אלון שלו*
"…80% מהציבור בישראל מסכימים על 80% מהנושאים. יש עוד 20% של מחלוקות, דברים כמו יהודה ושומרון, אבל כיום גם בדברים שכולנו מסכימים עליהם לא נעשה דבר." הדברים הללו, שאמר נפתלי בנט בשנת 2012 עם כניסתו לפוליטיקה הישראלית,[1] נהפכו לעיקרון המכונן של הממשלה השלושים ושש שהקים יחד עם יאיר לפיד בשנת 2021, ואף נאמרו במפורש במהלך השבעתה על־ידי אחד משותפיה הבכירים, בני גנץ: "מאז כניסתי לפוליטיקה חזרתי ואמרתי ש־80% מאזרחי ישראל מסכימים על 80% מהנושאים, והיום יש לנו הזדמנות לקדם את הדברים שכולנו מסכימים עליהם".[2]
קואליציית ה־80‑80 קרסה עד־מהרה, ולא בכדי. אותם 20% הם אולי חלק קטן מבחינת הנפח, אך המשקל הסגולי שלהם הוא 99% בערך. עשרים האחוזים הללו מייצגים את הבעיות הקיומיות של מדינת־ישראל. הם מורכבים משתי סוגיות: האחת היא "הסכסוך", או מוטב לומר המלחמה בין ישראל לפלסטינים, אשר חרבות־ברזל היא המערכה הקשה בתולדותיה; והאחרת היא זהותה של מדינת־ישראל, אשר קצה הקרחון שלה הוא שאלת חוקתה של המדינה. שמונים האחוזים הנותרים מייצגים את פוטנציאל השגשוג שלה. העיקרון של ממשלת "השינוי", כפי שהיא כונתה, היה למעשה זה: ממילא אין – ולא תהיה באופק הנראה לעין – התקדמות בסוגיות הכלולות בעשרים האחוזים, וכבר הוכח שאפשר בינתיים להסתדר לא רע גם מבלי לפתור אותן, ולכן הבה נשים את הבעיות הקיומיות בצד ונתמקד בשגשוג.
יש אמת רבה בטענה של בנט־את־גנץ. במשך עשורים הפקירו ממשלות ישראל את שמונים אחוזי השגשוג לידי עסקנים, קבוצות־לחץ וקבוצות מגזריות, ובכך אפשרו את המצב הפרדוקסלי שבו מרבית המדיניות אינה כפי העדפתם של הרוב המוחלט של האזרחים. אולם, בניגוד למשתמע מסיסמת ה־80‑80, הזנחת שגשוגה של ישראל לא נעשתה עקב עיסוק־יתר ב־20%, אלא להפך. אסטרטגיית ההתמודדות של ישראל עם הסוגיות הקיומיות, מקומה ועד היום, הייתה אי־התמודדות, הימנעות, דחיינות. כל העבודה שנעשתה בתחום ה־20% הייתה התגוננות, כביכול, מהתגשמות האסון שבוודאי יבוא אם הכוח להכריע בעניינם יהיה בידי "הצד האחר". הוויתור על ה־80% נעשה לטובת שימור הסטטוס־קוו של אי־הכרעה ב־20%. תקציבים, מינויים, אסדרה ותשתיות – כל אלה נהפכו במרוצת השנים למטבע עובר לסוחר בפוליטיקה של קיפאון.
