מאיר בן שבת* ואשר פרדמן**

אירועי 7 באוקטובר 2023 טלטלו את ישראל עד לשד עצמותיה. המתקפה הברוטלית של ארגון הטרור חמאס, שהותירה כאלף ומאתיים הרוגים ומאות חטופים, הבהירה הן למנהיגי ישראל הן לאזרחיה כי על המדינה, אם ברצונה לשרוד, לשנות את גישתה לביטחון לאומי. עבור ישראלים רבים הוכיח 7 באוקטובר כי אי־אפשר להכיל או לקבל את קיומם של ארגונים כחמאס על גבולותיה של ישראל מבלי לוותר על בטחונה של המדינה.

בשנתיים שלאחר־מכן זנחו מקבלי החלטות בישראל תפיסות ביטחון ישנות לטובת אסטרטגיות חדשות. אף שזה זמן רב ישראל היא בעלת הצבא החזק ביותר באזור, ונלחמה בסכסוכים גם מעבר לגבולותיה, היא חתרה על־פי־רוב להגביל את פעולותיה למינימום הנדרש לשם הסרת איומים מיידיים והשבת השקט על כנו. אולם כיום ישראל כבר אינה מסתפקת בהחלשת אויביה בלבד מבלי להביסם. במקום זאת, מנהיגים ישראלים מוכנים במידה רבה יותר להפעיל את כוחה הצבאי של המדינה כדי ליצור באופן יזום סדר חדש, המגן על האינטרסים הלאומיים.

למרות התנגדותן של כמה מהאליטות הישראליות המסורתיות, לרבות כמה גורמי ביטחון לשעבר, פעולותיה של ישראל באזור למן 7 באוקטובר ממחישות את השתרשותן של האסטרטגיות החדשות. מלבד המשך המלחמה הקרקעית בעזה, פתחה ישראל במבצע שנועד לפגוע ביכולות הגרעין ובמערך הטילים הבליסטיים של איראן, תוך חיסול גורמי ביטחון בכירים ומדעני גרעין רבים. ישראל גם תקפה מטרות בלבנון כדי למנוע חימוש מחדש של חזבאללה; ייסדה נוכחות צבאית בסוריה; התערבה באופן ישיר כדי להגן על הקהילה הדרוזית מפני כוחות במשטר הסורי; וביצעה תקיפה אווירית על בכירי חמאס בקטר.

החיסולים הממוקדים של מנהיגים בכירים באיראן, בלבנון, בקטר ובמקומות אחרים הם דוגמה חיה לכך שישראל הפסיקה לשמור על הקווים האדומים ששכניה האמינו כי היא לא תחצה אותם. מעתה ישראל לא תעניק חסינות לשום מנהיג של קבוצה עוינת, בשום מקום או תחת אצטלה מדינית, אם היא מאמינה שהוא מעורב בפעילות טרור. בעוד שבעבר נהגה ישראל לבצע פעולות מעין אלה בצנעה או תוך הסתרת מעורבותה, כיום מנהיגיה מברכים עליהן באופן גלוי.

יש המפרשים את הגישה האסטרטגית החדשה של ישראל כשאיפה להגמוניה אזורית. אולם, אף־על־פי שישראל היא אכן הכוח הצבאי החזק ביותר באזור, היא אינה הגמוניה אזורית – וגם אינה מעוניינת בכך. הכלכלה הישראלית אינה מייצגת שיעור לא־פרופורציונלי של התמ"ג האזורי, ואין ביכולתה של ישראל לעצב לטובתה באופן חד־צדדי את ההסדרים הכלכליים באזור. לישראל מספר קטן של בעלי־ברית טבעיים באזור, וגם כוחה הרך בקרב שכנותיה מועט יחסית.

מדינת־ישראל אינה מבקשת לשלוט בסדר האזורי, אולם היא אכן מבקשת להשפיע על עיצובו של סדר זה במידה רבה יותר מכפי שהיא שאפה אי־פעם בעבר. עיצוב זה כולל הגנה על נכסיה ועל בעלות־בריתה, החזקה בשטח והתאמת גבולותיה לצרכים אסטרטגיים, יצירת בריתות מגוּונות סביב אינטרסים משותפים, ומניעת כל אויב פוטנציאלי מפיתוח יכולות שיהוו איום על קיומה או בטחונה. ישראל מוכנה להציב מטרות מלחמה שאפתניות הרבה יותר מאלה שהיא הציבה לעצמה בעבר, גם אם השגתן גובה מחיר ומחייבת פעולה צבאית מתמשכת או רב־זירתית.

