יצחק קליין*
כשנתיים אחרי פרוץ מלחמת חרבות־ברזל התוצאות המדיניות והצבאיות של המלחמה בשתי החזיתות הגובלות בישראל – לבנון ועזה – רחוקות מלהשביע רצון. בלבנון, למרות המכות מהאוויר שספג ארגון חזבאללה, הוא שומר על כוח צבאי יבשתי המרתיע את מדינת לבנון מלפרק אותו מנשקו, ומתאמץ לשקם את כוחו. בעזה, לאחר לחימה שנמשכה שנתיים, נאלצה ישראל לקבל הסכם שאומנם הוביל לשחרור חטופיה אך בסבירות גבוהה לא יאפשר מימוש שתי מטרות אחרות של המלחמה – השמדת כוחו הצבאי של חמאס ומניעת שיבתו לעמדה שלטת בעזה.
"המלחמה," כותב קלאוזביץ, "היא שימוש בכוח כדי להכריח את האויב לקבל את רצוננו." מלחמה אינה יכולה לממש מטרה זו אם הצבא אינו מסוגל לנשל את האויב מכוחו הצבאי, שבו הוא משתמש כדי להתנגד למטרותינו. נסיון המלחמה מראה כי כוחות היבשה של צה"ל אינם מכירים את תורת (או אומנות) התמרון המבצעי – תחום שצה"ל הצטיין בו בעבר.[1] בעקבות זאת לא הצליח צה"ל להשמיד את עיקר כוחות היבשה של אויביו. כך נמנעה מישראל האפשרות להשיג את המטרות האסטרטגיות העיקריות של המלחמה, כמו־גם את המטרות המדיניות החשובות ביותר. לחימה אינה יכולה לשמש את המדיניות אם הכוח הלוחם אינו מכיר את מקצועו ואינו מסוגל ליצור הישגים צבאיים־אסטרטגיים הולמים.
הכוונה במאמר זה אינה לפרושׂ את כל תורת התמרון המבצעי,[2] אלא להתמקד בקשר שבין תמרון מבצעי להשגת יעדים אסטרטגיים ומדיניים.
עקרונות תמרון מרכזיים
נציין שישה עקרונות אשר רלוונטיים ביותר למקרה הישראלי:
א. יעד הלחימה הוא השמדת כוחות האויב בכל מקום שהוא מתמקם בו או מנסה להגיע אליו. כל כוח שנותר לו ישמש לסיכול מטרותינו. אם יחסי הכוחות אינם מאפשרים השמדה מוחלטת, יש לחתור להשמדה מְרבּית.
ב. כוחות היבשה, המצוידים ביכולת להגיע פיזית אל מקומו של האויב ולסלקו, הם הכלי העיקרי להשגת השמדה. זרועות אחרות יכולות לסייע במשימה, אך לא להשלימה.
ג. תפוס את השטח שבו האויב נמצא. תפיסת השטח שהאויב ניצב בו או נשען עליו מכריחה אותו להילחם, ואולי להישמד. בדרך־כלל השמדת האויב אינה אפשרית עד שתופסים את השטח שעליו הוא בחר להתבסס.[3]
ד. הזמן יקר־ערך! כל דבר שכוח צבאי עושה צריך להיעשות בטווח הזמן הקצר ביותר. זמן שבוזבז או קצב איטי מדי מאפשרים לאויב להגיב, להתאושש, ואולי אף להקדים מכה. הזמן להשגת מטרות המלחמה הוא משאב מתכלה מכל הבחינות – חברתית, צבאית ודיפלומטית.
ה. מרכיב מרכזי של תמרון מבצעי הוא חתירה להפתיע את האויב, לתקוף אותו בדרכים שהוא אינו מצפה להן. תמרון מבצעי מחייב על־כן יוזמה, גמישות ונכונוּת לקבל החלטות בלחץ זמן ותוך נקיטת סיכונים מחושבים. לפיכך חובה לפתח מיומנויות אלו אצל מפקדים וחיילים, ולאמן אותם בהפעלתן; אין די ברישומן בחוברות הדרכה.[4]
ו. סילוק האוכלוסייה האזרחית מזירת הלחימה בתקופת הלחימה – בלשונו של מאו דזה־דונג בספרו "על מלחמת גרילה", אוכלוסיות אלו מהוות את ה"ים" שבו כוחות האויב "שוחים". יש צורך מבצעי לסלק את האוכלוסייה לאזורים שמחוץ לזירת הלחימה, תוך יצירת מרחב ביטחון שבו אין נוכחות לא לכוחות האויב ולא לאוכלוסייה עוינת.
עקרונות אלו הם המפתח להשמדת כוח אויב וליצירת אזור שליטה בטוח לכוחותינו לאחר לחימה. ללא השמדת כוח האויב אי־אפשר לצפות להישגים אסטרטגיים או מדיניים בני־קיימא.
מחדלי כוחות היבשה של ישראל במלחמה
לבנון
המערכה בלבנון החלה עם מתקפת הביפרים של ישראל ב־17–18 בספטמבר 2024, שגרמה להריגתם או לנכותם של אלפי דמויות־מפתח בשורות חזבאללה. חיל האוויר השמיד תוך ימים ספורים חלק ניכר ממאגר הטילים של חזבאללה, את הפיקוד העליון של כוח הפלישה רדואן, ואף את ההנהגה הפוליטית של הארגון. האיום האסטרטגי שהיוו טילי חזבאללה על העורף הישראלי – הוסר.
