אליצור סגל*
הכאוס בגבולנו הצפוני מחייב אותנו להביט אל מעבר לגדר הגבול צפונה.
המרחב של קדמת מערב אסיה, שבו נמצאות כיום סוריה, לבנון, ירדן וישראל, מכונה על־ידי האירופים "הלבנט", ובערבית הוא נקרא "א־שאם". העיר דמשק מכונה גם היא "א־שאם" בערבית, כשם שבעברית "ציון" ו"ירושלים" הן גם שם של עיר וגם כינוי לארץ־ישראל כולה. הרמב"ם מתרגם את המונח "א־שאם" ל"ארץ־ישראל". "שאמי" פירושו ארץ־ישראלי, וגם להפך – "ארץ־ישראל" נקראת "א־שאם".
בשנת 1517 ניצחו הטורקים את האיראנים במזרח ואת המצרים בדרום, וכבשו את האזור. מרחב זה מורכב מפסיפס אתני של קבוצות רבות, מפסיפס דתי של דתות שונות ומפסיפס לאומי של עמים רבים. דרכם של הטורקים לטפל במגוון הזה הייתה יצירת אוטונומיות ושוויון משקל בין הקבוצות. הטורקים חילקו את האזור לארבע וילאיות (מחוזות): וילאיַת בירות, שהשתרעה לאורך חוף הים התיכון וכללה את אזור העלווים בסוריה של היום, את לבנון של היום ואת הצד המערבי של הירדן, שבו ישראל של היום, עד גבול מצרים; וילאיַת דמשק, שכללה את הצד המזרחי של הרי הלבנון ואת עבר הירדן המזרחי, עד חצי־האי ערב; וילאיַת חלבּ, שכללה את צפון סוריה של היום וחלק מדרום טורקיה; וּוילאיַת מוצול, שכללה חלק מצפון עיראק של היום וחלק ממזרח סוריה. חלוקה זו תאמה פחות או יותר את המצב הגאוגרפי והאתני של המרחב.
בשנת 1831 כבש שליט מצרים, איברהים פאשא, את הלבנט מידי הסולטאן הטורקי. אולם תשע שנים אחר כך, בשנת 1840, אילצו אותו מעצמות אירופה, ביניהן צרפת ובריטניה, לסגת בחזרה למצרים ולהחזיר את האזור לידי העות'מאנים. בספרו סוריה החדשה מצטט פרופ' משה מעוז את דבריו של איברהים פאשא לקצין בריטי: "לקח לי תשע שנים, ותשעים אלף חיילים, כדי להביא סדר לאזור. אתם עוד תתחננו אלי שאחזור לכאן".[1] מעוז מביא בספרו גם מכתב של הקונסול הצרפתי בדמשק משנת 1840, שבו הוא כותב: "כולם שונאים את הארמנים, והארמנים שונאים את כולם. כולם שונאים את היוונים, והיוונים שונאים את כולם. כולם שונאים את המרונים, והמרונים שונאים את כולם. כולם שונאים את הקתולים, והקתולים שונאים את כולם".[2] כל זה רק על היחסים בין העדות הנוצריות השונות.
בשנת 1916, תוך כדי מלחמת־העולם הראשונה, ישבו שני דיפלומטים – מארק סייקס הבריטי ושארל פרנסואה ז'ורז'־פיקו הצרפתי – וחילקו את השלל הצפוי בין צרפת לבריטניה. בסופו של דבר קיבלה בריטניה את מה שנקרא כיום עיראק, ירדן וישראל, ואילו צרפת קיבלה את מה שנקרא כיום סוריה ולבנון. הבריטים והצרפתים קבעו ביניהם את הגבולות של האזורים שכבשו בלי שום הקשר אתני, גאוגרפי או היסטורי.
