הטלפון של הפצ"רית, ניגודי העניינים של היועמ"שית, תוספת הבנייה של השופט. כבודם של כל אלה במקומם מונח אבל כדאי להסתכל גם על היער ולא רק על העצים.
אכן, בתקופה האחרונה התפוגג משהו מן ההילה שאפפה בעבר את הממסד המשפטי. איני כותב כדי לסגור חשבונות, אלא כדי להציע לקח מוסדי כיוון שמערכת המשפט היא של כולנו ומדינת ישראל זקוקה למערכת מתפקדת שנהנית מאמון הציבור.
בנינו כאן מבנה שמזמן תקלות, ועכשיו התקלות הופיעו כמתוכנן. במקום לעמוד המומים, הגיע הזמן לדבר על כללי המשחק—לא על מי ניצח בסיבוב האחרון, אלא על איך מתכננים מערכת שגם בעת מחלוקת עמוקה תשאר הגונה, יעילה, ומחויבת לציבור.
הוויכוח סביב הרפורמה המשפטית היה, בעיניי, ניסיון להשיב למערכת איזונים ובלמים. תמכתי בו משום שכל ריכוז כוח שאיננו מבוקר מסוכן, ואין הבדל עקרוני בין ריכוז בידי ממשלה לבין ריכוז בידי מערכת משפטית. במקרה שלנו, סמכות בית המשפט התרחבה במשך שנים הרבה מעבר לגבולות המקובל והרצוי. היועצת המשפטית לממשלה וצמרת התביעה—האזרחית והצבאית—צברו כוח אדיר, בלי דיון ציבורי ובלי אחריות ישירה.
מתנגדי הרפורמה טענו שאם נגביל את הכוח הזה נישאר עם ממשלה וכנסת "פרועות". כולנו מכירים את הסאב-טקסט: הממסד המשפטי מזוהה תרבותית עם מחנה אחד; הרשויות הנבחרות נשלטות לא אחת בידי מחנה אחר. מכאן קצרה הדרך למסקנה "מעשית": כדי למנוע אסון, צריך להשאיר את הכוח במקום ה"נכון". כאן טמונה הטעות המחשבתית המרכזית. כללים טובים נבנים מאחורי מסך הבערות: מבלי לדעת מי יחזיק בפטיש מחר, מי ישב בקואליציה ומי באופוזיציה. כללים שנקבעים כדי להשיג תוצאה פוליטית רצויה אינם כללים ציבוריים אלא מנגנון שימור כוח.
והנה השנה האחרונה הוכיחה כמה מסוכן לבנות מערכת על בסיס הנחה שמחנה מסוים המחזיק בהגה של מוסדות מסוימים יישאר צדיק לעד.
אני מודה: גם אצלי הייתה תפיסה נאיבית. חשבתי שפסקה בחוק ובוודאי חוק יסוד חדש יתקנו מציאות. אבל טקסט לבדו אינו מזיז מוסד משוריין. המערכת יודעת איך לספוג רפורמות: לפרש אחרת, לעכב, לא לאכוף, ולעתים פשוט להתעלם. המאבק האמיתי אינו על הניסוח; הוא על מי מחליט מה מחייב. ומי שמאמין שהוא עצמו "הציבור" לא מהרהר שנית לפני שהוא דוחק הצדה נבחרי ציבור.
ואז הגיעו המאורעות שכולם מכירים. בפסק-דין הסבירות קבע בית המשפט שהוא רשאי לפסול גם סעיף בחוק יסוד. המסר לציבור היה ברור: אין טקסט שמעל לסמכות השופטים, למעשה אין מעל השופטים מגבלה מוסדית או חוקית כלשהי. למרבה התדהמה, היועצת המשפטית לממשלה הנוכחית הצליחה לעקוף באקטיביזם שלה אפילו את בג"צ. בשורה של עניינים הכריעה היועצת המשפטית שעמדת הממשלה הנבחרת כה מופרכת שאי-אפשר להגן עליה—ובית המשפט, שכאמור אינו חשוד בסגידה לממשלה הזאת, קבע שעמדת הממשלה לא רק שאינה מופרכת אלא צודקת.
כעת, עם פרשיית הפצ״רית, ובעצם כל בכירי הפרקליטות הצבאית, התדמית של "שומרי הסף הניטרליים" נסדקה מול עיני כול. המשמעות איננה שצד אחד "טוב" מטבעו והאחר "רע" מטבעו. המשמעות היא שכאשר מתאימים כללים כדי לשמר בידיים מסוימות את השליטה, מתישהו יתחילו לקצר פינות, לעצב ראיות, לשכנע את הציבור שהכול לטובתו—והכול בשם "שמירה על הדמוקרטיה". זהו פיתוי אנושי, לא קלקול חד־פעמי.