מספר הולך וגובר של מקבלי החלטות בממשלת ישראל, יחד עם אנליסטים חיצוניים (שאנו נמנים עימם), מאמינים כי לגישה זו יש סיכוי גדול יותר לייצב את האזור ולהבטיח את בטחון ישראל מאשר לגישות אסטרטגיות מהעבר, שהתבססו בעיקר על הרתעה. על ישראל להימנע מוויתורים בטחוניים המבוססים על חזונות שלום שמתעלמים מהשנאה לישראל ומדעות קיצוניות שהשתרשו בקרב הפלסטינים ואוכלוסיות ערביות אחרות. אסור לישראל להחליף נצחונות קונקרטיים ומהותיים בשטח בהבטחות דיפלומטיות מפוקפקות של שותפים לא־אמינים. כל משא־ומתן לשלום חייב להתחיל מתוך הבנת הדאגות הבטחוניות של ישראל ומתוך נכונוּת להתאים את ההסדרים הנחוצים כדי להסירן.

כיום מנהיגים ישראלים מאמינים כי המדינה נתפסת כשותפה דיפלומטית וכבעלת־ברית אטרקטיבית הודות לעוצמתה. ויתורים על אינטרסים מרכזיים רק מפחיתים מערכה של ישראל כבעלת־ברית אזורית: מדינות העוינות את ישראל רואות ויתורים ישראליים למען השלום כעדות לכך שהמדינה תתקפל תחת לחץ. לא בכדי לא פסק לאחר 7 באוקטובר שיתוף־הפעולה בתחומי יחסי חוץ, ביטחון ומסחר מצד המדינות הערביות שנרמלו יחסים עם ישראל במסגרת הסכמי אברהם בשנת 2020; הדבר נבע מהיתרונות שבשיתוף־פעולה עם ישראל חזקה.

המבחן האולטימטיבי לאסטרטגיה זו יהיה המלחמה בעזה. למרות מחירה של הנחישות הישראלית לחסל את חמאס – הרס התשתיות בעזה ומספר ההרוגים הרב בקרב חיילי צה"ל ואזרחים פלסטינים – המטרה חשובה מאין כמוה לעתידה של ישראל, ועל־כן הגישה הזו הכרחית. מצער שהעמדות כלפי ישראל במדינות רבות, לרבות ארצות־הברית, הולכות ונהיות שליליות יותר מאז החלה המלחמה בעזה. אולם בעת הזו על ישראל לתת עדיפות ליעדי המלחמה, גם במחיר ביקורת מבחוץ. אסור לאפשר לחמאס להישאר הכוח הצבאי והמנהלי הדומיננטי בעזה, אם באופן מוצהר אם דה־פקטו. הדרך היחידה לשמור על בטחונה של ישראל באופן אמיתי הוא פירוז מלא של רצועת עזה, ודבר זה מחייב כוח צבאי.

עמוד־תווך מרכזי בתפיסת הביטחון הלאומי החדשה הוא הנכונוּת הגדולה יותר להשתמש בכוח כדי למנוע אויבים מלפתח יכולות המהוות איום על ישראל. מאמציה של איראן לפתח נשק גרעיני ולייצר אלפי טילים בליסטיים ארוכי־טווח מהווים איום קיומי על ישראל. אומנם ישראל תקפה בעבר בחשאי את תוכנית הגרעין של איראן, אולם ביוני 2025 פתחה ישראל במבצע צבאי חסר תקדים כדי לפגוע בתוכניות הגרעין והטילים הבליסטיים של טהראן, ולעכב באופן משמעותי את התפתחותן. ישראל פתחה במבצע הזה למרות מודעותה למחיר שהיא עלולה לשלם במקרה של תגמול איראני או של הצתת מלחמה אזורית.