קווים שרירותיים על מפה אינם יוצרים מדינה, ובוודאי לא עַם. בתוך הקווים המלאכותיים ששרטטו הכובשים הבריטים והצרפתים אין עמים; יש פסיפס של עדות דתיות, שבטיות ולאומיות מסוגים שונים.
צרפת יצרה מדינה מלאכותית אחת שהיא קראה לה "סוריה". בסוריה העדות העיקריות הן: מוסלמים סונים; כורדים, שגם הם מוסלמים סונים, אבל הם עַם נפרד עם שפה ותרבות נבדלות מאלה של הערבים הסונים; דרוזים; נוצרים מכיתות שונות; ולבסוף עלווים. את הישות הזו חילקה צרפת לכמה מדינות־משנה: מדינת הדרוזים בדרום, באזור הר הדרוזים, מדינת דמשק ומדינת חלבּ, ששתיהן סוניות, ומדינה עלווית לאורך הרי החוף (ראו תמונה 1). חלוקה זו ישבה על־גבי החלוקה העות'מאנית שקדמה לה.
תמונה 1: חלוקת סוריה למדינות־משנה על־ידי השלטון המנדטורי הצרפתי
(מקור: "המנדט הצרפתי בסוריה ובלבנון" ויקיפדיה https://did.li/V5kUY)
בשנת 1940 קרסה צרפת ונכנעה לגרמניה. צרפת הכנועה נקראה "צרפת של וישי". במקביל הקים הגנרל שארל דה־גול ממשלה צרפתית גולה, שנקראה "צרפת החופשית". הבריטים, אשר חששו שסוריה תשמש לפעולה גרמנית נגדם, כבשו בעזרת כוחות צרפת החופשית את סוריה מידי צרפת של וישי. הבריטים לא תכננו שסוריה תישאר בידי צרפת בלבוש כלשהו, ובשנת 1946 הם דאגו ש"סוריה" תכריז, בגיבוי בריטי, על עצמאותה מצרפת החופשית.
המנהיגוּת העלווית הבינה שסיכוייהם של העלווים להתקיים תחת שלטון סוני קלושים למדי, ולפיכך ניסו להגיע לשיתוף־פעולה עם היהודים כדי להקים מדינה עלווית. מגעים אלו לא עלו יפה. העלווים, שהם עם קטן של כחמישה מיליון נפש, הבינו שאם ברצונם להמשיך להתקיים, עליהם להיות שליטי סוריה.
הלאומנים הסורים ניסו להקים מדינה מלוכדת, אבל בפועל הקימו מדינה רווּית מהפכות שלטוניות. כתוצאה מהתבוסה מול מדינת־ישראל התחוללו בסוריה בשנת 1949 שלוש הפיכות, עד שהגנרל אדיבּ א־שישכלי תפס את השלטון. בהמשך התחוללו עוד הפיכות רבות. למשל, במשך שמונה־עשר החודשים מספטמבר 1961 ועד מרץ 1963 התחוללו בסוריה שמונה־עשרה הפיכות צבאיות. בשנת 1963 תפסה את השלטון בסוריה מפלגת הבעת' (=מפלגת התחייה). מפלגה זו דגלה לכאורה ברעיון חילוני של אחדות העם הערבי. למעשה, מפלגת הבעת' הייתה ברית שכרתה האוכלוסייה העלווית עם מיעוטים אחרים כדי לשלוט ברוב המוסלמי הסוני. שלטונם של העלווים בסוריה, בראשות משפחת אסאד, היה רצוף בדיכוי אכזרי של הרוב המוסלמי הסוני. בשנת 2025 קרס סופית משטרו של בשאר אל־אסד העלווי, והישות הקרויה "סוריה" חזרה למצב שבו הייתה מאז ומעולם – ערב רב של קבוצות אתניות ודתיות המנהלות מלחמת חורמה זו בזו.
