דוד מ' וינברג*
כארבעים שנה של הסדרים בסגנון אוסלו, שבמסגרתם פיתה המערב את ישראל לנסיגות טריטוריאליות והפעיל עליה לחץ להבליג מול איומים מתהווים, הוכחו ככישלון מוחלט. מדיניות ה"בלימה", שהעדיפה דיפלומטיה על נצחונות צבאיים נחרצים נגד יריבים גִ'האדיסטיים, נכשלה. הגישות האלה התפוצצו בפניה של מדינת־ישראל עם התקפות טרור מיהודה והשומרון ומרצועת עזה, מסוריה ומלבנון, ועם התקדמותה של תוכנית הפצצה הגרעינית של איראן, כמעט עד השלמתה.
במשך עשרים וארבעה החודשים האחרונים עברה ישראל בהכרח לאיזון טוב יותר בין דיפלומטיה לבין שימוש בכוח כדי לסכל איומי אויב. ישראל עברה ל"חשיבה מעצמתית", לפעולה יוזמת, כדי לבסס דומיננטיות לאורך גבולותיה ועליונות אסטרטגית נגד איומים רחוקים יותר. ישראל חייבת – ותמשיך – לבצע תקיפות עזות, מוחצות ומפתיעות, נגד מעוזי אויב מחאן יונס עד איספהאן. ישראל צריכה להחזיק את אויביה בחרדה מפני פיצוצי ביפרים ותקיפות אוויריות חודרות בונקרים.
ישראל רוצה להיות מפחידה ודומיננטית מבחינה צבאית, ואפילו "הגמונית" לא־אהובה. ישראל יודעת ששכניה יחפשו פיוס אמיתי עימה רק כאשר היא חזקה. לפיכך ישראל אינה יכולה עוד לקבל מדיניות שמדגישה "שקט תמורת שקט" ו"איפוק", כי זו מאפשרת לאויב להתארגן מחדש – מצב שפקידים מערביים מכנים בטעות תקופות של "יציבות".
בעידן החדש הזה ישראל מתכוונת להקרין את כוחה כדי לנטרל יריבים. היא מתכוונת "לייצב" את האזור באמת, לא על־ידי הסתמכות על תבניות דיפלומטיות פגומות ונוסחאות כושלות שמשדרות חולשה. כל זה מבוסס על השקפה אסטרטגית ברורה שנובעת מתפיסה ריאליסטית של האזור. הישראלים ומנהיגיהם מבינים שמערכת הכללים שיריבינו פועלים על־פיה מבוססת על מלחמות התשה ארוכות, שמונחות על־ידי אתוס של הקרבה וחזונות אסכטולוגיים של ניצחון קנאי ומוחץ.
לכן, למשל, ישראלים מבינים שמעבר להסכמי ביטחון אפשריים עם המשטר החדש בסוריה (בראשות הגִ'האדיסט הסוני אחמד א־שרע) ועם ממשלת עאון בלבנון, צה"ל חייב – וימשיך – לסכל באופן שוטף איומים על ישראל שמגיעים מתוך המדינות האלה. ישראל לא תשב בשקט במשך עשור או שניים כשהיא רק אוספת מודיעין על איומים מתהווים, עד שהאיום יגיע לממדים מפלצתיים, כפי שנהגה בעבר.
משמעות הדבר היא שישראל תתערב במידה מסוימת לטובת הקהילה הדרוזית הלא־גִ'האדיסטית בסוריה, אשר מחזיקה באזור בעל חשיבות אסטרטגית בדרום־מזרח המדינה לאורך הגבול הצפוני של ישראל. זה מה שמעצמות עולמיות עושות. ישראל לא תחכה למתווכים אמריקאים כדי להרגיע את המצב או תסתמך על כוחות האו"ם כדי להגן על הדרוזים ולהבטיח את הגבול, וגם לא תימנע מלפגוע בנכסים של א־שרע רק משום שאירופה משקיעה שוב בסוריה.
כך גם לגבי יהודה והשומרון. איש אינו משלה את עצמו ש"רשות" פלסטינית כלשהי יכולה או עומדת לחסום את כוחות הטרור האסלאמיים הנתמכים על־ידי איראן באזורים האלה – כוחות שמאיימים ישירות על ירושלים ועל מרכז הארץ. רק צה"ל יכול לעשות זאת ויעשה זאת. לכן אנו עדים למבצעים צבאיים עצימים בג'נין, בטולכרם ובשכם, כדי לעקור בנחישות איומים כאלה. זה כנראה יהיה דפוס פעולה קבוע של צה"ל.
דרך אגב, לישראל אין שום אמון ביכולתם של האיחוד האירופי או של ארצות־הברית להוביל לרפורמות משמעותיות ברשות הפלסטינית שיהפכו אותה ל"ממשל דמוקרטי, שקוף, יעיל ובר־קיימא", כפי שהאיחוד האירופי מצהיר.
אחרי שלושים שנה והשקעת מיליארדי דולרים ואירו ברשות, התשואה על השקעה מערבית זו היא נוראה. אין בה דמוקרטיה, אין שלטון חוק, אין שקיפות, אין קיימוּת, אין השקעה ביציבות כלכלית ואין חינוך לשלום. יש רק נפוטיזם ושחיתות, עידוד ותִגמול של טרור נגד ישראל, תעמולה אלימה נגד ישראל, לרבות תמיכה בטבח 7 באוקטובר, ותקיפה של ישראל בכל פורום בין־לאומי אפשרי. כמו־כן, במשך יותר משלושים שנה לא הוקם ולוּ בית־חולים חדש אחד בשטחי הרשות הפלסטינית באמצעות הכספים של האיחוד האירופי ואמריקה, והוקם רק מתקן אחד לטיפול בשפכים.
