותף לשלום"), אבל האוכלוסייה המשיכה להיתפס כתמימה וככזו שאין בעיה לחיות לצידה. התפיסה המשלימה האחרת הייתה שהטרור הפלסטיני אומנם גובה מישראל מחירים כבדים, אבל הוא אינו איום קיומי.
חשיבות השליטה בשטח
התפיסה המסורתית: עומק טריטוריאלי הוא צורך ביטחוני חיוני
קווי הפסקת־האש של מלחמת העצמאות (1949) הותירו את מדינת־ישראל בגבולות שנתפסו על־ידי ראשי המדינה הצעירה ככאלה שאינם בני־הגנה. "גבולות אושוויץ", קרא להם לימים שר החוץ אבא אבן.[6] "גבול בר־הגנה" הוא מונח שטבע יגאל אלון,[7] ומשמעותו גבול שניתן להחזיקו בכוחות קטנים יחסית, שנותן לישראל אפשרות של התרעה מוקדמת על פלישת כוחות אויב, כך שיתאפשר לה לגייס בעוד מועד את כוחות המילואים, ואשר אינו מעניק כל יתרון צבאי לתוקף אותה.[8] גבולות הקו הירוק אינם כאלה, והסכנה חמורה במיוחד לאורך הגבול המזרחי. זאת, ראשית, בגלל המותניים הצרים: 15–20 קילומטרים בלבד מפרידים בין הקו הירוק לבין ערי החוף המרכזיות של ישראל, ובמרחב התֵָחום בין רכסי יהודה ושומרון לים מרוכזים כ־70% מאוכלוסיית ישראל וכ־80% מכושרה התעשייתי של המדינה, לרבות מתקנים אסטרטגיים ויעדי תשתית בעלי חשיבות אסטרטגית, כגון שדה־התעופה בן־גוריון וכביש 6. מרחק כזה אינו מאפשר עומק הגנתי מינימלי במקרה של פלישה. שנית, משום שעל הנחיתות הגאוגרפית נוספת גם הנחיתות הטופוגרפית: רמת־הגולן בצפון והרי יהודה ושומרון במרכז חולשים על כל השטח שממערב להם, ומעניקים לאויב השולט בהם יתרונות ברורים של תצפית, ירי ויכולת להתגונן מפני התקפת־נגד ישראלית. לא בכדי היו מדינות ערב משוכנעות, ערב מלחמת ששת־הימים, כי מדינת־ישראל היא אפיזודה חולפת וכי הם יצליחו לחסלה בנקל. נקודות תורפה מעודדות תוקפנות.
לאחר נצחונה של ישראל במלחמת ששת־הימים וכיבושם של רמת־הגולן ויהודה ושומרון, פרסם יגאל אלון תוכנית לעיצוב גבולותיה של ישראל, שנקראה על שמו: "תוכנית אלון". הגם שהתוכנית לא אושרה מעולם באופן רשמי, היא נהפכה למסמך־יסוד שעל בסיסו התגבש הקונסנזוס הביטחוני שהנחה את כל ממשלות ישראל מיוני 1967 ועד שנות התשעים, שלפיו גבולותיה של ישראל ערב המלחמה לא היו גבולות ברי ־הגנה, ולכן אסור לישראל לחזור אליהם. עליה לייצר מרחבי ביטחון לאורך כל גבולותיה, אשר יבטיחו עומק אסטרטגי בין הקו הקדמי ביותר שבו היא יכולה להציב כוחות לבין השטח החיוני שלה ("קו ההכלה"), ויאפשרו לה לנהל קרב הגנה במקרה שהיא תותקף שוב.[9] כדי לבלום התקפה קרקעית מסוריה ולספק לה את הזמן הדרוש לגיוס כוחות עתודה ומילואים שיהדפו את המתקפה מולה, ישראל חייבת לשלוט ברמת־הגולן;[10] וכדי לעשות זאת מגבול ירדן, עליה לשלוט בבקעת הירדן "בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה" (כפי שהדגיש יצחק רבין בנאומו האחרון בכנסת,[11] בהשראת תוכנית אלון[12]), כלומר, עד לרכס גב ההר. ברצועת עזה עמד אלון על הצורך בשליטה ישראלית בפתחת רפיח.[13] גבולות אלו הוכרו כהכרחיים לישראל לצורך הגנה עצמית גם על־ידי ארצות־הברית, בפרשנותה להחלטת האו"ם 242.[14] ברוח עיקרון ביטחוני זה יצרה ישראל בשנות השמונים רצועת ביטחון בדרום לבנון, כדי להבטיח את שלום הגליל, ובחזית הדרום הבטיחה ישראל, בהסכם השלום עם מצרים (1979), פירוז מוחלט של המרחב הסמוך לגבול ומגבלות חמורות לגבי כניסת כוחות צבא מצריים לאזורים נרחבים אחרים בסיני.
