מרדכי קידר*

מטבעם של ליברלים אשר ניתקו את עצמם מהחשיבה הדתית, מהתחושות הרוחניות ומהרגשות השמימיים, קשה להם לתאר לעצמם שיש בעולם אנשים המוכנים לצאת למלחמה, להרוג וליהרג בגלל שיקולים רוחניים וערכים דתיים. הליברל ינסה תמיד למצוא למאבק שאחרים מנהלים נגדו סיבות הלקוחות מתוך עולם המושגים שלו, כגון דיכוי, כיבוש או עוני, וינסה לפתור את הסכסוך על־ידי ביטול הסיבות הללו. הוא לא יעלה על דעתו לחפש את ההֲנִיעה של אויביו בתחום שהוא אינו מכיר אותו ואינו מכיר בקיומו – תחום הדת.

האויבים המרים ביותר של ישראל הם הרפובליקה האסלאמית של איראן, תנועת ההתנגדות האסלאמית חמאס, ארגון הגִ'האד האסלאמי ומפלגת אללה – חזבאללה. כבר בשמותיהם של כל הארגונים הללו טמונה משמעות דתית עמוקה, המודגמת היטב בטקסטים המכוננים והשגרתיים שלהם, שכולם טבולים עמוק בשיח הדתי, במובאות מהקוראן ומהחדית' (התורה שבעל־פה האסלאמית).

אופן ההתייחסות של ארגונים אלו למדינת היהודים נובע בראש ובראשונה מתפיסותיהם הדתיות בדבר היהדות והיהודים. תפיסות אלו מורכבות מארבע שכבות עיקריות.

השכבה הבסיסית היא התפיסה הדתית האסלאמית הטוענת כי היהדות היא דין באטל – "דת בטלה" – שכן היא בוטלה על־ידי הנצרות באמצעות תאוריית ההחלפה לפני אלפיים שנה, ואילו הנצרות הוחלפה על־ידי האסלאם (דין אל־חק – "דת האמת" היחידה בעולם) במאה השביעית לספירה. כך, היהדות בוטלה פעמיים – פעם על־ידי הנצרות ופעם על־ידי האסלאם – ואין שום סיבה להקים מדינה עבור דת לא־קיימת.

השכבה השנייה היא המרכיב הטריטוריאלי. על־פי גישתם של קנאי האסלאם, ארץ פלסטין הייתה במשך כמעט אלף ושלוש מאות שנים (מ־638 עד 1917) תחת שלטון האסלאם, ולכל ארץ בעולם יש רק כרטיס כניסה אל דאר אל־אסלאם ("בית האסלאם" – הארצות שבהן האסלאם שולט), ואין שום דרך יציאה. הכיבוש הבריטי במלחמת־העולם הראשונה היה לא־חוקי בעיני המוסלמים ואינו מקובל עליהם. לכן גם הצהרת בלפור על הכרת בריטניה בזכות העם היהודי להקים "בית לאומי" בארץ־ישראל, וגם החלטתן של מדינות ההסכמה במסגרת ועידת סן רמו (1920) על הקמה מחדש של בית לאומי ליהודים בארץ־ישראל, אינן חוקיות ומנוגדות לתפיסה האסלאמית.

השכבה השלישית היא המרכיב הלאומי. על־פי תפיסתם של קנאי האסלאם, היהודים אינם עַם, אלא קהילות המשתייכות לאומות העולם: יהודי בארצות־הברית הוא אמריקאי בן דת משה, לצד אמריקאים אחרים בני דתות אחרות; יהודי בעיראק הוא ערבי עיראקי בן דת משה, לצד עיראקים אחרים בני דת מוחמד או ישו, וכך הלאה. הקהילות היהודיות שונות זו מזו בלשונן (ערבית, אנגלית, צרפתית, ספרדית…), במאכליהן, בלבושן, במראן החיצוני, ואפילו בנוסח התפילה. כל הסיבות הללו מובילות למסקנה הכרחית שאין עם יהודי, ואין שום צורך להקים מדינה עבור עם לא־קיים.

השכבה הרביעית היא הקביעה ההלכתית האסלאמית שעל היהודים והנוצרים לחיות תחת חסות האסלאם כ"בני חסות" (אהל אל־ד'ימה) עם זכויות מצומצמות. הם חייבים לשלם ג'יזיה (מס גולגולת) מתוך ידם כאשר הם מושפלים;[1] אסור להם לרכוב על סוס, אלא רק על חמור; הם חייבים לענוד טלאי – היהודים בצבע צהוב והנוצרים בצבע סגול – כדי שהעוברים־ושבים ברחוב לא ייגעו בהם, כי הם טמאים (נג'ס); אסור להם להיות בקשר עם תושבי מדינות אחרות, כדי שלא יגלו להם את נקודות התורפה בקווי ההגנה של המדינה האסלאמית; ברחוב הם חייבים ללכת בתעלת הביוב, ולא על המדרכה היבשה והנקייה; וכיוצא באלה חובות שנועדו להשפיל את היהודי והנוצרי שאינם מאמינים ב"דת האמת" ונשארו דבקים ב"דת בטלה" – דת של שקר.

