ורנה בוסר*
הקדמה
בזמן כתיבת שורות אלו, בסתיו 2025, הגענו לנקודת שפל בוויכוח על ההאשמה שבוצע "רצח־עם" בעזה. נראה שהאשמה זו, שמדינת־ישראל מבצעת רצח־עם ברצועת עזה, מעניקה לגיטימציה למעשי אלימות, לחרמות נגד אומנים ואינטלקטואלים, ואפילו לרצח.[1] כיום די בטענה כי "אני חוקר רצח־עם, ואני מזהה אותו כשאני רואה אותו", כפי שאמר עומר ברטוב.[2] האקטיביזם של ברטוב מחוץ למסגרת מחקריו הוא תסמין מוכר של התמורה שחלה בתחום חקר השואה ורצח־עם, שבו כבר יותר מעשור יש התקפה על הגדרות מוכרות. התפתחות זו הואצה והוחמרה בעקבות הטבח הגִ'האדיסטי־האסלאמי בסגנון דאע"ש שהתרחש בדרום ישראל ב־7 באוקטובר 2023.[3]
הטענה הרווחת כעת היא שיש קונסנזוס בקרב החוקרים שהמלחמה בעזה מהווה רצח־עם. טענה זו אינה נכונה.[4] בסוף קיץ 2025 קיבלה האגודה הבין־לאומית של חוקרי רצח־עם (International Association of Genocide Scholars) החלטה שלפיה בעזה מתרחש רצח־עם.[5] על החלטה זו נמתחה ביקורת רחבה, שבאה לידי ביטוי בעצומה תחת הכותרת "חוקרים למען האמת בעניין רצח־עם" שעליה חתמו כבר יותר מחמש מאות חוקרים,[6] אולם ביקורת זו לא נהפכה לחלק מהשיח הציבורי הרחב יותר.
ההאשמה ברצח־עם מתחזקת גם מכך שארגוני זכויות אדם דוגמת אמנסטי אינטרנשיונל או "בצלם" הישראלי הצטרפו למקהלה, למרות הביקורת שכבר ספגו בעבר ולמרות העובדה ששניהם מחילים את יסוד "הכוונה להשמיד" – שהוא נדבך בסיסי בפשע של רצח־עם – באופן שרירותי, בלי בדיקת מקורות.[7] האו"ם, ובמיוחד "הדווחית המיוחדת למצב זכויות האדם בשטחים הפלסטיניים הכבושים למן 1967" פרנצ'סקה אלבנזה, מפיצים גם הם את עלילת־הדם של המאה העשרים ואחת.[8] אלבנזה כבר עוררה בעבר, פעם אחר פעם, סערות בעקבות תאוריות קונספירציה אנטישמיות שהפיצה.[9]
המשך המאמר הנוכחי יעסוק אך מעט בהפרכת ההאשמות ברצח־העם, מכיוון שזו כבר נעשתה בהרחבה במקומות אחרים.[10] ההתמקדות להלן תהיה בשיח האקדמי הרחב יותר בתחום חקר השואה ורצח־עם שהוביל להאשמה הזו.
אקטיביזם אקדמי בתחום חקר השואה ורצח־עם
חוקרים דוגמת אינגו אלבה, סטפן קלוורס ואחרים הסבירו את ההבניה של "התקפות פרוגרסיביות" על תרבות הזיכרון הגרמנית, על זכרון השואה ועל הגדרת־העבודה של אנטישמיות שנוסחה על־ידי הברית הבין־לאומית לשימור זכר השואה (ה־IHRA), וכן את הפרשנות המחודשת לשואה, שהפכה אותה מרצח־עם אידאולוגי לרצח־עם קולוניאליסטי.[11] "גרעין קשה" של חוקרים, שרואים את עצמם כפרוגרסיבים המפגינים סולידריות עם פלסטין,[12] נשאר יציב במובן של החומר האנושי שממנו הוא מורכב, ובמשך יותר משנתיים חצה כל קו אדום של ביקורת לגיטימית כלפי ישראל. כתוצאה מכך הם מזינים אנטישמיות, אנטי־ציונות ושנאה כלפי ישראל. הם מגויסים מתוך האגודה הבין־לאומית לחוקרי רצח־עם (INoGS), שנוסדה בברלין בשנת 2005, והבמה האידאולוגית שלהם היא כתב־העת Journal of Genocide Research, ובייחוד הפורום הישראלי־הפלסטיני. במסגרת זו הם מקדמים סדר־יום פוליטי מפורש, למרות הצהרתה של האגודה כי היא נוסדה "במטרה לספק למחקרי רצח־עם קהילה א־מפלגתית שבה ניתן לחקור ולנתח כל היבט של מחקר על רצח־עם (המוגדר באופן פרטני). למן הקמתנו תמכנו בניתוח מונחה־מחקר, ולא בסדרי־יום של מדיניות המוגדרים בצורה פוליטית".[13] האגודה מתאפיינת בכך שהיא מעמידה זה לצד זה פשעים המוניים כגון רצח־עם ואלימות המונית, כך שמלחמה וטבח נעשים שווים.