התפיסה החדשה: "סידורי ביטחון" כחלופה לשליטה פיזית בשטח
במהלך שנות התשעים של המאה הקודמת – על רקע קריסת ברית־המועצות וסיומה של המלחמה הקרה, מלחמת המפרץ, המשא־ומתן עם אש"ף, המגעים לשלום עם סוריה והשלום עם ירדן – החלה לנשב בישראל רוח חדשה, שבישרה כי העולם השתנה, ועימו השתנתה גם מפת האיומים על ישראל:[15] הסיכוי לפלישה קרקעית ממזרח נהפך לקלוש, ואת המלחמה הקונוונציונלית של צבא מול צבא במרחב הפתוח החליפו טילים ורקטות אל העורף, טרור לא־מדינתי ונשק לא־קונוונציונלי, ולכן אין עוד משמעות לעומק טריטוריאלי ולמרחבי חיץ. "הבעיה הבליסטית תפסה את מקומה של הבעיה הגיאוגרפית", הסביר שמעון פרס, "המרכיבים הפיזיים של האסטרטגיה הקלאסית – מכשולים טבעיים, ביצורים מעשי ידי אדם והמרחק שגייסות נדרשים לעבור, משטחי הכינוס וההיערכות אל שדות הקרב – אינם רלוונטיים למתקפות טילים… זאת ועוד, אין כלל תשובה צבאית לנשק הבלתי קונבנציונלי… התשובה לשתי הבעיות האלה היא בהסדרים [מדיניים וכלכליים – ע"ר]".[16]
במרוצת השנים נהפכה תפיסה זו לנחלתם של חלק גדול מראשי מערכת הביטחון בעבר ובהווה. "כשאפשר לירות טילים ארוכי טווח אין שום חשיבות לעומק אסטרטגי", הסביר כעבור עשרים שנה אלוף פיקוד מרכז לשעבר עמרם מצנע: "הסכמים יעניקו לנו ביטחון גדול יותר מאשר עומק אסטרטגי… הדבר החשוב ביותר זו יכולת ההרתעה הישראלית ולא עוד כמה קילומטרים של שטח. ההרתעה היא שמונעת מחמאס ומחיזבאללה לפגוע בנו".[17] ראש המוסד לשעבר ואלוף פיקוד מרכז בתחילת שנות התשעים, דני יתום, הוסיף באותה רוח כי "לשטח יש חשיבות אם מדובר על חשש שצבא גדול וזר ינסה לפלוש לישראל. אני לא רואה את התרחיש הזה קורה בשנים הקרובות. במלחמת יום הכיפורים הייתה חשיבות לסיני ולרמת הגולן. אבל כשמדובר על חוליות טרור ועל רקטות – לשטח אין משמעות".[18]
התפיסה הזו – שניתן להשתית את ביטחונם של אזרחי ישראל על הסדרים מדיניים, לתלות אותו בסידורי ביטחון (כגון הבטחה לדה־מיליטריזציה, שליטה אלקטרונית/אופטית, תחנות התרעה מוקדמת וכיוצא בהן)[19] ולהפקיד אותו בידי כוחות שיטור זרים והבטחות פלסטיניות למלחמה בטרור[20] (במיוחד אחרי האינתיפאדה השנייה, תפיסת האונייה קארין איי וחלוקת המשכורות למחבלים על־ידי הרשות הפלסטינית), במקום להסתמך על עצמנו עקרון־יסוד בתפיסת הביטחון הישראלית, ובמקום להבטיח תנאים פיזיים אובייקטיביים שיאפשרו לזרועות הביטחון של ישראל להגן על אזרחיה בזמן־אמת – יצרה מוכנות ישראלית להקמת מדינה פלסטינית על הרכס החולש על ליבה הפועם של ישראל עד הקו הירוק, צמודת־דופן למרכזי האוכלוסייה שלה. זאת ועוד, ביטחונם של חסידי תפיסה זו בסידורי הביטחון, בטכנולוגיה ובדיפלומטיה היה גבוה עד כדי כך, שרבים מהם תמכו בירידה מהגולן בתמורה לשלום עם סוריה, והיו מוכנים – כדי להגיע להסדר עם הפלסטינים – לוותר גם על חגורת־הביטחון המזרחית בבקעה ולאפשר חיבור של המדינה הפלסטינית העתידית לירדן. "צה"ל יכול להגן על ביטחון ישראל גם ללא בקעת הירדן", הסביר תא"ל (במיל') גדי זהר, נשיא המועצה לשלום ולביטחון: "מי שמדבר על האיראנים שיצעדו אל הגבול וטוען שהבקעה צריכה להשאר בשליטה ישראלית ארוכת טווח מזלזל בכוחנו הצבאי ומנותק מאיומי העידן הנוכחי".[21] במסמך רשמי של המועצה לשלום ולביטחון משנת 2011 נכתב כי "נוסחת גבולות 1967 עם חילופי שטחים מבטיחה הגנה טובה אל מול האיומים הרלבנטיים" וכי "שטחי בקעת הירדן ומערב הגדה אינם רלבנטיים ביחס לאיומים העדכניים".[22] לדברי מחברי המסמך, מדינות ערב מציבות "איומים אסטרטגיים" בדמותם של טילים בליסטיים ואמצעי השמדה המונית, שמולם יש ליצור תשובה צבאית הבנויה בעיקר על הרתעה, התרעה, הגנה פסיבית והגנה אקטיבית. המדינה הפלסטינית, לעומתם, מציבה מול ישראל איום של לוחמת גרילה וטרור, שמולו ניתן להתמודד באמצעות מכשול פיזי והסדרים מדיניים: "הסכמי שלום נועדו להיות חלופה הולמת לשליטה בשטח היריב… המרכיבים המרכזיים המשפיעים מול איומי טרור וגרילה הם אמינות המכשול שבין ישראל והמדינה הפלסטינית ויכולתה של מדינה פלסטינית למנוע בניית תשתית טרור".[23]