בשלוש השנים האחרונות התפצצו בפנינו שתי הסוגיות הקיומיות, עם המריבה סביב יחסי הרשויות בישראל, ולאחריה – ולא לחלוטין בלי זיקה אליה – טבח 7 באוקטובר. האשליה שאפשר להקפיא את הטיפול בבעיות הקיומיות התפוגגה בזעם ובדם, ואוי לנו אם ניתן לעצמנו – כפי שנדמה שחלקנו כבר נוטים לעשות – לשקוע בה שוב. הפיצוצים הבאים בדרך, ודבר לא מבטיח שנשרוד בהם. בלי טיפול בסוגיות הקיומיות נשתרך לבסוף אל אובדננו. לא למותר לציין שגם לא נוכל לשגשג. לו זו בלבד, אלא שכדרכה של הזנחה, בטווח הארוך בכוחה לגרום לסוגיות לא־קרדינליות להתעצם לכלל איום קיומי. כזו היא סוגיית בטחון הפנים, כפי שהתפוצצה בפנינו באירועי מאי 2021, וכזו היא גם סוגיית השתלבותו של המגזר החרדי, אשר במתכונתה הנוכחית מאיימת באופן קיומי על עתידה הכלכלי של ישראל, על כל המשתמע מכך.[3]
רוב גדול של אזרחי ישראל מבינים את העניין הפשוט הזה באופן אינטואיטיבי. מכאן הדיבור הרוֹוח בימינו על השאיפה לקואליציה "ציונית" או לקואליציית "משרתים" או כל ביטוי אחר המבקש לסמן משהו המתקרב לזרם מרכזי ישראלי. הרציונל הנפוץ ביותר הנשמע להצדקת קואליציה כזו הוא העברת חוק גיוס. אולם בלי חזון מאחד בשתי סוגיות־הליבה הקיומיות, דינה של קואליציה כזו – אם תצליח בכלל לקום – להתפרק במהרה. יתר על כן, אפילו תמלא ימיה, כל שינוי שהיא תצליח לקדם בענייני ה־80%, ובכלל זה גיוס, יתהפך חיש־מהר ברגע ששוב יגבר על אזרחי ישראל ונציגיו הפיתוי לשוב ולקנות שלטון הימנעותי במחיר כניעה למגזרים ולעסקנים. יתרה מזו, יצירת קואליציה רחבה כדי "לטפל בסוגיה החרדית" – סוגיה חיונית ללא ספק – היא בעצם עוד מאותו דבר: קביעת יעד חליפי על־חשבון טיפול בסוגיות שעצם גורל המדינה תלוי בהן.
לא עוד.
בשורות הבאות אציע כיווני חשיבה על שתי סוגיות־הליבה אשר יכולים לטעמי לגבש חזון ש־65%–70% מהחברה הישראלית עשויים להתכנס סביבו ולהתחייב אליו – קואליציה של 70‑20. חזון כזה יכול להבטיח תור־זהב של קואליציות וממשלות רחבות, שבאמצעותן ניטול שוב את גורלנו בידינו, נצעד אל יעדים שאנו מבקשים להגיע אליהם – במקום הגלישה הלא־מבוקרת שלנו ליעדים ששחקנים חיצוניים וגורמים רדיקליים פנימיים מובילים אותנו אליהם – וגם נצליח לקדם "על הדרך" שגשוג ישראלי.
חזון לסיום מלחמת ישראל–פלסטינים: אמירויות פלסטיניות
חזון לסיום המלחמה בין ישראל לפלסטינים חייב להיות כזה שיכול להתקבל על מרבית הציבור הישראלי אבל גם על דעתם של מספיק שחקנים גאופוליטיים שישראל אינה יכולה לא להתחשב בהם. חזון כזה צריך לענות על שני תנאים ששניהם מוסריים ומעשיים בעת ובעונה אחת: (1) תנאי האזרחות – מעמד אזרחי לכל מי שחי במרחב שבין הירדן לים, קרי, בסוף התהליך יהיו כל הפלסטינים אזרחים במסגרת כלשהי; (2) תנאי השלום – על הפתרון להבטיח את קיומה ובטחונה של ישראל ושל אזרחיה, כלומר, הוא חייב להיות כזה שמסיים את המלחמה בין ישראל לפלסטינים, ולא רק ממיר מלחמה בין מדינה לעם כבוש במלחמה מסוג אחר, שתסכן עוד יותר את קיומה של ישראל.
תנאי האזרחות יכול להתגשם באחת משלוש דרכים. אפשרות תאורטית היא מעברה של האוכלוסייה נטולת האזרחות למרחב אחר. זוהי פנטזיית "ההגירה מרצון". כעת, לאחר תום מערכת חרבות־ברזל, ניכר מה שהיה צריך להיות ברור לכולם מראש – אין לכך היתכנות אמיתית. גם אם תהיה עזיבה, ואפילו המונית, לעולם לא תצא מכאן מסה גדולה דייה של אוכלוסייה פלסטינית על־מנת שהבעיה תיפתר מאליה.