גם לאחר המערכה ביוני והפסקת־האש שלאחריה לא השתנה רצונם של מנהיגים ישראלים למנוע את איראן מלבנות מחדש את יכולות הגרעין ומערך הטילים הבליסטיים שלה. ישראל מוכנה לתקוף שוב במידת הצורך, גם אם הדבר יוביל לסבבי לחימה נוספים. הממשלה מתעקשת כעת על הסדרי אכיפה שימנעו מאיראן העשרת אורניום על אדמתה, שליטה במחזור הדלק הגרעיני או קידום יכולות החימוש הגרעיני שלה. ישראל גם רוצה למנוע מאיראן ייצור טילים בליסטיים ונשק מדויק, אשר מהווים, בכמויות משמעותיות, איום קיומי על ישראל. כל הסכם יהיה חייב לכלול אמצעי אכיפה יעילים – מנהיגים ישראלים מבינים כי אכיפה ללא הסכם עדיפה על השגת הסכם רשמי שלא יצליח בפועל לעצור את איראן.

אף ששינוי המשטר באיראן אינו מטרה מפורשת של האסטרטגיה הישראלית, איראן תישאר איום כל עוד הגורם בטהראן שמחזיק בשלטון הוא משטר דתי שמונחה על־ידי חזונו של האייתוללה רוחאללה ח'ומייני. מכיוון שהכלכלה והמשטר המדיני באיראן כבר מוחלשים, ישראל מקווה לעודד את ארצות־הברית ומדינות אירופה להטיל עליה מחדש סנקציות כלכליות כבדות, לרבות הקפאת נכסים איראניים מעבר לים, איסור כניסה של אזרחים איראנים לתחומן ומניעת העברת נשק או טכנולוגיה צבאית לאיראן. המטרה היא להגביר את בידודו של המשטר האיראני ולמנוע אותו מלהוות איום בטחוני על האזור.

היבט נוסף של הגישה האסטרטגית החדשה של ישראל הוא שהנהגת המדינה חדלה מלהגביל את עצמה לפרדיגמות קונוונציונליות באשר למלחמה המתמשכת בעזה ולסכסוך הרוחש מתחת לפני השטח בגדה המערבית. במסגרת גישתה החדשה, יש רק דרך אחת לסיים באמת את הסכסוך בעזה: הסרת ארגון חמאס ככוח הדומיננטי ופירוז השטח על־ידי ניקויו מנשק המוחזק בידי גורמים עוינים; הריגה, לכידה או גירוש של הרוב המכריע של מפקדי האויב ולוחמיו; ופירוק כל תשתית המאפשרת לחמאס לייצר נשק או לשמור על שלטונו.

מנהיגים ישראלים מאמינים כי אם חמאס יֵצא מהמלחמה כשהוא עדיין בעמדת שליטה בעזה, בעלות־הברית האזוריות של הארגון יראו בו את המנצח. הדבר ייתן רוח גבית לארגוני גִ'האד אחרים, שילמדו כי גם הם יכולים לתקוף את ישראל ולנצח.

תובנה זו מסבירה את האסטרטגיה הישראלית בעזה. תחושתם של מקבלי ההחלטות הישראלים היא שעליהם להיות מוכנים לכבוש ולהחזיק שטח ברצועה עד שישראל תוכל לנטרל את הרוב המכריע של הלוחמים הנותרים ולהרוס את המנהרות, הנשק והמפעלים של חמאס. מנקודת־מבט זו, ישראל חייבת לשמור על שליטה בחלקים מעזה – במיוחד בצפון ולאורך הגבול עם ישראל – כדי להבטיח שחמאס לא יוכל לתקוף יישובי סְפר ישראליים או לבנות מחדש את יכולותיו. בטווח הארוך יותר ישראל חייבת לשמור על יכולתה לעשות שימוש בכוח כדי למגר פעילי טרור, גם אם גורמים מקומיים ובין־לאומיים ייטלו על עצמם את האחריות לניהולה האזרחי היומיומי של עזה.

כדי להביס באופן מלא את חמאס, על ישראל למנוע מהארגון את השליטה בזרימת האספקה, שבה הוא משתמש כדי להאכיל את לוחמיו, למלא את קופתו ולהפעיל את מנהרותיו. עליה לשכלל ולשפר את חלוקת המזון והתרופות בדרכים שימנעו את נפילתה של אספקה זו לידי חמאס. מעתה והלאה הדרך היחידה שבה תוכל ישראל להבטיח שהסיוע מגיע לאזרחים, ולא לארגון הטרור, היא לספקו במקומות שבהם חמאס אינו שולט. על צה"ל לאפשר לאזרחי עזה לעבור לאזורים שנמצאים מחוץ להישג־ידו של חמאס ולספק שם את הסיוע. ככל שהמערכה הצבאית הישראלית תטהר חלקים נוספים של עזה מחמאס, כן יוכלו המדינה וארגונים הומניטריים בין־לאומיים לספק סיוע רב יותר ולהגדיל את מספר אתרי החלוקה הנגישים לאזרחים.