ברור אם כן שסוריה היא ישות שאין בה שום גרעין לאומי "סורי" שיכול להחזיק את הישות הזו. בלבנון, לעומת זאת, היה בעבר גרעין כזה, אלא שבגלל שורה של החלטות שגויות של האימפריות הצרפתית והבריטית, התפורר הגרעין הזה.
הקבוצה האתנית הוותיקה ביותר בהר הלבנון היא כנראה הדרוזים. הנוסע היהודי ר' בנימין מטודלה, שיצא למסע מספרד למזרח בשנת 1165, העלה את רשמיו על הכתב בעברית בספרו מסעות בנימין. בהגיעו לצידון, שבלבנון של היום, הוא פגש את הדרוזים, וזה תיאורו:
"וקרוב מהם, כמו עשר[ה] מילין, אומה, נלחמים עם אנשי צידון. היא האומה הנקראת כרזיאן [=דרזיאן], והם פגנוש [פגנים] ואין להם שום דת. ויושבים בהרים הגדולים ובנקיקי הסלעים, ואין מלך ואין שר שופט עליהם, כי מעצמם הם יושבים בין ההרים והסלעים, ועד הר חרמון גבולם מהלך ג' ימים… ואומרים [הם] שהנפש בעת יציאותה מן הגוף של אדם טוב, תיכנס בגוף ילד הנולד באותה שעה שתצא הנפש מגופו. ואם הוא אדם רע, תיכנס בגוף הכלב והחמור… ואין ביניהם יהודים, כי אם באים ביניהם בעלי אומנות וצבעים, ויושבים ביניהם באומנות ובסחורה, וחוזרים לבתיהם. והם אוהבים ליהודים, והם קלים על ההרים ועל הגבעות, ואין אדם יכול להלחם עמהם".[3]
זהו אחד התיאורים הראשונים של הדרוזים. היות שהאמונה הדרוזית נוצרה לדעת החוקרים באמצע המאה האחת־עשרה, תיאור זה של נוסע יהודי מעיד כי אהבת היהודים מהווה חלק מהאמונה הדרוזית כמעט מייד עם הופעתה.
כאמור, בשנת 1517 כבשו הטורקים העות'מאנים את הלבנט. הטורקים הקימו בהר הלבנון את "אמירות הר הלבנון", בראשות האמיר הדרוזי פח'ר א־דין הראשון. אמירות זו הייתה הגרעין הראשוני שממנו התפתחה לבנון של ימינו. בשנת 1711 פרצה מלחמת־אחים דרוזית. מלחמה זו ערערה את הדרוזים והובילה להגירה גדולה של דרוזים להר הדרוזים ולמקומות אחרים. את החלל שנוצר מילאו נוצרים מרונים. נוצרים אלו היגרו להר הלבנון, ועם הזמן נהפכו שם לרוב גדול. בשנת 1860 מרדו המרונים בשלטון הדרוזים. הדרוזים הביסו את המרונים, אלא שאז התערבה צרפת צבאית ויצרה בהר הלבנון מעין מחוז אוטונומי מרוני. במפקד אוכלוסין שערכו הטורקים בשנת 1911 היו המרונים כ־80% מתושבי הר הלבנון.
כחלק מהסכמי סייקס–פיקו קיבלו הצרפתים גם את "לבנון הקטנה". בשנת 1920 הם הקימו את "לבנון הגדולה", לאחר שלגרעין המקורי של לבנון הם צירפו אזורים רבים שלא היה להם שום קשר למחוז המקורי. כתוצאה מצירוף אזורים אלו נהפכו המרונים למיעוט של כ־30% בלבד, ויחד עם בליל של כיתות נוצריות רבות אחרות (כגון יוונים אורתודוקסים, קתולים, יוונים קתולים, ארמנים, סורים ועוד) היוו הנוצרים רוב של 54% אחוזים. לעומתם, המוסלמים לכיתותיהם השונות (סונים, שיעים ודרוזים) מנו 46% מהאוכלוסייה. בתוך לבנון גדולה זו נהפכו הדרוזים למיעוט חסר משמעות של כ־6% בלבד (להתפלגות הדמוגרפית של שטחי "לבנון הגדולה" ראו תמונה 2).