בראשית שנות האלפיים, כאשר מנהלי המשא־ומתן הישראלים היו מוכנים לנסיגה מלאה מיהודה ושומרון, איום הטרור הפלסטיני העיקרי שהם ראו לנגד עיניהם היה המחבל המתאבד, וכדי להתמודד איתו הספיקו גדר, מודיעין, שיתוף־פעולה ביטחוני עם הרשות הפלסטינית וערבויות דיפלומטיות, מסביר גיורא איילנד, אך כיום לבש הטרור צורות חדשות, שהגבירו את האיום שהישות הפלסטינית מציבה לישראל. בעשור הראשון של שנות האלפיים החליפו את המחבל המתאבד "שלושה סוגי כלי נשק, אשר יוצרים בעיה שקשה מאוד להתמודד איתה: 1. רקטות וטילים מסוגים שונים שיוצבו בגדה ומסוגלים בקלות לכסות את כל שטחה של מדינת ישראל. 2. טילים מתקדמים נגד מטוסים המסוגלים להפיל לא רק מטוס נוסעים כבד שטס באופן מסורבל מעל שדה התעופה בן־גוריון, אלא גם מסוקים ואפילו מטוסי קרב. 3. טילים נגד טנקים, היעילים מאוד עד טווחים של כחמישה קילומטר ויכולים לכסות בקלות לא רק מקומות אסטרטגיים כמו כביש 6, אלא הרבה מעבר לכך – כולל חלק מהאתרים החיוניים ביותר להגנתה של מדינת ישראל… האיום שהם מסוגלים לייצר למדינת ישראל הוא הרבה יותר משמעותי מאיום של טנקים או מטוסים".[24] בעשור שלאחריו, כפי שראינו ברצועת עזה, נוספו על אמצעי הלחימה של האויב גם רחפנים, כטב"מים ורשת מנהרות תת־קרקעית. המשותף לכולם הוא שהם קלים לייצור, קלים להברחה וקלים להסתרה בבית או במרתף, ולכן לא רק שהם אינם מקטינים את הצורך בעומק טריטוריאלי, הם מעמיקים אותו.
כדי למנוע את הפיכתה של המדינה הפלסטינית העתידית לאיום אסטרטגי – אם כתוצאה מהברחות של אמצעי לחימה דרך הגבול והתעצמות צבאית של גורמי הטרור בתוכה, כפי שקרה בעזה בעקבות הנסיגה הישראלית מהרצועה בשנת 2005 ונטישת ציר פילדלפי, ואם כתוצאה מהפיכתה לבסיס קדמי עבור שחקנים אזוריים עוינים – עמדה ישראל על דרישתה שזו תהיה מפורזת. אבל בניגוד ל"פירוז" מנשק צבאי סטנדרטי, כגון מטוסים, טנקים ותותחים, שעליהם ה"מנגנונים" יודעים לפקח, כאשר מדובר בנשק בייצור עצמי, אשר קל להברחה וקל להסתרה (בייחוד כיום, לאחר הופעת המנהרות), המושג "מדינה מפורזת" הוא כמעט ריק מתוכן. "הדרך היחידה לפקח על מניעת הברחה של סוגי נשק כאלה לתוך השטח או למניעת ייצורם בתוך השטח הוא שליטה", טוען איילנד. שליטה ישראלית בגב ההר חיונית, לדבריו, גם כדי "למנוע שליטת האויב בקו ראייה" על שטח המדינה הצמוד ליהודה ושומרון ממערב, להבטיח ש"אין שליטה פלסטינית בנשק שטוח־מסלול על כביש 6 ואתרים אחרים", להבטיח מרחק טקטי מינימלי שיאפשר את הפעלת מערך ההגנה נגד רקטות ("כיפת ברזל"),[25] וכדי למנוע מתקפת־פתע כפי שהייתה ב־7 באוקטובר. המותניים הצרים של ישראל אינם מאפשרים את מינימום המרחב הנדרש על־מנת להפעיל את היכולות הצבאיות של ישראל כדי להדוף את המתקפה, אם תהיה כזו. זאת ועוד, שליטה פלסטינית בגב ההר עלולה לפגוע ביכולתה של ישראל להתמודד מול איומים חיצוניים: לשתק את יכולתה להניע כוחות לגבול הצפון, לאיים על שטחי כינוס, לפגוע בסוללות "כיפת ברזל" ו"חץ", ולשבש תנועת מסוקים ומטוסים.