אלה תמיד אותם חוקרי שואה ורצח־עם שמבקשים לעצב "תרבות חדשה של זיכרון" על־ידי התנגדות פעילה לַנוכחות ולייצוג־היתר כביכול של זכרון השואה.[14] פעילותם כוללת את תקיפת ההגדרות המוכרות של המושגים "שואה", "רצח־עם" ו"אנטישמיות", תוך פרשנות מחודשת שלהן או הצגת הגדרות חדשות במקומן. גישה זו מפוקפקת מבחינה אקדמית, מכיוון שבניגוד למקובל בשיח מדעי, אין בה התייחסות לביקורת של חוקרים אחרים בתחום או דיון רציני בה.[15] תמורה זו קודמה במשך יותר מעשרים שנה, בעיקר בהשפעתה של התאוריה הפוסט־קולוניאליסטית. נציגי הטיעונים הפוסט־קולוניאליסטיים בתחום חקר השואה ורצח־עם טוענים לתזת הרצף, שלפיה רצח־העם שהתרחש בדרום־מערב אפריקה הגרמנית היה "המקור הרעיוני" לשואה, כך שקיים רצף "מווינדהוק [שבנמיביה] לאושוויץ".[16] ההיבט המפוקפק ביותר של תזת הרצף הוא שמקומה של האנטישמיות מוקטן או מוגדר באופן אנלוגי לגזענות (או כצורת־משנה שלה). על רקע תזת הרצף יזם חוקר רצח־העם א' דירק מוזס, בשנת 2021, את "פולמוס ההיסטוריונים השני" (Historikerstreit 2.0) בגרמניה – ויכוח ציבורי לגבי הגדרת ייחודיותה של השואה. בוויכוח הזה היה אפשר לזהות קווי טיעון דומים בקרב הימין הקיצוני ובקרב השמאל הפרו־פלסטיני והאנטי־אימפריאליסטי – שניהם דחו את תרבות הזיכרון הגרמנית ואת "ההתמקדות האובססיבית" שלה בשואה.[17] מוזס משתייך לקבוצה קטנה בתחום אשר חוזרת ומטילה ספק במהותה של השואה כאירוע חסר תקדים בממד הכוללני, האידאולוגי והגאוגרפי שלו, לטובת תרבות זיכרון כוללת כביכול או "זיכרון רב־כיווני", שאינם מתאפיינים ב"תחרות בין קורבנות".[18] מוזס קורא להחליף את המושג "רצח־עם" (genocide) – מונח שטבע המשפטן הפולני־היהודי רפאל למקין, ואשר כולל את "הכוונה להשמיד" כאמת־מידה מכרעת להגדרת הפשע של רצח־עם – במושג "ביטחון קבוע". הוא מנסח את הרעיון הזה, ההומניסטי כביכול, באופן הבא: "מה אכפת לקורבנות האזרחיים אם האלימות נגדם מתבצעת עם כוונה לרצח־עם או עם כוונה צבאית?"[19] לדבריו, "ביטחון קבוע" הוא "יותר מרצח־עם", וכולל גם "פשעים נגד האנושות" ו"פשעי־מלחמה" שנעשים במטרה להשיג "ביטחון קבוע שאינו לגיטימי". על־כן, לפי מוזס, "פשע־הפשעים" האמיתי אינו עוד רצח־עם, אלא אותו רצון "שאינו לגיטימי" להשיג "ביטחון קבוע". מושג זה, כאשר מחילים אותו כתבנית על מדינת־ישראל, הופך לא רק את המלחמה בעזה ללא־לגיטימית, אלא גם את מדיניות הביטחון של המדינה באופן כללי.