אף שיש משקיפים הקוראים לסיום המלחמה ולהענקת סמכויות השלטון בעזה לקבוצות חלופיות, הצעות אלו לא יישאו פרי כל עוד חמאס נותר הכוח הדומיננטי בשטח. אם הארגון לא יוסר מעמדת הכוח השלטת, כל ממשל טכנוקרטי המורכב מאדמיניסטרטורים לאומיים עצמאיים לא יהיה אלא מסך עשן, שמאחוריו יבנה חמאס מחדש את יכולותיו הצבאיות. מנהיגים ישראלים גם אינם יכולים לסמוך על כך שכוח שמירת שלום זר יהיה מוכן או מסוגל לבצע את המשימות הקשות של התמודדות עם שאריות הכוח של חמאס ומניעת התחמשות מחודשת של ארגון הטרור.

האתגר המורכב שביסוד השאלה כיצד ליצור בעזה לאחר המלחמה סדר שלטוני שיספק לישראל את הביטחון שהיא זקוקה לו הוביל מדינאים ישראלים רבים למסקנה שהרעיון הטוב ביותר יהיה לעודד הגירה מרצון מעזה. הגירה כזו תעניק לאזרחים את ההזדמנות לעזוב את אזור המלחמה, וגם תהפוך את מלאכת איתורן והריסתן של כל המנהרות והתשתיות הצבאיות הנותרות של חמאס – אשר השלמתה הכרחית לפני שיקום השטח – לקלה, מהירה וזולה יותר עבור ישראל. אף שרבים ממנהיגי העולם דחו את הצעת ההגירה מרצון של נשיא ארצות־הברית דונלד טראמפ כהצעה לא־ריאלית או מסוכנת, זהו אחד הרעיונות המעטים לפתרון הסכסוך הבלתי־פתיר הזה, שמולו קרסו כל האורתודוקסיות הכושלות של העבר. סקרים שערכו מרכזי מחקר פלסטיניים ובין־לאומיים, הן לפני 7 באוקטובר הן אחריו, מראים כי בין 30% ל־50% מתושבי עזה מוכנים להגר מהרצועה אם תינתן להם ההזדמנות. על ישראל ושכנותיה ליצור את התנאים שיאפשרו הגירה כזו מרצון, לרבות קידום יציאה חופשית ובטוחה של אזרחים למדינות שלישיות.

אף שמצרים וירדן אינן מוכנות לקבל מספרים גדולים של עזתים, ייתכן שמדינות אחרות בעלות רוב מוסלמי או ערבי יהיו מוכנות לכך. ביכולתה של ארצות־הברית לסייע בתהליך זה, למשל, על־ידי התניית השקעה אמריקאית בפרויקטים של שיקום בסוריה בכך שהממשלה הסורית תסכים להעביר לשטחה תושבי עזה ולהעסיקם בביצוע חלק מהעבודה. בטווח הארוך, כאשר יושמד ארגון חמאס והרצועה תהיה מפורזת ומשוקמת, יוכלו אזרחים פלסטינים שיחפצו בכך לשוב לעזה, כל עוד מדינת־ישראל שומרת בידיה את האחריות הבטחונית על השטח.

התפיסה הבטחונית הלאומית החדשה של ישראל מבינה את מקומה המרכזי של האידאולוגיה שמניעה את אויביה. בעבר גימדו האליטות הישראליות, החילוניות ברובן, את חשיבותן של אידאולוגיות אסלאמיסטיות רדיקליות. גישה זו נכשלה. על־כן כיום מנהיגים ישראלים מעצבים את הגישה החדשה על בסיס ההנחה שלאידאולוגיה של חמאס יש השפעה עמוקה על יצירת השקפת־עולמם של רבים מתושבי עזה. בהתחשב בכך שהגיל החציוני בעזה הוא שמונה־עשרה, וחמאס השתלט על עזה לפני שמונה־עשרה שנה, לפחות מחצית האוכלוסייה גדלה תחת שלטון חמאס, וספגה את מסרי הארגון דרך בתי־הספר, המסגדים ואמצעי התקשורת שחמאס שולט בהם. על ישראל לנהל תוכנית דה־רדיקליזציה ארוכת־טווח, הכוללת הכנסת תוכניות לימודים חדשות, הטלת איסור על מנהיגים דתיים או דמויות תקשורתיות לקדם טרור, והעצמת מנהיגים חדשים המקדמים דו־קיום. על ישראל להתעקש שהגורמים האחראים על המִנהל האזרחי בעזה יהיו מחויבים לקדם תרבות של שלום ומתינות, ולא תרבות של טרור וקיצוניות.