במכתב הפּרֵדה שכתב לחבריו ליחידה בעקבות מחדל ה־7 באוקטובר טען תא"ל יוסי שריאל, מפקד 8200, כי "מרווח הטעות המזערי הקיים בגזרה הזו" מחייב ניהול סיכונים אחר, וכי "במציאות שבה יש, הלכה למעשה, שתי דיביזיות קומנדו של נוח'בה בגבול עזה, במרחק דקות מיישובים ישראליים, ואויבים שנפגשים שוב ושוב עם עוצמתו של המודיעין הישראלי ומפנימים זאת, לא ניתן להסתמך על מרחב הרתעה סיגינטי לצורך היערכות אופרטיבית, ובוודאי שלא נכון לבנות על כך שביום פקודה נצליח להשיג את ידיעת הזהב".[26] העליונות הטופוגרפית של יהודה ושומרון – שמצטרפת באזור זה למרחק המזערי – הופכת את איום הנסיגה מהם לחמור הרבה יותר. כבר בשנת 1978 עמד על כך שמעון פרס, באומרו:
"אם תקום מדינה פלסטינית נפרדת, היא תהיה חמושה מכף רגל ועד ראש. יהיו בה גם בסיסים לכוחות המחבלים הקיצונים ביותר, ואף הם יהיו מצוידים בטילי כתף נגד מטוסים וטנקים, המסכנים לא רק עוברי אורח, אלא כל מטוס ומסוק שימריאו בשמי ישראל, כל כלי רכב שינוע בעורקי התנועה העיקריים בשפלת החוף. יש אמנם ספק אם מרחב טריטוריאלי יש בו משום הרתעה מוחלטת, אבל היעדר מרחב טריטוריאלי מינימלי מעמיד מדינה במצב של אי הרתעה מוחלטת. דבר זה כשלעצמו, יש בו משום פיתוי כפייתי לתקוף את ישראל מכל העברים. גם פירוז הגדה נראה כתרופה מפוקפקת: הבעיה העיקרית איננה הסכם על פירוז, אלא קיומו של הסכם שכזה, הלכה למעשה. מספר ההסכמים שהפרו הערבים אינו נופל ממספר ההסכמים שקיימו".[27]
סכנה זו משמעותית כיום עשרות מונים לנוכח היכולות שנמצאות בידי האויב, ופוטנציאל האיום מוביל כבר שנים לנסיון התבססות איראנית ביהודה ושומרון. בשנת 2014 קבע היומון כיהאן, המקורב לח'אמנאי, כי חימוש המרחב "ישנה את מאזן המלחמה בצורה כוללת", משום ש"האזור הזה נמצא במרכז פלסטין, והוא קרוב מאוד לאזורים הכבושים. לכן, אם ישוגר טיל מהגדה המערבית אל תל אביב, חיפה, אשדוד או אפילו המרכז הגרעיני של המשטר הציוני בדימונה, לא יהיה צורך בטילים לטווח של 80 ו־100 ק"מ, אלא יספיקו טילים לטווח של 15–20 ק"מ".[28]
הפלסטינים אינם אויב
גם חסידי התפיסה המסורתית, כמו אלון ורבין, אשר הבינו את הצורך בעומק טריטוריאלי מול מדינות ערב, לא סברו כי צורך זה חיוני גם מול האוטונומיה הפלסטינית שתקום בגב ההר. מעבר לכך שאמצעי הלחימה שהוזכרו לעיל ויכולות הייצור שלהם לא היו קיימים בשנים ההן, התפיסה הרווחת – גם בישראל וגם בעולם – הייתה שיש הבדל ברור בין האוכלוסייה הפלסטינית, שנתפסה כתמימה וחפצת חיים ולכן ככזו שניתן לחיות בצמידות לה, לבין ארגוני הטרור הפלסטיניים, שהם אויב שיש להילחם בו עד חורמה. "אנו מאמינים כי שני העמים יכולים לחיות יחדיו בביטחון ובשלום זה לצד זה, על אותה כברת־אדמה", אמר רבין.[29] האויבים הם "ארגוני הטרור האסלאמיים הקיצוניים, ה'חמאס' ו'הג'יהאד האסלאמי', ואליהם מצטרפים ארגוני הסירוב… [ש]מטרתם הפוליטית היא לרצוח ישראלים באשר הם".[30]