תפיסתו של מוזס, המתעלמת מהאנטישמיות כאידאולוגיה שהניעה את השואה, מתבססת על קו הטיעון שקידם להגנתו במשפטי נירנברג אוטו אולנדורף, אשר שירת כ־Gruppenführer של ה־SS וכמפקד ה־Einsatzgruppe D – היחידה שהייתה אחראית להרג המוני של יהודים ובלתי־רצויים אחרים. אלא שכבר בשנת 1950 דחה בית־המשפט האזורי בווירצבורג את טענת ההגנה הזו שההרג בוצע מטעמים של מדיניות ביטחון, והדגיש כי היו אלה פעולות רצח עם הֲנִיעה אידאולוגית: "הן [משימות האיינזצגרופן] כללו אפוא, בראש ובראשונה, את מה שנקרא 'פתרון בעיית היהודים' ואת מימושם של היעדים האחרים של הנהגת המדינה הנאצית, המבוססים על שנאת גזע ושיגעון גזעי, כמו־גם על דיקטטורה חסרת רחמים".[20]
לבסוף, חוקרים דוגמת חוקר השואה דניאל בלטמן מנסים במשך שנים לערער את אמינותה של הגדרת־העבודה של אנטישמיות שנוסחה על־ידי ה־IHRA, בתואנה שהיא "מכשיר" של ממשלת נתניהו שנועד לדכא ביקורת לא־פופולרית על ישראל.[21] מאמצים אלו הובילו בסופו של דבר, בשנת 2019, לפרסום "הצהרת ירושלים על אנטישמיות" (להלן: ה־JDA) – מסמך שאינו תואם את מצב המחקר הנוכחי.[22] עצם ההאשמה באנטישמיות מנוצלת כעת לרעה כדי ליישם את ההגדרה המפוקפקת של ה־JDA, אשר מקדמת נרטיבים אנטישמיים על־ידי שלילת המאפיין של אנטישמיות מביטויים של אנטי־ציונות או מהשוואות לנאציזם.
עוד לפני 7 באוקטובר יצרו יוזמות אקטיביסטיות־אקדמיות אלו את המסגרת הפרשנית המהודקת שבה המלחמה בין ישראל לחמאס נתפסת דרך מסגרת אידאולוגית צרה. הרושם שנוצר תחת מסגרת זו הוא שהאשם ב־7 באוקטובר, ובעצם בסכסוך הישראלי–פלסטיני בכללותו, כבר נקבע עוד לפני שצה"ל החל בכניסה הקרקעית לרצועת עזה, וחיפוש הראיות נעשה רק בדיעבד. אפשר לראות גישה דומה במקרה של "ההרעבה המכוּונת" שביצעה כביכול ישראל אליבא דארגון הבריאות העולמי (WHO).[23]
הכחשת האנטישמיות ו־7 באוקטובר 2023
אכן, לאחר 7 באוקטובר היו אלה בעיקר חוקרי שואה ואנטישמיות שנחפזו להציב את הטבח "בתוך ההקשר שלו" ולפרשו כתגובה של הפלסטינים על המדיניות הישראלית כלפי הפלסטינים.[24] ברטוב הצהיר: "יש לראות במתקפה הנתעבת של חמאס ניסיון להפנות תשומת־לב למצוקת הפלסטינים".[25] ואם לא די בכך, רק שישה ימים לאחר הטבח הוא הפעיל את המנגנונים המוכרים של היפוך בין הפושע לקורבן, תוך דחיית כל אנלוגיה היסטורית לסבל היהודי: "מי שמדבר על פוגרום דוחה ניתוח פוליטי, ומציג את היהודים כקורבנות הנצחיים של ההיסטוריה – קורבנות ש'מותר להם הכל' כדי להגן על עצמם נגד כוחות הרשע, לרבות דיכוי של מיליוני פלסטינים והרג של אלפי אזרחים חפים מפשע".[26] בדרך זו נסללה הדרך להתעלמות מוחלטת מהאידאולוגיה העומדת בבסיס טבח 7 באוקטובר, שהיה בעל אופי מובהק של רצח־עם.[27] אבו מרזוק, מבכירי הלשכה המדינית של חמאס, הצהיר עוד באוקטובר 2023 כי חמאס אינו אחראי להגנת האזרחים בעזה.[28] על־כן אזרחים כקורבנות של חמאס אינם ממלאים כל תפקיד.