בדיוק משום כך מערכת רצינית לא מניחה מראש שמי שמחזיק בכוח יישאר צדיק לנצח; היא מטמיעה בלמים ושקיפות שיגבילו את כל מי שיחזיק בסמכות, ללא קשר לדעותיו.
שנים חשבתי שפוליטיקה היא בראש ובראשונה מלאכת הטקסט: אם רק ננסח נכון—ננצח. אבל הבנתי שטקסט הוא רק חומר גלם. כוח נע אל מי שמאמין שהציבור מאחוריו ומוכן לפעול על יסוד האמון הזה. שנים רבות הביטחון הזה היה בעיקר אצל האליטות המשפטיות—בצדק או שלא בצדק. הן ידעו שהתקשורת, האקדמיה, והקודים של "מי נחשב" מצויים בצידן; לא היה להן קושי להכתיב קו לממשלות, כי האמינו שהן נושאות את המצפון הציבורי, או לפחות הכוח הציבורי.
התקופה האחרונה ציינה שינוי: הביטחון הזה החל לנדוד—מהפקידים אל נבחרי ציבור, ממי שסברו שהמדינה "שלהם" מכוח ותק ונורמות פנימיות, אל מי שזכו במנדט הבוחר ואינם מבקשים רשות כדי לממש אותו. וזה העיקר: הפרשות האחרונות לא רק חשפו כשלי מוסר ומקצועיות; הן העניקו לגיטימיות ציבורית לנבחרי הציבור להתייצב מול הביורוקרטיה המשפטית. כשהמסכה נשרה והאינטרס המוסדי נחשף, גדלה ההסכמה הציבורית כי הביורוקרטיה המשפטית זקוקה לבלמים ולשקיפות ומכאן גם גובר האמון ביכולת וברשות של הממשלה – כל ממשלה! – למשול.
זה שינוי מוסדי אך גם דורי. דורות חדשים פחות מקבלים כמובן מאליו את ההיררכיה הלא־כתובה של "אנשי המקצוע יקבעו" ו"הציבור לא מבין". הם דורשים הכרעות במסגרת כללים ברורים: שקיפות בהחלטות מפתח; הנמקות גם כאשר מחליטים לא לפעול; מסלול ערעור על קביעות של יועצים; גבולות שיפוט שמחזירים את בית המשפט לעיסוקו—הכרעה בסכסוכים—ומונעים ממנו להפוך לוועדת מדיניות עליונה.
כל זה איננו החלשת "שומרי הסף"; זהו חיזוק אמון הציבור בהם. ודווקא כאן מתחיל החזון. לא חזון של ניצחון מחנה אחד, אלא של שיחה ציבורית שמתחילה בשאלה פשוטה: האם נהיה מוכנים לחיות עם אותם כללים גם ביום שבו יחליפו אותנו? "מסך הבערות" איננו בגדר סיסמה אקדמית; זו פוליסת הביטוח של הדמוקרטיה. מי שמבקש כללים התפורים לפי מידות מחנהו—יזכה אולי בניצחון קצר מועד, אבל יאבד את הקרדיט הציבורי שבלעדיו אין שלטון תקין.
מי שמבקש כללים הוגנים לכל עונה ולכל חילופי שלטון—יבנה בית יציב יותר לכולנו.
בנקודת הזמן הזו הבחירה ברורה. אפשר להמשיך לחיות תחת שלטון נורמות בלתי־מפורסמות של קבוצה מצומצמת שאיננה נבחרת; ואפשר להשיב את האיזון כך שהחוק ישרת שוב את כל הציבור, במנותק מהשאלה מי מחזיק היום ברסן. אינני מתיימר להיות "נייטרלי" ביחס לתוצאות; לאף אחד מאתנו אין פריבילגיה כזאת. אבל אני מציע לקבוע פרוצדורות שהיינו מוכנים לקבל גם אם נשב מחר בצד המפסיד. זהו מבחן הרצינות המוסדית והדרך היחידה להשיב את האמון שנשחק.
לאחר פסק הדין של בג"צ בעניין חקירת הפצ"רית, שבו השופטים דחו את עמדת היועמ"שית, ביקר אחד מראשי מפלגות השמאל את בג"צ ש"בחר להיצמד לאות היבשה של החוק". המכנה המשותף הבסיסי ביותר שעל כולנו לדרוש הוא ההצמדות לאות היבשה של החוק.
אם נשכיל לעשות זאת, אולי נחזור לוויכוחים שמכבדים ציבור בוגר ולא מפחדים מבחירותיו. נחזור לדיון שמתבסס על ההבנה שדמוקרטיה נמדדת ומוגדרת פחות מתוך זעם ואינטרסים רגעיים ויותר מתוך כללים שהחזיקו מעמד גם כשהיו לא נוחים. ימים טובים יותר אינם אוטופיה; הם מתחילים בהחלטה הצנועה לבנות כללים הגונים—לכולנו, ולדורות הבאים.

המאמר פורסם לראשונה במקור ראשון