הבחנה זו, שכללה גם הבחנה בין הרשות הפלסטינית לבין ארגוני האחים המוסלמים, התנפצה אף היא ב־7 באוקטובר. מפגני השמחה וההזדהות עם הטבח, גם של בכירי הרשות הפלסטינית וגם של הציבור הפלסטיני, הן בעזה והן ביהודה והשומרון, אשר באו לידי ביטוי גם בשורה של סקרי דעת־קהל שביצע מכון הסקרים הפלסטיני ברמאללה,[31] לימדו כי אי־אפשר להפריד בין עזה ליהודה ושומרון, בין חמאס לפת"ח ובין ההנהגה הפוליטית לרחוב הפלסטיני.[32] זאת ועוד, זירת הלחימה שנחשפה בעזה, שבה האוכלוסייה האזרחית משולבת במאמצי המלחמה ו"העיר כולה על מלוא מוסדותיה האזרחיים – בתי חולים, בתי ספר, מסגדים, מכללות אקדמיות, מוסדות ממשל, הפכה למרחב מבוצר רב ממדי ומקושר הדדית",[33] כמו־גם ההשתתפות ההמונית של הציבור העזתי בטבח ובהתעללות בחטופים הישראלים, מלמדים כי "הניסיון לייצר מצג כאילו יש רעים בעזה ויש את כל היתר הוא סיפור שלא משקף את המציאות".[34] "אין בלתי־מעורבים שמה", הדגיש החטוף המשוחרר אלון אהל.[35] וכמו בעזה כך גם ביהודה ושומרון. כפי שרמזה לנו ההתקוממות העממית האלימה שפרצה בספטמבר 2000 ("האינתיפאדה השנייה"), הנחת־העבודה צריכה להיות שמתקפה אלימה על ישראל תיהנה משיתוף־פעולה מלא של האוכלוסייה הפלסטינית ומגיבוי שלה. לסיום יש לזכור שגם האינתיפאדה השנייה וגם ה־7 באוקטובר מצאו את ישראל בהפתעה מוחלטת, אף שבשניהם היו סימנים מקדימים, מה שמעיד שוב הן על הבעייתיות בהגדרת האויב והן על היכולת המבצעית למנוע מתקפה כזו בהעדר שליטה קבועה בשטח.
איום הטרור אינו קיומי
"אנו חוזרים וקובעים, כי הפלשתינים לא היוו בעבר ואינם מהווים היום איום קיומי על מדינת ישראל",[36] הבהיר רבין בנאומו האחרון בכנסת. אכן, עד ה־7 באוקטובר הנחת־היסוד הן בקרב מדינאים והן במערכת הביטחון הייתה שבניגוד לאיום של צבאות ערב, הטרור הפלסטיני הוא "מטרד מציק" אבל לא איום אסטרטגי.[37] הטרור "הוא איום מטריד, ובמקרה הגרוע משבש סדר יום לפרקי זמן קצרים מאוד", הסביר ראש אמ"ן לשעבר עמוס מלכא, אבל הוא "איננו איום קיומי על ישראל".[38] ברוח זו התייחסו הדרגים המדיני והצבאי בשני העשורים האחרונים לאיום מעזה כאל "איום משני" לעומת האיום מצפון מצד איראן וחזבאללה. הערכת־חסר מזלזלת זו התנפצה גם היא אל קרקע המציאות ב־7 באוקטובר, והתברר כי בהעדר שליטה ישראלית בשטח הרצועה ועל קו הגבול בין עזה למצרים, "ארגון הטרור" נהפך לצבא בעל יכולות אסטרטגיות, אשר אינו מורתע, יכול להפתיע ואינו קל להכרעה. אף שהאיום מעזה אינו נתפס עדיין כאיום קיומי בפני עצמו, ברור שאם המהלומה שהוא הצליח לתת בחזית הדרום הייתה מגיעה גם מחזית נוספת – יהודה ושומרון או לבנון – קיומה של ישראל היה עומד במבחן קשה.