המלחמה כ"רצח־עם"
ברטוב, גולדברג, מוזס ואקדמאים אחרים טרם ערכו ניתוח אקדמי עם ביקורת מקורות בהקשר של המלחמה בעזה.[29] בהעדר ניתוח כזה, הם מסתמכים על אנלוגיות מתחום חקר השואה ורצח־עם[30] כדי להעניק לאמירותיהם מסגרת אקדמית. דבר זה מוביל לעיוותים משמעותיים. "היפוך השואה" – השוואת מדינת־ישראל ומדיניותה כלפי הפלסטינים למדיניות של גרמניה הנאצית כלפי היהודים[31] – הוא רק השלכה אחת של פרשנותו של ברטוב, אשר מאמֵץ בפשטנות אל תוך טענותיו מרכיבים של יותר מעשרים שנות מחקר על השואה[32] או משלב ללא ביקורת[33] מרכיבים מתוך מחקרו שלו על הוורמאכט.[34] אנלוגיות כאלה לנאצים מעניקות, בתפיסה הציבורית ובדיון האקדמי, לגיטימציה לעריכת השוואות עם הנאצים באצטלה של "ביקורת על מדינת־ישראל", דרך יישום ה־JDA. ייתכן שזו הסיבה לכך שברטוב הוא מרואיין כה מבוקש, בייחוד בגרמניה,[35] למרות טעויותיו הקולוסליות. כמו רז סגל, מוזס ואחרים, גם הוא טען באופן שקרי שבית־הדין הפלילי הבין־לאומי אישר את "סבירותו" של ביצוע רצח־עם בינואר 2024.[36]
נקודת שפל נוספת נרשמה ב־27 בינואר 2025, יום הזיכרון הבין־לאומי להנצחת קורבנות השואה, כאשר העיתון דר שפיגל פרסם ריאיון עם ברטוב תחת הכותרת "עזה שווה לאושוויץ?" ומתחתיו הציטוט: "השואה משמשת לישראל שיעור בחוסר אנושיות". אף שהכותרת שונתה מאוחר יותר, הכתבה נותרה בגדר מתקפת הכפשה חד־צדדית על מדינת־ישראל.[37] מכון פריץ באואר (The Fritz Bauer Institute) הזמין את ברטוב ב־6 באוקטובר 2025, ערב יום השנה השני לטבח, לדבר על ספרו החדש רצח־עם, השואה, וישראל–פלסטין: היסטוריה דרך עדות אישית.[38] דומה שאין למכון כל תוכנית להביא גם משקל־נגד לתזות החד־צדדיות של ברטוב, אשר משמיטות באופן קבוע את האחריות הפלסטינית להיסטוריה שלהם עצמם, ולמעשה מאשימות את מדינת־ישראל וצה"ל בטבח 7 באוקטובר. האירוע של המכון נתקל בביקורת נרחבת,[39] אך זו הובילה רק לתגובה אטומה של הנהלת המכון, אשר לא הייתה מוכנה לקבל כל ביקורת.[40]
"היפוך רצח־עם", המקביל ל"היפוך השואה", מתייחס להשוואה חסרת ביקורת בין מבצעי רצח־עם היסטוריים לבין המלחמה של ישראל בחמאס. האקדמאים האקטיביסטיים מרבים להתייחס למקרה רצח־העם של ההררו והנאמה בדרום־מערב אפריקה תחת השלטון הגרמני כאל אנלוגיה היסטורית לפירוש המלחמה הנוכחית בעזה. רצח־העם ההוא היה "רצח־עם נגדי", כלומר, ההתקוממות של בני השבטים המקומיים נגד השלטון הקולוניאליסטי הגרמני הייתה הטריגר שהוביל לצו ההשמדה שנתן המפקד הגרמני לותר פון טרוטה. כדי לערוך את ההשוואה, יש שכתוב מכוּון של הכוונה הגִ'האדיסטית של חמאס להשמדה, תוך דחיית העובדה שהוא עושה שימוש במגינים אנושיים כ"תעמולה ישראלית".[41] כך אפשר לצייר את 7 באוקטובר כהתקוממות של ילידים נגד "ישראל הקולוניאליסטית".[42] צורה זו של היפוך רצח־עם מובילה לכך ש"רצח־העם בעזה" מתקבע באופן א־היסטורי מובהק ובאמצעים אקדמיים מפוקפקים כ"רצח־עם" שלישי: דרום־מערב אפריקה – השואה – עזה.
