משרד האוצר פרסם לאחרונה הצעת החלטה להגדיל ב־5% את מכסת היבוא הפטורה ממכס על חיטה, תוספת של כ־100 אלף טון לשנה. לפי ההצעה, המכסה הרגילה, העומדת על כשני מיליון טון, אינה מספיקה השנה בשל ירידה ביבוא תירס, שהגדילה את הביקוש לחיטה למספוא, ובשל בצורת שפגעה בגידול המקומי. ללא מכסה, מכס היבוא על חיטה עומד על 50%.
בדברי ההסבר נכתב כי “חיטה היא מוצר ייחודי שכמעט כל אספקתו מיובאת, ותשלום מכס עלול לייקר את המוצרים הנגזרים ממנה”. אבל אם רוב החיטה ממילא מיובאת, עולה שאלה מתבקשת: מדוע קיים בכלל מכס של 50%, כאשר מדי שנה נפתחת מכסה בפטור ממכס ולעיתים אף מגדילים אותה? אם המכס רק מייקר את הלחם והמאפים, מדוע שלא לבטל אותו לגמרי?
כאן מתגלה ההיגיון הסמוי שמאחורי השיטה. המכס אינו נועד למנוע יבוא, אלא לשמש כלי סבסוד למגדלים המקומיים. משרד החקלאות קבע כי רישיון ליבוא חיטה בפטור ממכס יינתן רק ליבואנים הרוכשים גם חיטה מקומית, לפי נוסחה הקרויה “הסדר לינקג'”. כלומר, מי שרוצה לייבא – חייב לקנות גם תוצרת ישראלית.
מעבר לעצם החובה, בעייתית לא פחות היא שיטת קביעת המחיר של אותה חיטה מקומית. משרד החקלאות מחשב את “מחיר הלינקג'” לפי מחיר החיטה בבורסת שיקגו – חיטה אמריקאית יקרה שאינה מיובאת כלל לישראל – בתוספת עלויות משלוח, ביטוח ועוד. התוצאה האבסורדית היא שהחיטה הישראלית נקבעת לפי מחיר חיטה יקרה מעבר לים, בעוד שישראל מייבאת בפועל ממדינות זולות בהרבה, כמו אוקראינה. כך, ברבעון השלישי של 2025 עמד מחיר החיטה האמריקאית על כ־297 דולר לטון, לעומת 235 דולר בלבד באוקראינה.
יתרה מזו, מחיר הלינקג' כולל גם את עלות ההובלה מארצות הברית, אף שמדובר בחיטה שגדלה בבאר שבע או בעמק יזרעאל. ולמגדלים המקומיים אין כמעט תמריץ לשפר איכות או להתייעל, שכן היבואנים מחויבים לרכוש מהם בכל מקרה.
בעבר טען משרד החקלאות כי ההשפעה על המחיר לצרכן זניחה, שכן החיטה המקומית מהווה רק כ־10% מהשוק. אך לאחרונה מתכוון המשרד – שכיום נקרא “משרד החקלאות וביטחון המזון” – להגדיל את חלקה לכ־30%, תוך השקעה של מאות מיליוני שקלים בתשתיות וציוד. במילים אחרות, המדינה בונה על הרחבת שיטה שמייקרת ביודעין את הלחם, הקמח ומוצרי המאפה בשם “ביטחון המזון”.
אגב ביטחון המזון, משרד החקלאות אחראי על מלאי החיטה לחירום. לשם כך מפעיל מספר זכיינים שזכו במכרז להחזקת מחסנים ייעודיים, הרוכשים חיטה מקומית במחיר הלינקג'. אולם, בדוח מבקר המדינה מאוקטובר האחרון התגלה כי למעט אתר אחד, בכל שאר האתרים שנבדקו החיטה לא עמדה בתנאים הנדרשים – חלקה נגוע בחרקים ועש, חלקה מעופש עקב אחסון בטמפרטורה לא מתאימה, וחלקה נגוע באבק ופסולת.
אין חולק על חשיבות עידוד הייצור המקומי, אך השיטה הנוכחית פוגעת דווקא בציבור הרחב. במקום מנגנון לינקג' שמייקר את המוצר הבסיסי ביותר, נכון יותר לאפשר יבוא חופשי של חיטה ולתמוך ישירות במגדלים המקומיים בתקופת הסתגלות. סבסוד ישיר הוא שקוף, הוגן ויעיל — בניגוד למס הסמוי שמסתתר במחיר הלחם.
המאמר פורסם לראשונה במדור הכלכלה בעיתון בשבע