באשר לסיוע בטחוני (בייחוד אמריקאי) לרשות הפלסטינית, יותר ממיליארד דולרים הושקעו באימון כוחות הביטחון של הרשות הפלסטינית, יותר מ־40 מיליון דולרים מהם בשנת 2025. התוצאות מעורבות, במקרה הטוב. אנשי ביטחון של הרשות הפלסטינית השתתפו שוב ושוב או סייעו בפיגועים נגד אזרחים ישראלים וחיילי צה"ל. אנשי ביטחון של הרשות הפלסטינית מהווים כ־12% מכלל המחבלים העצורים בישראל.
ההחייאה מחדש של האשליות על מדינה פלסטינית היא מעשה חסר היגיון לחלוטין מצד צרפת וערב הסעודית, בייחוד עכשיו. זה מתכון לאכזבה הרסנית ולהסלמה של הסכסוך, וכמובן לבידודה של ישראל. אולי זו המטרה של התרגיל הצרפתי־הסעודי – להחליש את ישראל, למנוע ממנה את האפשרות להיות חזקה מדי או "הגמונית" מדי בשאיפותיה, "אגרסיבית" מדי בפעולותיה הצבאיות ו"דומיננטית" מדי בכל הנוגע בהגדרה מחדש של המצב האסטרטגי האזורי, ולמנוע ממנה הצלחה גדולה מדי בהגנה על עצמה, שתכלול מניעת הקמתה של מדינה פלסטינית חסרת מעצורים.
לפי נשיא צרפת מקרון, אסור לישראל לנצח כל־כך הרבה, בייחוד אחרי ההתקפה המוצלחת שלה על תוכנית הגרעין האיראנית. לדידו, ישראל צריכה להיות מרוסנת, מגודרת ומושפלת. "אין על מה לדון", הוא קבע בפומפוזיות בקיץ בנוגע ל"צורך להכיר בדחיפות" במדינה פלסטינית. זה "חייב" לקרות, הכריז מקרון, על־אף ההתנגדות הישראלית, ובמידת הצורך גם על גב גופותיהם של נרצחים ישראלים.
המצב בנוגע לעזה דומה. ישראל חייבת לפעול באופן הגמוני כדי לסיים את האיום הצבאי מעזה ולהבטיח את פריחתו מחדש של הנגב. פירושו של דבר הוא שמעבר להסכם שהשיג את שחרור החטופים והחללים, אין הסדרים ארוכי־טווח עם חמאס. חמאס חייב להיעקר מעזה. בוודאי אסור שיהיה כל שיקום של רצועת עזה בלי פירוז מוחלט של המובלעת. משמעות הדבר היא כנראה עשור נוסף של לוחמה בדרגות שונות ומשתנות של עוצמה, על־אף הסכמים בחסות ארצות־הברית ושותפיה הערביים ל"ייצוב" עזה.
אין לצפות שישראל תסתמך על מצרים או על כל מדינה ערבית אחרת – שלא לדבר על כוחות האו"ם – שיביאו ביטחון או יציבות לעזה. מצרים העלימה עין במשך שנים מהברחה מסיבית של נשק מסיני לעזה, וכמובן לא עשתה בשעתו דבר כדי למנוע מחמאס את ביצוע ההפיכה נגד הרשות הפלסטינית ואת הפיכת עזה למיני־מדינה של האחים המוסלמים. ישראל גם לא תסכים לממשלה פלסטינית "טכנוקרטית" בעזה, שהיא רק כיסוי דקיק לשלטון בפועל של חמאס.
הלך־הרוח החדש של ישראל, אשר תופסת את עצמה כמעצמה, חל כמובן גם כלפי איראן. חייבים למנוע את בנייתה מחדש של תוכנית הגרעין האיראנית ואת פיתוח מערך הטילים הבליסטיים שלה, ולהרתיע אותה מבנייה מחדש של רשת הפרוקסים שלה ברחבי המזרח התיכון. כל הסכם מערבי "קוסמטי" חדש עם איראן בנושאים אלו יכריח את ישראל לפעול שוב נגד טהראן. ישראל תיישם את דוקטרינת ההגנה המעודכנת שלה, את החשיבה המעצמתית שלה, כדי לסכל בהקדם את יכולות האויב.
ישראל מתכוונת להמשיך לשמור על עליונותה מתוך הלך־הרוח של מעצמה המתואר כאן, ולהיות כוח אזורי יוזם – בעל־הברית המערבי האמיתי היחיד – שמעצב מחדש את המזרח התיכון לטובה. לאנשי המשמרת הדיפלומטית הישנה והחלשה, שעינם צרה בישראל, יש לומר: התרגלו! התרגלו למצב האסטרטגי החדש שמעוגן על־ידי ישראל חזקה מאוד.
*מנהל־שותף ועמית בכיר במכון משגב לביטחון לאומי ולאסטרטגיה ציונית, ירושלים. הדעות המובעות כאן הן שלו בלבד. שלושים שנה של חיבוריו בתחומי הדיפלומטיה והביטחון מופיעים באתר https://davidmweinberg.com/.