צורה זו של "סבך היסטורי" היא תוצאה של החדרת תאוריות פוסט־קולוניאליסטיות לתחום חקר השואה. הפילוסוף הגרמני אלבה מתאר בצדק סוג זה של גישה היסטורית כ"התקפה פרוגרסיבית", ויש בידיו ראיות אמפיריות מקיפות לכך. מצד אחר, תאוריית "שלושת המקרים של רצח־עם" היא גם תוצאה של תזת "קורבן הקורבנות", אשר מקודמת, בין היתר, על־ידי ברטוב ועמיתיו. במסגרת תפיסה זו, הפלסטינים לעולם אינם בתפקיד של תוקפים, אלא תמיד קורבנות. אפשר לכנות גישה זו גם "הגזענות של ציפיות נמוכות" או "פלסטיניזם" – הזדהות־יתר עם נרטיבים פלסטיניים. ההיסטוריון והסוציולוג גונתר ג'יקלי מסביר במחקרו על אנטישמיות בקרב פליטים סורים: "חלק מהמרואיינים הפגינו מעין 'פלסטיניזם'. הזדהות־היתר הזו עם 'הפלסטינים' כקורבנות אינה מאפשרת הבחנה, והיא משולבת בעוינות אוטומטית כלפי 'היהודים' וכלפי ישראל. מצאנו זאת במיוחד בקרב מרואיינים בעלי רקע פלסטיני. יאנס, גבר ערבי־פלסטיני־מוסלמי בן שלושים ושתיים מדמשק, ניסח זאת כך: '[כ]פלסטיני, אני חושב ששניהם [יהודים וישראלים] האויבים שלי'".[43]
סיכום
הראיונות הבלתי־פוסקים בגרמניה עם עומר ברטוב ועם ישראלים אחרים, פרוגרסיבים כביכול, ממחישים שיש בחירה מוקפדת עם אילו יהודים וישראלים לדבר, ומתן במה לאנטי־ציונים, ועוד יותר מכך לישראלים מהשמאל הקיצוני. אלה רואים את עצמם כפרוגרסיבים מכיוון שעל־פי השמועה חל איסור למתוח ביקורת על ישראל, ונדמה להם שבאופן תדיר מאשימים אותם באנטישמיות על לא עוול בכפם. אי־אפשר למצוא ישראלים מהשמאל שתמכו שנים רבות בפלסטינים ואיבדו את התקווה לשלום לאחר 7 באוקטובר.
ההאשמה ברצח־עם אינה חדשה בהיסטוריה הישראלית.[44] אולם כעת ברור שמלחמת ישראל–חמאס נהפכה גם למלחמה על פרשנות ההיסטוריה בזירה אקדמית משנית. אקדמאים פרוגרסיבים כביכול מפיצים נרטיבים אנטי־ישראליים ברורים בשם "ביקורת לגיטימית על ישראל", ומקדמים סדר־יום פוליטי ברור שמבקש לבסס תרבות זיכרון "חדשה" על־ידי הפצת תפיסות־עולם רוויזיוניסטיות. הנרטיבים שלהם אינם פרוגרסיביים, אלא מתאפיינים בהזדהות חסרת ביקורת עם שיח הגמוני במזרח התיכון שמתאר את חיי היומיום בחברה הפלסטינית מתוך הנחת־המוצא שישראל היא הגורם לכל הבעיות, לרבות אלה הפנים־פלסטיניות. ההאשמה ברצח־עם היא תסמין של התפתחויות אקדמיות־אקטיביסטיות אלו, שהחלו הרבה לפני 7 באוקטובר 2023. בעקבותיהן ההיסטוריה כבר אינה מתבררת מתוך שיח, אלא מעוצבת על־ידי אמונות־יסוד אידאולוגיות.
סמן אופייני ל"ביקורת פרוגרסיבית על ישראל" מסוג זה הוא לא רק מכון פריץ באואר, אלא גם הצהרותיו של העורך הראשי של Deutschlandfunk סטפן דטיין, אשר ראיין לאחרונה את החוקר א' דירק מוזס.[45] השורה התחתונה היא שביקורת כזו תמיד מציגה את ישראל כעבריינית, ממניעים שונים. הערותיו של דטיין בנושא זה מאירות־עיניים. בעקבות הביקורת שספג מה־Jüdische Allgemeine על שהשווה את מדינת־ישראל לגרמניה הנאצית,[46] הוא ראה את עצמו כקורבן של המועצה המרכזית של יהודי גרמניה[47] – עדות כביכול ל"עיוורון" השורר בגרמניה ולחוסר הנכונוּת לראות מה "באמת" קורה בעזה. הוא לא השתמש בהזדמנות זו במונח "רצח־עם", אבל קל לשמוע אותו בין השורות. העיוורון מצוי כנראה במה שמוזס אמר בריאיון הנזכר, שמשקף גם את הטיעון של ברטוב: "רק משום שרצח־העם בעזה אינו דומה לשואה, אין פירוש הדבר שזה לא רצח־עם". הערותיו של דטיין נועדו להאיר את הנושא, אלא שהן מצביעות במקום זאת על המאמץ האובססיבי לבסס את קיומו של רצח־עם: "גם" מדינת־ישראל – שעל־פי ההאשמה ה"פרוגרסיבית" נתפסת בגרמניה באופן חד־צדדי כמדינת קורבן – היא כעת "פושעת". המילה "גם" משמעותית כאן, שכן היא מדגישה כי אין מדובר בהשוואה לגרמניה הנאצית, אלא פשוט ב"עובדה". הפילוסוף אינגו אלבה קורא לזה "הטענה ל'סוף־פסוק' מהשמאל".[48] יומיים לאחר מעצרם של חברי חמאס בברלין הרשה לעצמו מוזס לרמוז שארגון חמאס אינו מהווה איום. הכל בשם הסולידריות הפלסטינית. הריאיון הזה עם מוזס מסמן בבירור מה נראה בעתיד: השאלה אם היה רצח־עם בעזה אם לאו היא התפלפלות, כך יטענו; מה שחשוב הוא לדברר את האלימות ההמונית נגד אזרחים. אלא שמלחמה היא תמיד אלימות המונית, והיא כוללת תמיד את מותם של אנשים חפים מפשע. הגם שיש הכרח לעצור את האלימות, לא ייתכן שהקריאה לכך לא תכלול שום דרישה מחמאס.
