הפארסה סביב חוק התשלום בחניונים לפי דקות היא רק קצה הקרחון של מצוקת החניה הנגרמת כתוצאה מהתערבות המדינה. היום כבר כולם מבינים שחוק התשלום בחניונים שביקש להוזיל את עלויות החניה באמצעות מעבר לתעריף על פי דקות היה פופוליסטי ושיקף ניסיון כושל ושטחי של חברי הכנסת לתת מענה לרחשי הלב של הציבור. אלא שמה שרוב הציבור לא מבין, וכך גם לא נציגיו, הוא שהתערבות המדינה בשוק החניה היא לא הפתרון, אלא הבעיה. יתר על כן, התערבות המדינה בשוק החניה גדולה בהרבה ממה שנדמה.
ראשית, משום שהמדינה היא הצרכן הגדול ביותר של חניה בישראל, וככזו היא הגורם המשפיע ביותר על הביקוש. ממשלת ישראל, על שלל משרדי הממשלה וענפי המגזר הציבורי, מייצרת את הביקוש במגוון דרכים: בראש ובראשונה בזכות רבבות הרכבים שהמדינה מחזיקה בשביל שירותי הביטחון וההצלה, בעלי תפקידים בכירים בממשלה, בחברות הממשלתיות וברשויות המקומיות, וזאת לפני שכללנו בספירה רכבים מושכרים.
לכך יש להוסיף את החזרי הוצאות הרכב שלמעשה מהווים בשביל עובדי המגזר הציבורי תמריץ כלכלי להחזקת רכב פרטי. על פי דוח מרכז המחקר והמידע של הכנסת, נכון לשנת 2021 סך ההחזר החודשי הממוצע לעובד בגין החזקת רכב הוא כ־2,200 שקלים. האומדן לסך ההחזר השנתי לכל המגזר הציבורי, שמונה כ־730 אלף עובדים, הוא כ־17.5 מיליארד שקלים.
בהתאם לדרישת עובדי המדינה, מדינת ישראל נדרשת להמציא מענה לחניה לרוב המוחלט של הרכבים הללו, באמצעות בניית חניונים, רכישת מנויים לחניונים מסחריים והחזרת הוצאות בעבור רכישת שירותי חניה.
הסיבה שמדינת ישראל לא דואגת לבעלות על מספיק מקומות חניה לעובדי משרדי הממשלה היא פרוזאית וקפקאית בו זמנית. לפני כמה שנים שכנע המשרד לאיכות הסביבה את הממשלה לבנות בנייני משרדים עם מעט מקומות חניה, וזאת כדי לעודד עובדים להגיע למקום העבודה באמצעות התחבורה הציבורית. צחוק הגורל וכמה שנים לאחר מכן, כשהושקו המשרדים החדשים של המשרד להגנת הסביבה, סירבו העובדים לעבור לבניין החדש בשל המחסור במקומות חניה.
לא מפתיע לגלות כי במקומות שבהם יש ריכוז של משרדי ממשלה ומחסור במקומות חניה עולים מחירי החניונים, הן משום שהביקוש לחניה גדל והן משום שבעלי החניונים מזהים הזדמנות לגבות תעריפים גבוהים מהלקוח שהוא המשלם המושלם הקרוי מדינה, אשר מצידה ממהרת לשלם כדי לקנות הרבה מקומות חניה ומעט שקט תעשייתי.
הסיפור לא נגמר בכך. מחקר של פורום קהלת חשף לאחרונה כי בזכות מדיניות מרחיבה של ממשלת ישראל, הגענו להישג המרשים שבו חמישית מכלי הרכב בישראל זכאים לתג נכה אשר מאפשר להם לחנות ללא תשלום בכחול־לבן ובחניונים ציבוריים, גם כשהנסיעה לא נועדה לסייע לאף נכה. מציאות זו מהווה תמריץ נוסף לשימוש ברכבים עם תג נכה ולהפחתת מספר החניות הפנויות. ומה קורה כשהיצע החניות יורד? נכון מאוד: המחיר עולה.
המציאות שבה מדינת ישראל מממנת חניה חינם היא התמריץ לבעלי החניונים להעלות את מחירי החניה. אילו המדינה הייתה מעבירה את אותו הסכום כשכר לעובדי המדינה, היו יכולים העובדים להחליט כמה שווה להם (או לא) לשלם על חניה, שוק החניה היה הופך לתחרותי יותר, וסביר להניח שמחירי החניונים היו יורדים לכל אזרחי ישראל.
המאמר פורסם לראשונה בעיתון בשבע