בגלל הרכב דמוגרפי זה לקתה "לבנון הגדולה" באי־יציבות כרונית מהרגע הראשון להקמתה. ייתכן שהצרפתים יצרו את אי־היציבות הזו במכוּון, במטרה לאלץ את הקבוצות השונות, ובמיוחד את המרונים, להיעזר כל הזמן בשירותי החסות של צרפת כדי לשמור על יציבות כלשהי.
תמונה 2: מפה אתנית של לבנון, 2012
(מקור: "לבנון" ויקיפדיה https://did.li/ETSgT)
כמו העלווים בסוריה, גם הנוצרים בלבנון ניהלו מגעים עם היישוב היהודי בארץ־ישראל. בשנים הראשונות לשני המנדטים (הבריטי והצרפתי) ניסו היהודים מכאן והמרונים מכאן להכניס איזשהו היגיון בגבול המוזר שקבעו האימפריות האירופיות. הגבול הטבעי בצפון הוא נהר הליטאני, והתנועה הציונית ניסתה לשכנע את הבריטים והצרפתים להזיז את הגבול לתוואי הגאוגרפי הסביר היחיד הזה. במסגרת זו נעשו נסיונות להגיע להסכם עם מנהיגים שונים בצד המרוני, דוגמת הפוליטיקאים אמיל אדה ובשארה אל־ח'ורי וכן הפטריארך אנטון ערידה. ההצעות נעו מהעברת כל השטח עד הליטאני לידי היהודים – כלומר, להפוך אותו לחלק מהמנדט הבריטי – ועד הצעת חילופי אוכלוסין שבמרכזה העברת השיעים היושבים מדרום לליטאני ולאורך בקעת הלבנון אל איראן והחלפתם במרונים שהיגרו בעבר מלבנון. המימון לתוכנית חילופי אוכלוסין זו היה אמור להגיע מהמוסדות הציוניים. המטרה הכללית של כל הרעיונות הללו הייתה לייצב מחדש את לבנון עם רוב נוצרי יציב על־ידי הוצאת האוכלוסייה השיעית ממנה.
מהמגעים הללו לא יצא דבר, חוץ מפנטזיה שליוותה מאז גורמים שונים בציבור היהודי על ברית בין היהודים למרונים. בשנת 1955 סיכם איש משרד החוץ גדעון רפאל כשלושים שנות מגעים עם המרונים:
"כל מי שהתעמק והתנסה במארוניטים ובהצעותיהם להפיכה ולמרד, יודע שאסור לדבר על המארוניטים במושגים כוללים. כי הם מפולגים בתוך עצמם. וגם יודע שכאשר המארוניטים מדברים על עזרה ישראלית הם מצפים שישראל תעשה בשבילם את המלאכה. תפנה בשבילם את הלבנון מהמוסלמים, תבטיח שלטון יחיד ל'מורדים'. ועד להשלמת המלאכה ישבו בחיבוק ידיים ויראו איך ייפול דבר. במקרה והפעולה לא תצליח יהיו ידידינו המארוניטים הראשונים שיבגדו באלה שהזמינו לעזור להם".[4]
כאמור, כאשר נכנעה צרפת לגרמניה, חששו הבריטים מהיווצרות בסיסים לפעולה נגדם בסוריה ובלבנון, ולכן כבשו את הארצות האלה מידי צרפת של וישי בסיוע כוחות צרפת החופשית של שארל דה־גול. בכיבוש לבנון השתתפו גם יחידות הפלמ"ח. הפלמ"ח הוקם על־ידי המטה הכללי של ההגנה רק חודשים ספורים קודם לכן, והייתה זו טבילת־האש הראשונה שלו. הייתה זו גם הפעם הראשונה שכוחות מהיישוב היהודי נלחמו בקרב מול צבא סדיר וצברו ניסיון קרבי אמיתי. הכוח הבריטי נע בשני ראשים עיקריים: הראש המזרחי נע דרך בקעת הלבנון, ועל כוחות הפלמ"ח שליווּהו פיקד יגאל אלון; והראש האחר נע במערב לאורך חוף הים, ובראש כוחות הפלמ"ח שנלוו אליו עמד משה דיין (אשר בקרב מול הצרפתים איבד את עינו וקיבל את רטייתו המפורסמת). לניסיון הצבאי שצברו שני המפקדים הללו בלבנון היה עתיד להיות תפקיד קריטי בצה"ל, שהוקם כעבור שבע שנים.