סיכום
האיומים שהתהוו על גבול ישראל בצפון ובדרום בעקבות הנסיגות הישראליות מלבנון ומרצועת עזה, אשר נחשפו בעוצמתם ב־7 באוקטובר ובמהלך מלחמת חרבות־ברזל, המחישו פעם נוספת את הלקח שישראל היתה אמורה ללמוד כבר במבצע "חומת־מגן": כל שטח שהיא תפנה ייהפך למוצב קדמי של אויביה בניסיון לחסלה. "קיר הברזל" הישראלי אינו מרתיע אותם, והם ימשיכו במאמציהם לחסל את ישראל לא משנה כמה מכות יקבלו. היכולות המתקדמות שנמצאות בידיהם מאפשרות להם להתגבר על עליונותה הצבאית והטכנולוגית של ישראל ולגבות ממנה מחירים כבדים. לפיכך יש להתייחס לכל התעצמות צבאית בגבולותיה של ישראל כאל איום שיכול ליהפך לקיומי, ואין לאפשרה בשום אופן. כדי להבטיח שאיומים כמו שראינו אינם מתהווים מחדש ומסכנים את אוכלוסיית ישראל, על ישראל לשוב אל הבנת־היסוד של מקימיה ולהבטיח קיום של מרחבי חיץ בינה לבין אויביה לאורך כל גבולותיה, אשר ירחיקו את האיומים ממרכזי האוכלוסייה ויספקו את העומק האסטרטגי הנדרש לתגובה במקרה של מתקפת־פתע.
ישראל כבר החלה ביישומם של לקחים אלו: בלבנון היא התעקשה על דחיקתו של חזבאללה אל מעבר לנהר הליטאני; בעזה היא יצרה רצועת חיץ ביטחונית, שנהנית גם מגיבוי אמריקאי, וחזרה לשלוט בציר פילדלפי; ובסוריה, עם קריסת משטר אסד, העמיק צה"ל את פעילותו אל מעבר לקו שביתת־הנשק, והרחיב את רצועת הביטחון בין הגבול הסורי ליישובים הישראליים.
בזירה הפלסטינית, עם דגש על יהודה ושומרון, ה־7 באוקטובר מחייב לחזור לראייה מפוכחת של המציאות, הכוללת הבנה שאי־אפשר להפריד בין ההנהגה הפלסטינית לבין האוכלוסייה שבחרה אותה ואשר בתוכה היא פועלת, ושהטרור הפלסטיני שינה את פניו וכעת יש בידיו יכולות אסטרטגיות שעלולות לאיים על קיומה של מדינת־ישראל, במיוחד מיהודה ושומרון. לכן יש להסיר לתמיד מסדר־היום כל אפשרות של נסיגה ישראלית מיהודה ושומרון, ובמקביל להעמיק את השליטה הביטחונית באזור זה, לפרק את כל תשתיות הטרור ולסקל באופן שוטף כל התהוות של איומים דומים לאלה שראינו בעזה ובדרום לבנון.
* ד"ר ענת רוט היא מנכ"ל פורום שילה, חוקרת ההתיישבות ביהודה ושומרון, ומחברת הספרים סוד הכוח (2006) ולא בכל מחיר (2014) על הזרם התורני בציונות הדתית ועל המאבק בהתנתקות.
[1] ראו מיכה גודמן מלכוד 67 (2017).
[2] גרשון הכהן "ההתנתקות מעזה כ'ניסוי מעבדה'" BESA (16.8.2019) https://did.li/SFXZH.
[3] אריאל שרון "נאום ראש הממשלה בכנס הרצליה" ECF (18.12.2003) https://ecf.org.il/media_items/713.
[4] "דברי ראש הממשלה, אריאל שרון, ביום יישום תוכנית ההתנתקות" אתר משרד ראש הממשלה (15.8.2005) https://www.gov.il/he/pages/speech150805 (ההדגשות הוספו).
[5] יואב זיתון "תחקירי צה"ל: 5,500 מחבלים חדרו לישראל ב־7/10, 3,889 רקטות ופצמ"רים נורו" ynet (27.2.2025) https://www.ynet.co.il/news/article/r1hdlg0qyx.
[6] בריאיון לשבועון הגרמני דר שפיגל הסביר שר החוץ אבן כי "מפת יוני [1967] שקולה מבחינתנו לסכנה ולחוסר ביטחון. איני מגזים באומרי שיש בה עבורנו משהו מזכרון אושוויץ. כאשר אנו משערים מה היה מצפה לנו, בנסיבות של יוני 1967, אילו הובסנו, אנו נמלאים חלחלה: עם הסורים על ההר ואנו בעמק, עם הצבא הירדני במרחק ראייה מהחוף, עם המצרים המחזיקים בגרוננו בעזה –זה מצב שלא יחזור על עצמו בהיסטוריה". ראו Abba Eban, »Die Sackgasse ist arabisch«, Der Spiegel (Jan. 26, 1969), https://did.li/Lc0rl.