עקרונות דומים תקפים גם לגישה הישראלית בגדה המערבית. הסכמי אוסלו כּוּונו לייסוד מדינה פלסטינית בגדה, אולם במקום לפתור את הסכסוך הישראלי–פלסטיני, הם הובנו על־ידי המנהיגים הפלסטינים כחולשה של ישראל וכאות לכך שלחץ עליה יוביל לוויתור על שטח. כעת ישראל נוקטת עמדה נחושה יותר למניעת פעילותם של ארגונים עוינים על הגבול שמאיימים על אזרחיה. לישראלים אין אמון ברשות הפלסטינית המנהלת את הגדה המערבית, בגלל השחיתות השיטתית שפשתה בה ותמיכתה בטרור. במקום ויתורים בטחוניים שנועדו למנוע את קריסתה של הרשות הפלסטינית, רק מפני שהיא עדיפה על חמאס, הגישה הבטחונית החדשה של ישראל קוראת להתעצמות המבצעים הצבאיים עמוק אל תוך הגדה, במטרה למנוע מן הפלסטינים בניית תשתיות תומכות טרור, ולשמירה על נוכחות צבאית ארוכת־טווח באזורים שבהם ארגוני הטרור פועלים.

כיום, בעקבות מתקפת 7 באוקטובר, רוב הישראלים מאמינים כי הרשות הפלסטינית אינה שותפה לשלום ואינה מסוגלת להבטיח את בטחונה של מדינת־ישראל. פתרון שתי המדינות אינו פתרון, מכיוון שמנהיגי הרשות הפלסטינית וכן פלסטינים רבים ממשיכים לדחות את הלגיטימיות של קיומה של ישראל. סקר שנערך בחודש מאי 2025 מצא שכמעט מחצית מהפלסטינים בגדה המערבית מאמינים שמאבק מזוין הוא הדרך הטובה ביותר להגיע למדינה פלסטינית. כל סוג של פתרון בר־קיימא שיהיה מקובל על ישראל ידרוש מהפלסטינים דחייה של פעילות טרור, הן במילים הן במעשים, והתחייבות לקבל את ישראל כמדינה יהודית ריבונית.

כדי להתקדם כיום בגדה המערבית, על ישראל להחיל באופן רשמי את חוקי המדינה – ולא את החוק הצבאי – על בקעת הירדן, המהווה כ־30% מהשטח ונמצאת ברובה בשליטה ישראלית. בהתחשב בחשיבות הקריטית של בקעת הירדן לבטחונה של מדינת־ישראל, צעד כזה יבהיר כי ישראל מתכוונת להחזיק באזור הזה תחת כל הסדר מדיני עתידי – עמדה שנהנית מקונסנזוס רחב בישראל. אף שמבקרים יטענו כי מהלכים אלו מהווים הפרה של הדין הבין־לאומי, ישראל רואה באופן רחב את הגדה המערבית כשטח שנוי במחלוקת, שעליו יש לישראל טענה משפטית, דיפלומטית והיסטורית חזקה לשליטה ריבונית. מנהיגים ישראלים רואים זאת אפוא כתביעת ריבונות לגיטימית, ולא כניסיון לספח אדמות של אחרים.

עבור הישראלים, טבח 7 באוקטובר היה תזכורת צורבת לכך שישראל עודנה נלחמת על קיומה. המסקנה שאליה הגיעו מקבלי ההחלטות – ואשר בה תומך רוב הציבור – היא שעל ישראל לאמץ גישת ביטחון חדשה המושתתת על חוזקה, הצגת עוצמה, ומאמצים יזומים להבטחת בטחונה. מחויבותה של ישראל להפגין את כוחה דורשת מהמדינה שינוי גישה ביחס למציאת שותפים, במטרה להגן על האוטונומיה האסטרטגית שלה.