לאחר כיבוש לבנון מינו אנשי צרפת החופשית את נאמנם אמיל אדה לנשיא לבנון. אדה דגל במכוּונוּת צרפתית וביחסים טובים עם היישוב היהודי שבשטחי המנדט הבריטי. אבל גם בלבנון, כמו בסוריה, לא הייתה לבריטים שום כוונה לאפשר לצרפתים אחיזה, תחת כל סוג של מעטה. הם הדיחו את אדה ומינו במקומו את בשארה אל־ח'ורי. בשארה כרת ברית עם מנהיג מוסלמי סוני, ריאד א־צולח, ויחד הם יצרו הסכמה שנקראה "האמנה הלאומית". אמנה זו, שחלקה כתובה וחלקה סיכומים שבעל־פה, מחלקת את לבנון ואת השלטון בלבנון לפי חמולות נכבדות. על בסיס אמנה זו קיבלה לבנון עצמאות בשנת 1943.
מאז ועד היום לבנון אינה מדינה במובן המודרני של המילה. לבנון דומה יותר לשלטון פאודלי מתקופת ימי־הביניים – שלטון המחולק בין נסיכויות עצמאיות המכירות "על הנייר" בריבונותו של השליט העליון שתחת שמו הן פועלות. כך, לבנון כולה מחולקת למשפחות הפועלות בתוך מערך עדתי וחמולתי מורכב, ומשאבי המדינה מתחלקים בהתאם.
ביום הראשון להקמתה של מדינת־ישראל תקפה לבנון את ישראל וכבשה את קיבוץ מלכיה. לאחר כחצי שנה, במסגרת "מבצע חירם", כבשה ישראל מחדש את האזור והתקדמה לגבול טבעי יותר בתוך לבנון. אולם בהסכמי שביתת־הנשק חזרה ישראל לגבול המנדטורי הישן והמעוּות. היות שלבנון אינה מדינה – דהיינו, שלטון מרכזי המקיים בידיו מונופול על הפעלת כוח מתוך שטחו – אלא אוסף משפחות המקיימות בינן לבין עצמן שיווי־משקל עדין, היא נמצאת באופן תמידי, למן הקמתה, על סף מלחמת־אזרחים. לכן, כאשר כוחות שונים פעלו מתוך לבנון נגד ישראל, נאלצה ישראל לפעול מולם, ולא מול לבנון כמדינה. למעט בתש"ח, בכל הסיבובים הצבאיים הללו, הצבא הלבנוני – כלומר, הכוח החמוש שאמור להיות בשליטתה של המדינה הלבנונית – לא היה גורם משמעותי כלל: הוא לא נלחם נגד צה"ל, ומאידך גיסא, הוא גם לא נלחם בכוחות שנלחמו נגד צה"ל. זאת, משום שגם הצבא עצמו – כמו כל השירות הציבורי וכמו כל עמדות הכוח בלבנון – מחולק על בסיס עדתי, אתני וחמולתי.