[7] אניטה שפירא יגאל אלון: אביב חֶלדו – ביוגרפיה 490 (2004).
[8] אפרים סנה ניווט בשטח מסוכן 87 (2002).
[9] אבנר שמחוני עומק אסטרטגי והחזית המזרחית 12 (נייר עמדה, אוניברסיטת תל־אביב 2006) https://did.li/p8pDN.
[10] ראו Giora Eiland, Defensible Borders on the Golan Heights (Jerusalem Center for Public Affairs 2009), https://did.li/ZtkUY.
[11] יצחק רבין "הודעת ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין במליאת הכנסת, על אישור הסכם ישראלי–פלשתיני בדבר הגדה המערבית ורצועת־עזה" אתר הכנסת (5.10.1995) https://did.li/yQeba.
[12] אלון עצמו דיבר על סיפוחם לישראל של בקעת הירדן, ירושלים רבתי, מדבר יהודה והמסדרון מירושלים לים המלח. לפי תוכניתו, "א. נהר הירדן והקו החוצה את ים המלח באמצעו יהוו את גבולה של ישראל עם ממלכת עבר הירדן המזרחי. ב. לצורך הבטחת מערך הגנתי איתן וכינון שלמות הארץ מבחינה אסטרטגית יחוברו לישראל כחלק בלתי נפרד מן המדינה השטחים הבאים: 1) רצועה ברוחב שבין 10 עד 15 ק"מ בערך לאורך בקעת הירדן… 2) רצועה ברוחב של כמה קילומטרים מצפון לכביש ים המלח בצפון ירושלים רבתי. 3) כל הר חברון או לפחות מדבר יהודה בואכה הנגב…" ראו "עתיד השטחים המשוחררים בארץ־ישראל המערבית ודרכי הטיפול בבעית הפליטים הערביים" (הצעת החלטה שהוגשה לממשלה על־ידי שר העבודה יגאל אלון) (26.7.1967) ארכיון המדינה (ג-6304/10), עמ' 99 https://did.li/J8pDN. על בקעת הירדן כגבול ביטחון הכרחי למדינת ישראל ראו: עוזי דיין, "בקעת הירדן: גבול הביטחון המזרחי של ישראל", BESA (13.4.2014) https://besacenter.org/wp-content/uploads/2014/04/Jordan-Valley-is-Israels-only-defensible-border-Hebrew.pdf; דורי גולד, גבולות בני הגנה לישראל – תגובה עדכנית לתומכי התפיסה ולמטילים בה ספק 20-17 (המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה 2021). https://he.jcfa.org/גבולות-בני-הגנה-לישראל-תגובה-עדכנית/
[13] מסמך שפרסם ישראל גלילי כמה שנים אחר כך (1973), ואשר חיזק את עקרונותיה של תוכנית אלון, דיבר על כך שהרצועה כולה חייבת להישאר חלק בלתי־נפרד ממדינת־ישראל. ראו "סיכומים והמלצות בנושא תכנית הפעולה בשטחים בארבע השנים הבאות (מסמך גלילי)" (3.9.1973) ארכיון המדינה (א-7550/18), עמ' 19-22https://did.li/td0rl .
[14] ראו דורי גולד "ארה"ב וגבולות בני־הגנה: כיצד הבינה וושינגטון את החלטת מועצת הביטחון 242 וצרכיה הביטחוניים של מדינת ישראל" צורכי הביטחון של ישראל לקראת הסדר מדיני עם הפלשתינאים 32 (דן דייקר עורך, המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה 2010) https://did.li/kj4Iw (הספר להלן: צורכי הביטחון של ישראל); גרשון הכהן הנסיגה משטחי C ביהודה ושומרון: סכנה קיומית 8 (עיונים בביטחון המזרח התיכון מס' 160, BESA – מרכז בגין־סאדאת למחקרים אסטרטגיים ואוניברסיטת בר־אילן 2019) https://did.li/48A6q.
[15] מייצגה המובהק של תפיסה זו היה שמעון פרס, שר החוץ בממשלת רבין (1992–1995) וראש הממשלה (1995–1996). ראו את ספריו שמעון פרס בראשית חדשה (1998); שמעון פרס המזרח התיכון החדש (1993).
[16] שם, בעמ' 37–38.
[17] שרה ליבוביץ־דר "האם בקעת הירדן היא נכס אסטרטגי לישראל?" nrg (8.11.2013) https://did.li/cvkUY.
[18] שם.
[19] ראו Udi Dekel, Demilitarization—Preventing Military and Terrorist Threats from Within and by Way of the Palestinian Territories (Strategic Perspectives No. 4, Jerusalem Center for Public Affairs 2010), https://did.li/8W9rl.