מנהיגים ישראלים מאמינים בשיתוף־פעולה עם מדינות ערביות ומוסלמיות, אך הם לא יעשו זאת על־חשבון אינטרסים בטחוניים חיוניים. ישראל מחויבת לקדם את הסכמי אברהם ולעבוד עם כל אחת מהשותפות הנוכחיות שלה – ובכלל זה בחריין, מצרים, ירדן, מרוקו ואיחוד האמירויות – כדי לקדם פיתוח אזורי ולהתמודד עם איראן וקבוצות אסלאמיסטיות סוניות. ישראל מעוניינת גם בקידום יוזמות רב־צדדיות דוגמת המסדרון הכלכלי של הודו–מזרח־תיכון–אירופה – נתיב סחר מוצע שיעבור מהודו דרך המזרח התיכון לאירופה. אולם מנהיגים ישראלים נותרים זהירים לגבי שיתוף־פעולה עם מנהיגים באזור שעלולים לטפח אידאולוגיות גִ'האדיסטיות עוינות לישראל, כגון נשיא סוריה אחמד א־שרע, שהשתייך בעבר לארגון המסונף לאל־קאעידה.

ארצות־הברית עודנה בעלת־הברית החשובה ביותר של ישראל, והיא ממשיכה למלא תפקיד מרכזי בתפיסת הביטחון החדשה שלה, אולם על המדינה לחשב מחדש חלק מרכיבי יחסיה עם וושינגטון, כדי ליצור מרחב גדול יותר לאוטונומיה בטחונית. פעולותיו של נשיא ארצות־הברית לשעבר ג'ו ביידן למניעה או עיכוב של חלק ממשלוחי הנשק לישראל, והמשך התמיכה של חלק מהמחוקקים האמריקאים בהטלת הגבלות על מכירת נשק למדינה היהודית, הבליטו את הצורך הישראלי בהרחבת הייצור הצבאי המקומי, בגיוון השותפויות הצבאיות ובחיזוק שרשרות האספקה. למרות תמיכתו של הנשיא טראמפ בישראל והסיוע הצבאי שהעניק למדינה, מנהיגים ישראלים מבינים שעליהם לפתח שותפויות ויכולות חדשות מעבר לארצות־הברית.

למען מטרה זו, על ישראל להשקיע מאוד בעשור הבא בחיזוק יכולותיה בתחומי המחקר, הפיתוח והייצור הצבאיים. ישראל יכולה גם לחזק את עמדתה בתוך השותפות האסטרטגית עם ארצות־הברית על־ידי מעבר הדרגתי מהסתמכות־יתר על מימון צבאי אמריקאי לעבר מיזמים משותפים אמריקאיים־ישראליים. בעוד ישראל מוקירה מאוד את בריתה עם ארצות־הברית, לרבות בתחום הטכנולוגיה המתקדמת ושיתוף המודיעין, דרישת הגישה החדשה של ישראל היא שבסופו של יום תוכל ישראל לפעול לבדה בהעדר בררה אחרת.

אימוץ אסטרטגיה אשר מעדיפה שיקולי ביטחון קיימים על דיפלומטיה שרוכבת על משאלות־לב, ובוחרת בהתערבות יזומה חלף איפוק לאחר מעשה, מחזק את ישראל, ולא להפך. ישראל תוכל לשגשג רק אם גבולותיה יהיו בטוחים, אם האיומים הקיומיים בסביבתה המיידית יוסרו, ואם שותפויותיה האזוריות יעמיקו. הגם שישראל שואפת לשלום, עליה להכיר בצורך המתמשך בפעילות צבאית מול איומים אזוריים. כל עוד מנהיגים ישראלים ממשיכים להחזיק בגישה החדשה הזו, היא תגן על ישראל ותיצור את התנאים ההכרחיים למזרח תיכון יציב ומשגשג יותר בעתיד.

————————————————————————————————————–

*      ראש מכון משגב; כיהן כראש המל"ל בשנים 2017–2021, והיה מאדריכלי הסכמי אברהם.

**        מנכ"ל ישראל של מכון הסכמי אברהם לשלום (AAPI); מומחה להסכמי אברהם ולשיתוף־הפעולה האזורי.