לאור מה שהוסבר עד כה, מובן שאין שום ישות לבנונית בעלת אינטרסים מובהקים כלשהם. לכל עדה יש האינטרסים שלה, וכל דיבור על הגעה להסדר כלשהו מול המדינה הלבנונית הוא חסר משמעות. גם אם יש כוחות בלבנון שחפצים ביחסים טובים עם ישראל, אין לרצון הזה השפעה על התנהלותה של כלל הקונפדרציה הרופפת הנקראת לבנון.
נוסף על כל הנאמר לעיל, היחסים בין סוריה ללבנון אינם יחסים בין שתי ישויות נפרדות. המנדטורים הצרפתים לא טרחו לסמן את הגבול בין שני המנדטים, כי לא הייתה לסימון כזה שום משמעות מבחינתם. מרכיבים רבים בתוך סוריה ומרכיבים רבים בתוך לבנון רואים את ההפרדה שיצרו הצרפתים בין סוריה ללבנון כהפרדה מלאכותית שאינה ראויה להתקיים. לכן הגבול בין סוריה ללבנון לא סומן, כי שני הצדדים לא ראו בו גבול.
בישראל אנו חווים זאת במקום הנקרא "חווֹת שבעא" בהר דב. לבנון תובעת עליו בעלות מסוריה. ישראל כבשה את המקום מסוריה במלחמת ששת־הימים, וכך נהפך הסכסוך בין לבנון לסוריה לסכסוך גבולות ישראל–לבנון, שהוא תולדה של אי־סימון הגבול בין שתי הישויות הצרפתיות. כאמור, אירוע מוזר זה הוא דוגמה בלבד. כל הגבול בין סוריה ללבנון הוא מלאכותי, וחלקים גדולים ממנו אינם מסומנים.
אחרי שמונים שנה הגיע הזמן שניתן לעצמנו דין־וחשבון מה אנחנו עושים עם הגבול הצפוני שלנו. ישראל, כמדינה ריבונית, אינה אמורה לשבת בחיבוק־ידיים ולהתבונן מן הצד אל מעבר לגדר הגבול. כמעצמה אזורית עליה לגלות אחריות לאומית לאזרחיה, כמו־גם אחריות בין־לאומית, ולעצב במרחב הכאוטי הזה סדר חדש הגיוני והומני עבור הגרים שם.
הדבר הבסיסי ביותר שעל ישראל לעשות הוא כיבוש כל רכס החרמון והחלת הריבונות הישראלית עליו. השליטה ברכס זה תאפשר לישראל לפקח ממרומי ההרים על הכאוס בישויות המנדטוריות המתפרקות הללו, ולנהל אותו בצורה שתבטיח שהוא לא יגלוש לתוך ישראל. בלבנון הגבול חייב לזוז למקומו הטבעי, דהיינו, לנהר הליטאני לכל אורכו – ממקורותיו בבקעת הלבנון ליד העיר בעל גד, הקרויה כיום בעלבכ, ועד השפך לים.
אחריותה של מדינת־ישראל לאזרחיה מחייבת אותה גם לתקן את הגבול ברמת־הגולן ולהזיזו מזרחה, ואחריותה לבעלי־בריתה מחייבת אותה למלא את בקשתם של הדרוזים לאורך רכס החרמון ובדרום סוריה, ולספחם לישראל. הזזת הגבול תיצור רצועת ביטחון אפקטיבית בין הכאוס לבין התושבים הישראלים ברמת־הגולן. הגבול הטבעי והמובן מאליו הזה ייתן בפעם הראשונה זה שמונים שנה ביטחון ויציבות למדינת־ישראל.