המסקנה מכל ארבעת הנדבכים הללו היא שליהודים (וגם לנוצרים) אין זכות למדינה, לצבא, למשטרה, לממשלה, לארץ, לריבונות ולעצמאות, ולכן קיומה של מדינת־ישראל מנוגד כל־כולו לתפיסה האסלאמית של אלה שרואים כך את היהודים והיהדות. מבחינתם, מדינת־ישראל היא בראש ובראשונה אתגר תאולוגי, שכן שיבתה של היהדות לחיים מהווה סכנה לעצם קיומו של האסלאם כדת שבאה לעולם כדי להחליף את הדתות הקודמות, לבטלן ולבנות את עצמה מהחומרים שמהם הן נבנו: אישים, מקומות, אירועים, פילוסופיה וסיפורים. לכן עצם קיומה של מדינת־ישראל מחייב את המוסלמי הנאמן לדתו ולאללה לצאת לגִ'האד נגד היהדות המדינית, כלומר מדינת־ישראל, כדי להציל את האסלאם מסכנת שיבתה של היהדות לחיים בדמות מדינה שבה יהודים חופשיים שולטים על עצמם.

העובדה שמדינת היהודים שולטת על אזרחיה המוסלמים מנוגדת בעיני קנאי האסלאם לחוק האסלאמי, וחמורה יותר היא העובדה שמדינת היהודים מרהיבה עוז להילחם במוסלמים ואף להרוג בהם, שכן אם יהודי החי תחת חסות האסלאם יעשה מעשים כאלה נגד מוסלמים, הוא יאבד את מעמד "בן החסות" שלו ויצדיק גִ'האד נגדו.

הדבר הגרוע ביותר בעיני אנשי הגִ'האד הוא תפילת יהודים בהר הבית, שכן הם יודעים שזה היה מקומם של שני בתי־המקדש היהודיים, כך שתפילת יהודים בהר הבית מציגה לעין כל את חזרת היהדות למקומה ולמעמדה כדת חיה ורלוונטית, המציבה ככזו, כאמור, סכנה תאולוגית לקיום האסלאם.

בראייה האסלאמית, תקומת מדינת־ישראל היא תוצאה של קונספירציה נוצרית־יהודית אנטי־אסלאמית, שתכליתה היא להחזיר את היהדות לחיים באמצעות הקמת מדינה יהודית בחסדי הנצרות. ההוכחה מבחינתם היא מעורבותם של נוצרים בהקמת מדינת־ישראל ובביסוסה, החל בהצהרתו של בלפור האוונגליסט בשנת 1917 ועד העברת השגרירות האמריקאית לירושלים בשנת 2018, שעליה החליט טראמפ בעקבות לחץ מצד המנהיג האוונגליסטי ג'ון הייגי, ראש ארגון "נוצרים מאוחדים למען ישראל" (CUFI).

אם כך, היכן הפתרון? הלנצח תאכל חרב? לא בהכרח. באסלאם יש דרך לעשות שלום זמני עם כופרים. שלום זמני זה נקבע על־ידי מוחמד נביא האסלאם בשנת 628, כאשר כרת שלום זמני עם כופרי מכה לתשע שנים, תשעה חודשים ותשעה ימים. מוחמד חתם על הסכם זה בכפר חודייביה, ולכן הסכם זה נקרא "שלום חודייביה". בשנת 630, שנתיים אחרי שנחתם, הפר מוחמד את ההסכם, כבש את מכה, שרף את אליליה ולקח את בנותיה. מכאן חכמי האסלאם לומדים שני דברים: ראשית, אם הצד המוסלמי חלש והצד הכופר חזק ומסוכן, מותר למוסלמי לחתום על הסכם בדבר הפסקת־אש זמנית; שנית, אם וכאשר אללה נותן למוסלמי את היכולת וההזדמנות לפגוע בכופר, הוא יכול לעשות זאת גם בתוך תקופת הסכם השלום הזמני. למה? כי הנביא מוחמד עשה כך, ולכן זו דוגמה לכל מוסלמי בכל מקום ובכל זמן.

לכן, אם ישראל תהיה מאוחדת, מלוכדת, מסוכנת, לא־מידתית ולא־מנוצחת, היא תקבל שלום זמני, ואם ישראל תהיה מאוחדת, מלוכדת, מסוכנת, לא־מידתית ולא־מנוצחת לתמיד, היא תקבל שלום זמני לתמיד.

* ד"ר קידר הוא מזרחן נודע, מרצה וחוקר במרכז למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר־אילן.

[1]     אלקראן [הקוראן], סורה 9 ("פרשת התשובה"), פסוק 29 (יוסף יואל ריבלין מתרגם 1987), נגיש באתר פרויקט בן־יהודה https://benyehuda.org/read/10569.