*היסטוריונית המתגוררת בברלין ומרצה במכללת הגליל המערבי.
[1] Verena Buser, Akademischer Aktivismus,der Antisemitismus schürt, haGalil (Oct. 5, 2025), https://did.li/m5z6q (להלן: Buser, Akademischer Aktivismus); Kamil Majchrzak, Der »All Eyes on Gaza«-Bericht: Anatomie antisemitischer Normalisierung (Teil 1–3), Mena-Watch (Nov. 7–9, 2025), https://did.li/UqumC.
[2] Omer Bartov, I'm a Genocide Scholar. I Know It When I See It, N.Y. Times (July 15, 2025), https://did.li/bCWZH.
[3] Western Galilee College: Holocaust Studies Program, Targeting History: Holocaust, Antisemitism & Genocide: Alvin Rosenfeld, Lars Rensmann, Verena Buser, YouTube (Dec. 22, 2024), https://did.li/sNoDN; Verena Buser, Targeting History: Anti-Israel Activism Among Progressive Holocaust and Genocide Scholars, Telos Insights (Aug. 1, 2025), https://did.li/JYQgT (להלן: Buser, Anti-Israel Activism).
[4] Thomas Thiel, Völkermord als Meinung, Frankfurter Allgemeine Zeitung (Sept. 24, 2025), https://did.li/hlLx5.
[5] IAGS, IAGS Resolution on the Situation in Gaza (July 28, 2025), https://did.li/elLx5. לטענה כי ההחלטה התקבלה מבלי לקיים לפני כן דיון, וזאת בניגוד למקובל באגודה, ראו Luke Tress, Genocide Scholar Says Group Pushed Through Israel Condemnation Without Debate, Times Isr. (Sept. 2, 2025), https://did.li/LYQgT.
[6] ראו בכתובתhttps://www.scholarsfortruthaboutgenocide.com/ (נדלה לאחרונה ב־10.11.2025).
[7] לביקורת על אמנסטי ראו Verena Buser; The Genocide Allegation: Amnesty, UN and Holocaust and Genocide Scholars, Jewish J. (Jan. 7, 2025), https://did.li/klLx5 (להלן: Buser, Genocide Allegation).
[8] Avraham Russell Shalev, The Gaza 'Genocide': A 21st-Century Blood Libel, Spiked (Sept. 21, 2025), https://did.li/RYQgT.
[9] על אלבנזה ראו Verena Buser, Anatomie eines Völkermordvorwurfs, haGalil (Feb. 9, 2025), https://did.li/Mf3Iw.
[10] ראו, למשל, Buser, Anti-Israel Activism, לעיל הערה 3; Verena Buser, Anatomie eines Genozidvorwurfs. Der 7. Oktober 2023 und der Völkermordvorwurf aus der Holocaust- und Genozidforschung, in Antisemitismus in Deutschland nach dem 7. Oktober 2023 257 (Olaf Glöckner & Günther Jikeli eds., 2025).
[11] Ingo Elbe, Antisemitismus und postkoloniale Theorie: Der »progressive« Angriff auf Israel, Judentum und Holocausterinnerung (2024); Steffen Klävers, Decolonizing Auschwitz? Komparativ-postkoloniale Ansätze in der Holocaustforschung (2019); Erinnern als höchste Form des Vergessens?: (Um-)Deutungen des Holocaust und der »Historikerstreit 2.0« (Stephan Grigat et al. eds., 2023) (להלן: Erinnern als höchste Form des Vergessens?).