נותרנו עם שתי האפשרויות המוכרות. האחת היא פתרון "המדינה האחת" על כל השטח ואזרוח כלל האוכלוסייה הפלסטינית. פתרון זה נכשל בתנאי השלום, שכן אין בו אלא כדי להמיר את מלחמת ישראל והפלסטינים במה שייהפך באופן בלתי־נמנע למלחמת־אזרחים. לפיכך נותרה אפשרות אחרונה: ריבונות פלסטינית בלתי־מאיימת. חזון שתי המדינות, שהוא לפי שעה הפתרון היחיד שמחוץ לישראל מוכנים לשקול, מבקש להיות פתרון כזה. התומכים בפתרון שתי המדינות מאמינים שיש הסדרים מסוימים – בדמות פירוז המדינה הפלסטינית, שמירה על חופש פעולה בטחוני ישראלי בכל המרחב ויצירת תלות כלכלית – שעשויים להפוך מדינה פלסטינית בשטחי יהודה, השומרון ועזה לבלתי־מאיימת. זוהי פנטזיה לא פחות מאשר פנטזיית ההגירה מרצון. הסבירות שמדינה פלסטינית כזו תיוותר מפורזת, יציבה ובלתי־עוינת רחוקה מלהיות מספקת לכך שישראל תוכל להרשות לעצמה להמר עליה, ובצדק פתרון זה נדחה על־ידי רוב מוחלט של אזרחי ישראל.
אנו זקוקים לדגם אחר של ריבונות פלסטינית בלתי־מאיימת. רעיון האמירויות הפלסטיניות, שהגה ד"ר מרדכי קידר[4] (אבל לאו דווקא במתכונת המסוימת שהוא הציע), יכול להיות החזון המוסכם של מרכז־הכובד של החברה הישראלית. תפיסת האמירויות הפלסטיניות מציעה הקמה של כמה ישויות מדיניות פלסטיניות עצמאיות, עירוניות או אזוריות: אמירות חברון, אמירות רמאללה, אמירות ג'נין וכיוצא בהן. חלוקה כזו מאפשרת מצד אחד לממש את תנאי האזרחות – מתן מסגרת פוליטית מוכרת לכל קהילה פלסטינית – ומצד אחר לשמר את תנאי השלום, כלומר, למנוע היווצרותה של ישות עוינת אחת בעלת כוח מדיני וצבאי מאוחד. גם למודל זה, כמו למודל המדינה הפלסטינית האחת, יש כמה וכמה בעיות שיש להתגבר עליהן כדי לעמוד בתנאי השלום, אך הסיכוי להתגבר עליהן – אם נקבע את פתרון האמירויות כחזון לסיום המלחמה ונחתור ליצירת התנאים שיאפשרו אותו – גבוה לאין ערוך.
אם כן, פתרון האמירויות עומד בתנאי האזרחות, ויש לו – בניגוד לפתרון שתי המדינות – פוטנציאל לעמוד בתנאי השלום. זהו חזון ש־65%–70% מאזרחי מדינת־ישראל יכולים להסכים עליו ולחייב בו את ממשלות ישראל שיקומו בעשורים הקרובים.
הדרך לקביעת זהותה של מדינת־ישראל: חוקת "דִּבְּרוֹת" ישראליים
המריבה סביב יחסי־הרשויות־בואכה־חוקה־לישראל מציגה את עצמה כמחלוקת בשאלה מהם ההסדרים החוקתיים הראויים (מבחינה דמוקרטית־ליברלית), המעשיים (מבחינת מניעת ניצול לרעה של כוח שלטוני) וההוגנים עבור מדינת־ישראל. אין לה בררה אלא להציג את עצמה ככזו, שכן במסגרת ההיגיון הדמוקרטי־הליברלי, רק בקווים כאלה לגיטימי לחשוב על חוקה ולגבש אותה. זהו רעיון "מסך הבערות" של רולס: הסדרים צריכים להתגבש רק מתוך שיקולי הוגנוּת, ולעולם לא מתוך הבאה בחשבון של זהויות, חזונות או אינטרסים מסוימים.