באשר להתרחשויות בסוריה עצמה יש כמה אפשרויות. אפשרות אחת היא המשך הכאוס – מלחמת הכל בכל בין הסונים, העלווים, הכורדים, הנוצרים והשיעים. הדבר הטוב היחיד בתרחיש זה הוא שסוריה תחדל לסכן אותנו. הם יהיו עסוקים בעצמם. תרחיש שני הוא התבססות שלטון פרוקסי טורקי בסוריה. הדרך היחידה לחבר בין כל הקבוצות בכאוס השורר שם הוא מלחמה בישראל וביהודים. לכן שלטון כזה יהיה בהכרח עוין כלפי ישראל. מצב כזה אומנם יוציא את מדינת־ישראל מתוך טבעת האש השיעית שבנתה סביבה איראן, אבל יכניס אותה אל בין המלחציים של שתי המעצמות הסוניות הגדולות – טורקיה ומצרים. האינטרס המשותף של שתי המדינות האלה הוא שישראל תהיה מדינה קטנה ומדממת, התלויה ברצונן הטוב.
האפשרות השלישית והטובה ביותר מבחינתנו היא שהמדינה המלאכותית הנקראת "סוריה" תתפרק לרכיביה השונים כדי ליצור הפרדה בין האוכלוסיות המתעבות זו את זו, בדומה למה שהיה בתקופה העות'מאנית ובתקופת המנדט הצרפתי. האוטונומיות הללו יכולות להיות, למשל, אוטונומיה דרוזית באזור הר הדרוזים, אוטונומיה עלווית לאורך הרי החוף, אוטונומיה כורדית בחלק המזרחי של סוריה, ובאמצע שתי אוטונומיות מוסלמיות סוניות – האחת סביב דמשק והאחרת סביב חלבּ.
את החיכוכים בין המדינות או האוטונומיות הללו יהיה אפשר לנהל. לעומת זאת, סוריה מאוחדת תהיה בית־קברות לתושביה, סכנה לישראל וסכנה לעולם. גם סוריה של כאוס תהיה סכנה לישראל, ליציבות האזורית וליציבות העולמית, ואסון לתושביה. פירוקה של היצירה הקולוניאליסטית הבריטית־הצרפתית הקרויה "סוריה" בחזרה למרכיביה היסודיים הוא בגדר אחריותה של מדינת־ישראל לעצמה, לשכניה, לעולם כולו ולדורות הבאים.
האם השינוי יעזור גם ללבנון? לפני שמונים שנה היה צעד כזה מייצב את לבנון. אבל כיום נראה שהשינוי היחיד של הזזת הגבול הישראלי אל הליטאני כבר לא יעזור כשלעצמו לישות האומללה הזו בלי צעדים רדיקליים נוספים.
אולם בלי קשר לשאלה הלבנונית או הסורית, מדינת־ישראל חייבת לעשות את הצעדים הללו למען אזרחיה, למען בעלי־בריתה, בזכות עברה ולמען עתידה. בסופו של דבר ראוי לזכור כי אזור זה היה למן ימיו של יהושע בן נון ועד סוף ימי הבית השני אזור יהודי מובהק. כפי שאמר שמעון בן מתתיהו: "לא ארץ נוכריָה לקחנו ולא [רכוש] נוכרים כבשנו, כי אם את נחלת אבותינו, אשר על־ידי שונאינו, בלא משפט, באיזה זמן נכבשה. ואנחנו, משהזדמן לנו, השבנו את נחלת אבותינו".[5]
* רב, סופר סת"ם ובעל תואר שני במזרח תיכון מאוניברסיטת אריאל. לתגובות: [email protected].
[1] משה מעוז סוריה החדשה (1974).
[2] שם.
[3] ספר מסעות של ר' בנימן ז"ל כ (עם הערות ומפתח מאת מרדכי בן נתן אדלר הכהן 1907) https://www.hebrewbooks.org/20762.
[4] ראובן ארליך בסבך הלבנון 1918–1958: מדיניותן של התנועה הציונית ושל מדינת ישראל כלפי לבנון 366–367 (2000).
[5] מקבים א, טו 33–34, על־פי ספר מקבים א 345 (אוריאל רפפורט מתרגם, הוצאת יד יצחק בן־צבי 2004).