[12] Shira Klein, The Growing Rift Between Holocaust Scholars over Israel/Palestine, J. Genocide Rsch. (2025), https://doi.org/10.1080/14623528.2024.2448061.
[13] ראו What we do, INoGS, https://inogs.com/ (נדלה לאחרונה ב־15.11.2025).
[14] A. Dirk Moses, Nach dem Genozid: Grundlage für eine neue Erinnerungskultur (2023).
[15] Norman J.W. Goda & Jeffrey Herf, Why It's Wrong to Call Israel's War in Gaza a 'Genocide', Wash. Post (June 3, 2025), https://did.li/yg3Iw; Isaac Chotiner, The Holocaust Historian Defending Israel Against Charges of Genocide , New Yorker (Aug. 20, 2025), https://did.li/nOoDN.
[16] Jürgen Zimmerer, Von Windhuk nach Auschwitz: Beiträge zum Verhältnis von Kolonialismus und Holocaust (2011). לעיון נוסף ראו Erinnern als höchste Form des Vergessens?, לעיל הערה 11.
[17] Elke Rajal, 'Schuldkult' and 'German Guilt': Rechte und linke Abwehr durch Projektion im Kontext des 7. Oktobers (CARS Working Papers #31, 2025), https://did.li/F6z6q.
[18] על תולדות חקר השואה והאוניוורסליות של הזיכרון ראו את כתיבתו של יהודה באואר: Yehuda Bauer, Die dunkle Seite der Geschichte: Die Shoah in historischer Sicht. Interpretationen und Re-Interpretationen (Christian Wiese trans., 2001); Yehuda Bauer, Der Holocaust war ein ideologisches Projekt, in Erinnern als höchste Form des Vergessens?: (Um-)Deutungen des Holocaust und der »Historikerstreit 2.0« 151 (Stephan Grigat et al. eds., 2023). בשני המקורות באואר מדגיש שניתן כמובן להשוות את השואה למקרים אחרים של רצח־עם.
[19] Moses, לעיל הערה 14, בעמ' 10.
[20] Verdict from the Trial of Martin Weiss and August Hering Regarding the Murder of the Vilna Jews (Yad Vashem Archives, Record Group P.13, File Number 134, 1950), https://collections.yadvashem.org/en/documents/3689728 (in German).
[21] Yehuda Bauer, Daniel Blatman's Anti-Semitic Attack, Haaretz (Aug. 1, 2019), https://did.li/tcXZH.
[22] Verena Buser, The Jerusalem Declaration on Antisemitism (JDA) and the One-Sided Perception of Palestinians, Jewish J. (June 11, 2025), https://did.li/vt9rl. בעניין ה־JDA ראו גם Lars Rensmann, Keine Judenfeindschaft, nirgends?, in Erinnern als höchste Form des Vergessens?: (Um-)Deutungen des Holocaust und der »Historikerstreit 2.0« 409 (Stephan Grigat et al. eds., 2023).
[23] Annabel Sinclair, World Health Organisation Adviser Says 'Famine' Term Was Used to Pressure Israel, Jewish News (Oct. 28, 2025), https://did.li/iXLx5.
[24] Raz Segal, A Textbook Case of Genocide, Jewish Currents (Oct. 13, 2023), https://jewishcurrents.org/a-textbook-case-of-genocide; Ulrich Seidler, Omer Bartov: "Netanjahu hat den Wind gesät, den Israel nun als Sturm ernten musste", Berliner Zeitung (Oct. 13, 2025), https://did.li/nBRgT.
[25] שם.
[26] שם.
[27] Avraham Russell Shalev, Hamas' October 7th Genocide: Legal Analysis and the Weaponisation of Reverse Accusations—A Study in Modern Genocide Recognition and Denial, 58 Isr. L. Rev. 343 (2025).
[28] Gianluca Pacchiana, Top Hamas official declares group is not responsible for defending Gazan civilians, Times Isr., 31.10.2023, https://www.timesofisrael.com/top-hamas-official-claims-group-is-not-responsible-for-defending-gazan-civilians/ נדלה לאחרונה ב־9.11.2025.
[29] Danny Orbach et al., Debunking the Genocide Allegations: A Reexamination of the Israel–Hamas War from October 7, 2023 to June 1, 2025 (Mideast Security and Policy Studies No. 213, Begin-Sadat Center for Strategic Studies, Bar-Ilan University 2025), https://did.li/3eXZH.
[30] ליתר פירוט בעניין זה ראו Buser, Genocide Allegation, לעיל הערה 7.