היו ויש בקרבנו אנשים שבאמת ובתמים פועלים – או מנסים לפעול – מתוך העמדה הרולסיאנית הזו. אני עצמי הייתי נאמן, עד לאחרונה ממש, לעיקרון הניטרלי הזה. לצידם, יש לומר בצדק, היו כאלה שעמדתם בשאלת החוקה הישראלית נבעה ממניעים של כוח, של אידאולוגיה ושל אינטרסים: הם רצו למרב את כוחם של גורמים שהייתה להם סיבה לחשוב שמיטיבים יותר עם מטרותיהם. אולם מה שהניע את רוב הציבור הישראלי היה פחד: הפחד מכך שבמסגרת הכללים שיתגבשו – הגונים ומעשיים ככל שיהיו – מי שידו על העליונה יעצב את ישראל כך שהיא תיהפך למקום שיהיה בלתי־נסבל עבורם להזדהות איתו ולחיות בו (ובכלל זה בהקשר של פתרון "הסכסוך"). זכור לי דיון שהתקיים, בימי המריבה על יחסי הרשויות, בקבוצה שיש בה דומיננטיות מובהקת של תומכי רפורמה. בשלב מסוים, תוך כדי הקביעות הרגילות על ריבונות העם באמצעות הפרלמנט, עלתה השאלה כיצד היו חברי הקבוצה נוהגים אילו עלה כאן רוב פרלמנטרי שהחליט לבטל את הגדרתה של ישראל כמדינה יהודית, על כל המשתמע מכך. התשובה הייתה כמעט פה אחד: היינו עושים "קפלן". קצה הקרחון שיקף פחד מפני הסדר מעוּות שיאפשר לגורם כזה או אחר לכפות את רצונו על האחרים, אולם מה שרחש באמת מתחת לפני הים היה פחד ממה שעשוי להתאפשר במסגרת הסדר תקין אם מספיק גורמים בעם ירצו בכך.
המסגרת הקיימת אינה מאפשרת לנו להתמודד עם שאלת זהותה של ישראל, ועל־כן עלינו לחפש פתרון מחוץ למסגרת הזו. מה שאני מציע הוא לזנוח את העיקרון הרולסיאני, ולעצב מראש ובמודע חוקה שאינה ניטרלית, אלא פרטיקולרית – חוקה התפורה לשאיפותיהם ובעיקר לסיוטיהם של הישראלים. למעשה, זוהי המציאות כבר כיום. הגדרתה של ישראל כמדינה יהודית היא כבר חריגה מהניטרליות שההיגיון הנוהג של כינון חוקות אמור לכפות עלינו.
חוקה פרטיקולרית כזו תכלול שורה של "דִּבְּרוֹת", מוגדרים וקונקרטיים. כמו בלוחות־הברית, אלה יכללו דברות עשה ודברות לא־תעשה, דברות חיוביים ודברות שליליים. שורה של דברות חיוביים כבר קיימים למעשה, ובאים לידי ביטוי במגילת־העצמאות – דברות כגון "מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין…".
לצידם יהיו דברות שליליים. בניגוד לדברות החיוביים, כמו־גם לערכים מופשטים דוגמת "דמוקרטיה", "חירות" או "שוויון", שהם הצהרתיים ופתוחים מאוד לפרשנות ולמחלוקות לגבי יישומם, הדברות השליליים יהיו קונקרטיים ככל האפשר. הם יבטאו שורה של תרחישים שיהיו אסורים במדינת־ישראל, יהיו הנסיבות אשר יהיו. במילים אחרות, הם יגבילו את האופן שבו רשויות השלטון כולן – המחוקקת, המבצעת והשופטת – יכולות לפרש את הדברות החיוביים ולקבוע בהתאם מה מותר להן או אסור לאחרות. דברות כאלה עשויים לכלול, למשל: מדינת־ישראל לא תחוקק חוקים שיש בהם כדי לכפות פרקטיקות דתיות על אזרחיה במרחב הפרטי או הציבורי; מדינת־ישראל לא תמנע קיומן של פרקטיקות יהודיות מסורתיות במרחב הפרטי או הציבורי, ובכלל זה כאלה הכרוכות בהפרדה מגדרית; מדינת־ישראל לא תאסור קיום מצעדי מחאה או גאווה באזורים ציבוריים; מדינת־ישראל לא תכפה על אזרח לימוד תכנים המנוגדים לאמונתו הדתית. אלה רק דוגמאות (ולאו דווקא העדפותיי שלי). השאיפה תהיה לגבש רשימה מוסכמת העונה על פחדיהם של רוב מוחלט – סדר־גודל של 70% – מאזרחי מדינת־ישראל.
לא למותר לומר שתהליך זה מעמיד בסכנה קבוצות אשר באופן מובהק אינן חלק מהזרם המרכזי הישראלי. אולם סכנה זו יכולה להצטמצם אם קבוצות מיעוט אלו יבחרו להיכנס להליך ולהשפיע עליו בתמורה לחיזוק ההסכמה הרחבה סביב החוקה, ואם בקרב תת־קבוצות בתוך הזרם המרכזי תהיה אמפתיה מספקת לקבוצות המיעוט הללו כדי לרצות לפעול למענן אל מול הזרם המרכזי בכללותו. במילים פשוטות, אני מניח שברגע ההיסטורי הנוכחי יש מסה מספקת בתוך הזרם המרכזי שלא תסכים להתעמרות יתרה בחרדים, וכנגדם מסה מספקת שלא תסכים להתעמרות יתרה בערבים, ובאופן כללי מסה מכרעת של אנשים שנאמנים בצורה מספקת לערכים הבסיסיים של חירות ושוויון כדי לסרב לשאת חוקה שאולי משרתת אותם אבל במחיר של התעמרות במי שאינם הם.