[20] ראו, למשל, ס' IX להסכם בדבר רצועת עזה ואזור יריחו (הסכם קהיר) (1994) https://did.li/tRpDN: "הרשות הפלסטינית תקים כוח משטרה חזק", ומלבדו "לא יוקמו ולא יפעלו כוחות מזוינים אחרים ברצועת עזה או באזור יריחו. פרט לנשק, תחמושת וציוד של המשטרה הפלסטינית המתוארים בנספח I סעיף III, ולאלה של הכוחות הצבאיים הישראליים, שום ארגון ואף פרט ברצועת עזה ובאזור יריחו לא ייצר, ימכור, ירכוש, יחזיק, ייבא או יכניס בכל דרך שהיא לתוך רצועת עזה או אזור יריחו כלי ירי, תחמושת, נשק, חומרי נפץ, אבק שרפה או כל ציוד קשור…".
[21] קרן מרדכי "בכירים לשעבר בצה"ל ובשב"כ: יש צורך בנוכחות צבאית מצומצמת בבקעת הירדן – לתקופת מעבר בלבד" FUNDER (8.1.2014) https://www.funder.co.il/article/33510.
[22] המועצה לשלום ולביטחון מסמך המועצה בנושא גבולות בני הגנה (2011) https://did.li/tkSgT. את הנייר כתבו ראש אמ"ן לשעבר אלוף (במיל') שלמה גזית, מפקד חיל האוויר לשעבר אלוף (במיל') עמוס לפידות, ראש אגף תכנון לשעבר תא"ל (במיל') שלמה ברום ואחרים.
[23] שם.
[24] גיורא איילנד "שינויים במאפייני האיום על ישראל והשלכותיהם על סדרי הביטחון הנדרשים" צורכי הביטחון של ישראל, לעיל הערה 14, 76-74.
[25] שם, בעמ' 76–77.
[26] יוסי יהושוע "מפקד 8200 הודיע לרמטכ"ל על פרישה מצה"ל | פרסום ראשון" ynet (12.9.2024) https://www.ynet.co.il/news/article/rkcotlg6r.
[27] שמעון פרס בהשתתפות חגי אשד כעת מחר 255 (1978), מצוטט אצל הכהן, לעיל הערה 14, בעמ' 64.
[28] יוסי מנשרוף ומשה פוזיילוב "מדינה פלסטינית: מקפצה לתוכנית האיראנית להשמדת ישראל" אתר מכון משגב (20.6.2024) https://did.li/YoMx5.
[29] יצחק רבין "הודעת ראש הממשלה על הסכם עם הפלסטינים למימוש הסכם עזה–יריחו" אתר מרכז רבין (11.5.1994) https://did.li/90pDN.
[30] רבין, לעיל הערה 11.
[31] ראו, למשל, דוד ברון "סקר: 72% מהפלשתינים תומכים במתקפת חמאס – גם בהתחשב בתגובת ישראל" היום (13.12.2023) https://did.li/Rf0rl; ספיר ליפקין "סקר חדש חושף: הפלסטינים מאמינים בחמאס, ורוצים שיישאר בשלטון גם לאחר המלחמה" N12 (13.6.2024) https://did.li/INvmC.
[32] להרחבה ראו נדב שרגאי מהנהר ועד לים 34–37 (פורום שילה וסלע מאיר 2026) טרם פורסם.
[33] גרשון הכהן "המלחמה האחרונה במבט השוואתי למלחמת יום הכיפורים" בין הקטבים – סוגיות עכשוויות באמנות המערכה 43: מלחמת "חרבות ברזל" ב' 22 (2025). https://www.idf.il/media/jjhdoaeu/03-%D7%94%D7%9E%D7%9C%D7%97%D7%9E%D7%94-%D7%94%D7%90%D7%97%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%94.pdf
[34] ריאיון עם גיורא איילנד בתוכנית קלמן־ליברמן כאן – רשת ב' 1:13:17–1:13:23 (10.6.2025) https://did.li/G5GOf.
[35] אלמוג בוקר "אלון אהל – בוחר בחיים" N12 (1.12.2025) https://did.li/1f0rl.
[36] רבין, לעיל הערה 11.
[37] זכי שלום ויועז הנדל "מאפייניה הייחודיים של אינתיפאדה II במערכות ישראל" צבא ואסטרטגיה 3 (1) (מאי 2011) 16.
[38] עמוס מלכא "הטרור מפסיד" N12 (1.12.2022) https://www.mako.co.il/news-columns/2022_q4/Article-843374cc878c481027.htm?utm_source=copy_link&utm_medium=share&utm_campaign=n12_article. ראו גם דנה בלאנדר "טרור – כואב, אבל עמום" פרלמנט 59 (המכון הישראלי לדמוקרטיה 2008) https://did.li/IOvmC.