[31] Alan Johnson, Antisemitism in the Guise of Anti-Nazism: Holocaust Inversion in the United Kingdom During Operation Protective Edge, in Anti-Zionism and Antisemitism: The Dynamics of Delegitimization 175 (Alvin H. Rosenfeld ed., 2019).
[32] הטענה של ברטוב היא שהמלחמה בעזה היא לוחמה ישראלית שהולכת ומקצינה באופן מצטבר, וכי מטרתה "מלכתחילה" הייתה הפיכת המקום לבלתי־ראוי למגורים, אלא ש"קשה" להוכיח זאת מפאת העדרן של פקודות בעניין. אפשר לראות את הטיעון הזה בהקשר הנאצי, למשל, אצל Christopher Browning, Die Entfesselung der Endlösung: Nationalsozialistische Judenpolitik 1939–1942 (2006).
[33] Omer Bartov, What I Believe as a Historian of Genocide, N.Y. Times (Nov. 10, 2023), https://did.li/Xw9rl; Omer Bartov, As a Former IDF Soldier and Historian of Genocide, I Was Deeply Disturbed by My Recent Visit to Israel, The Guardian (Aug. 13, 2024), https://did.li/hIA6q.
[34] שם.
[35] ראו, למשל, Thore Schröder, »Die Unfähigkeit, die Realität als das zu sehen, was sie ist, kann Israel selbst sehr schaden«, Der Spiegel (Jan. 28, 2025), https://did.li/yaeba.
[36] Daniel Bax, Genozidforscher über Gaza: "Jeder Genozid ist anders", taz (Jan. 19, 2024), https://did.li/ggXZH.
[37] Schröder, לעיל הערה 35.
[38] Omer Bartov, Genozid, Holocaust und Israel-Palästina: Geschichte im Selbstzeugnis (2025). להרצאתו של ברטוב ראו Omer Bartov, Genocide, the Holocaust, and Israel–Palestine: History, the Present, and What Went Wrong (Fritz Bauer Institute, Oct. 6, 2025), https://did.li/8lGOf.
[39] Daniel Rotstein, Wie man den Holocaust durch Vergleiche relativiert, Frankfurter Allgemeine Zeitung (Oct. 9, 2025), https://did.li/iU3Iw. גם ה־Netzwerk Jüdischer Hochschullehrender ניסח ביקורת על הנהלת המכון שהתייחסה בקצרה למענה שניתן לדניאל רוטשטיין ב־Frankfurter Allgemeine Zeitung. ראו גם לעיל הערה 30.
[40] Sybille Steinbacher, Antisemitismus-Phantasien, Frankfurter Allgemeine Zeitung (Oct. 30, 2025), https://did.li/eJA6q. הביקורת מיום 7.10.2025 נשלחה שוב בדוא"ל כשבועיים לאחר־מכן בעקבות חוסר מענה, אך עד היום טרם התקבלה תשובה. ראו גם Buser, Akademischer Aktivismus, לעיל הערה 1.
[41] המינוח הזה הוסר מהטקסט המקורי; אפשר להשיג את הגרסה המקורית. Paul Middelhoff & Christian Staas, Omer Bartov: "Ich bin für einen jüdischen Staat. Aber gegen diesen", Die Zeit (June 27, 2025), https://did.li/biXZH.
[42] Moses, לעיל הערה 14. טיעון זה עולה גם ב־"A Cartography of Genocide: Israel's Conduct in Gaza Since October 2023" – פרויקט של Forensic Architecture, ביוזמת האדריכל הבריטי איל ויצמן, אשר ממומן, בין היתר, על־ידי ארגון אל־חק, המשויך לתנועת ה־BDS. ראו בכתובת https://did.li/HV3Iw (נדלה לאחרונה ב־12.11.2025).
[43] Jikeli, Günther. Von Damaskus nach Berlin. Georg Olms Verlag, 2025.
[44] Norman J.W. Goda, The Genocide Libel: How the World Has Charged Israel with Genocide (ISCA Research Paper 2025‑3, 2025), https://did.li/OERgT.
[45] Stephan Detjen, Genozid: Geschichte und Aktualität eines umstrittenen Begriffs, Deutschlandfunk (Oct. 3, 2025), https://did.li/3ERgT.
[46] Ralf Balke, Wiederholungstäter, Jüdische Allgemeine (Sept. 30, 2025), https://did.li/B2Lx5.
[47] https://www.facebook.com/reel/1503158697477638.
[48] Michael Köhler, Ingo Elbe: "Antisemitismus und postkoloniale Theorie"—Der "progressive" Angriff auf die Holocausterinnerung, Deutschlandfunk (June 6, 2024), https://did.li/Hceba.