על־מנת שחזון זה יניב תועלת, החוקה הפרטיקולרית חייבת להתקבל בד בבד עם החלת סטנדרטים נוקשים בדבר גבולות הביקורת השיפוטית באמצעות פרשנות החוקה. העדר הסטנדרטים הללו הוא אחד הגורמים העיקריים למאבק הנוכחי על יחסי הרשויות, שכן הוא מאפשר בפועל למערכת המשפט לתקן את החוקה באופן בלתי־מוגבל גם מבלי לשנות בה אות, ובכך הופך את עצם הניסיון לכונן חוקה מוסכמת לעקר מעיקרו. קיומם של דברות שליליים שולל את ההצדקה לחופש הפרשני הזה, ומייתר אותו גם עבור אלה המגינים עליו כיום, למעט אלה החפצים בו לא לטובת מניעת סיוטיהם, אלא לטובת הכוח להגשים ללא סייג את חלומותיהם.
עלינו להניע תהליך ליצירת חוקה פרטיקולרית בהקדם האפשרי. בנפשנו הדבר, ואיננו יכולים להרשות לעצמנו לדחות זאת עוד.
* * *
בלי חזון לטיפול בבעיותיה הקיומיות של ישראל שיהא מקובל על הזרם המרכזי הישראלי, פנינו לאבדון בטווח הארוך (ושמא הבינוני), ובטווח הקצר אין תוחלת (וכנראה אף לא תועלת) לחלומות על שבירת הגושים ויצירת קואליציה רחבה המייצגת את הזרם הזה. בין בקווים שהצגתי כאן ובין בקווים אחרים – עלינו לשים את כל מעיינינו בחזון כזה ולגייס את כל כוחותינו לגיבושו.
הזמן דוחק. בחירות עומדות לפתחנו בתוך שנה. ייתכן שבעבודה מאומצת יהיה אפשר לגבש חזון ראשוני ולעשות לו נפשות בקרב המפלגות שעל קשת הזרם המרכזי הישראלי. אך ייתכן שיש מטרה צנועה יותר שאפשר להשיגה בקלות: לגבש קשת מפלגות שיתחייבו לפני הבוחרים להקים ממשלה שתצא למיזם של אספות־עם שמטרתו לגבש חזון בשתי השאלות הקיומיות. אספות־עם הן הליך השתתפותי רחב שבו מדגם מייצג של אזרחים, שנבחרו בהגרלה, לומד את הסוגיות הקיומיות, שומע מומחים ומחלוקות, מגבש המלצות כתובות בזמן קצוב ומגישן לשלטון. זהו הליך מייעץ, שקוף ומוגבל בזמן, שאינו מחליף את הרשויות אך מחייב תגובה פומבית שלהן.[5] אִמרו למתמודדים: לא תקבלו את קולנו אם אינכם מתחייבים לפרויקט של גיבוש חזון ה־70‑20 הישראלי. אם כך ננהג, עוד לא אבדה תקוותנו.
* חוקר במכון יונתן זקס, אוניברסיטת בר־אילן, וכן עמית־מחקר וחבר סגל במכון שלום הרטמן.
[1] אשר שכטר "נפתלי בנט: עזבו אתכם מההתנחלויות – בואו נדבר על הריכוזיות" TheMarker (28.7.2012) https://did.li/k1XZH.
[2] פרוטוקול ישיבה 28 של הכנסת ה־24, 181 (13.6.2021).
[3] יהודה יפרח "הברית עם החרדים הפכה לסכנה קיומית לאומית" מקור ראשון (24.10.2025) https://did.li/86GOf.
[4] מרדכי קידר "תכנית האמירויות הפלסטיניות הדרך היחידה לשלום" YouTube (5.5.2022) https://www.youtube.com/watch?v=y3VMfABGtro.
[5] רבקי דב"ש "אסֵפות עם לסוגיות חוקתיות" השילוח 22, 53 (2020).