לעומת זאת, לחימת היבשה התנהלה באיטיות נוראה. המתקפה היבשתית החלה רק ב־30 בספטמבר – כמעט שבועיים לאחר מבצע הביפרים וכעשרה ימים לאחר עריפת הפיקוד של כוח רדואן. חילות היבשה פעלו לרוב במרחק של עד חמישה קילומטרים מהגבול הבין־לאומי, אף שרוב כוח היבשה של חזבאללה שוכן צפונה לאזור זה, מצפון ומדרום לנהר הליטאני.[5] ארגון הטרור המשיך להמטיר טילים וכטב"מים על יישובי ישראל ללא כל הפרעה מצד כוחות היבשה של צה"ל, שפעלו אך קילומטרים ספורים ממנו.
בנייר שפורסם בסוף ספטמבר 2024, ואשר הובא בוודאי לידיעת הפיקוד העליון של צה"ל עוד לפני כן, המליצו גיא חזות ועפר שלח להגביל את הפעילות היבשתית של צה"ל בלבנון לאזור הקרוב לגבול בלבד.[6] טענתם הייתה שצה"ל שחוק משנה של לחימה שבה ספג אבדות רבות, ושחסרים לו אמצעי הלחימה הדרושים למשימה רחבה יותר.[7] מצד אחר, הם ציינו כי צה"ל תרגל היטב את המשימה של חדירה לעומק לבנון וחיסול עיקר כוחות חזבאללה.[8]
בביקור שערך המחבר בגבול לבנון יחד עם קבוצת מומחים לביטחון לאומי בתחילת אביב 2024 התברר כי צה"ל פרס על גבול לבנון כוח יבשתי משמעותי מאוד, שהיה מאומן – כפי שמעידים כאמור גם חזות ושלח – למשימה של חדירה לעומק לבנון. כוח זה לא נלחם ולא נשחק בלחימה בעזה, אם כי היו בו אנשי מילואים ששירתו בחזית תקופה ארוכה. אילו התכונן כוח זה לפעול באופן התקפי בהתרעה קצרה ובמהירות רבה לא בסוף חודש ספטמבר, אלא בתוך שבעים ושתיים שעות לאחר מכת הביפרים ובמקביל לחיסול דרג הפיקוד העליון של חזבאללה, ייתכן שהוא היה יכול לבצע בהצלחה את משימת השמדתו של עיקר כוח חזבאללה שמדרום לביירות. אך כוחות היבשה לא הוכנו מנטלית לכך, ובעיקר – מפקדיהם לא היו מוכנים.
צה"ל הפעיל בלבנון שתי מערכות צבאיות נפרדות ומנותקות זו מזו: מתקפה מבריקה של כוחות המודיעין וחיל האוויר, מחד גיסא, ומתקפה קרקעית מוגבלת וחסרת מעוף בקילומטרים הספורים שליד הגבול, מאידך גיסא. שתי המערכות לא אוחדו למבצע אסטרטגי משולב. כתוצאה מכך איבד צה"ל את האפשרות לנצל את הפעילות המבריקה של המודיעין וחיל האוויר בפתח הלחימה כדי להשמיד את כל מערך ההגנה הקרקעית של חזבאללה, לתפוס את השטחים שעליהם התבססו כוחותיו וליצור ניצחון מכריע. ההזדמנויות שהפתיחה המבריקה של המערכה פתחה לפני צה"ל בוזבזו לרִיק. ישראל קיוותה כי המכות שהיא הפליאה בחזבאללה יִיצרו אפשרות לממשלת לבנון לפרק את הארגון מנשקו, אך היות שליבת כוח היבשה של ארגון הטרור נותרה על כנה, תקווה זו אינה צפויה להתממש.
עזה
בעזה, לאחר שנתיים של מלחמה, לא נראה שצה"ל קרוב יותר להשמדת הכוח הלוחם של חמאס מאשר באוקטובר 2023. עד לינואר 2025 היה אפשר לתלות את חוסר היכולת של צה"ל להכריע במגבלות שהטיל ממשל ביידן על ישראל, אך תירוץ זה אינו עומד עוד לצה"ל בחודשים שחלפו מאז.
המפתח לניצחון על חמאס היה להפריד את ארגון הטרור מה"חמצן" הלוגיסטי שאִפשר לו לתפקד ולהטיל את מוראו על אוכלוסיית הבלתי־חמושים בעזה. אך במרוצת הלחימה לא ניסה צה"ל להפריד את חמאס ממקורות האספקה שלו. כדי לעשות זאת היה צה"ל צריך לרכז את אוכלוסיית הבלתי־חמושים באזורים מוגנים המבודדים מלוחמי חמאס, כך שהסיוע האזרחי המחולק לראשונים לא יגיע לאחרונים. שנית, היה על צה"ל לאמץ את העיקרון המבצעי השלישי המוזכר לעיל, קרי, לסלק את חמאס בהדרגה ולצמיתות מכל שטח עזה – הן מהאזורים שבהם מרוכזים בלתי־לוחמים והן מכל שאר האזורים – עד שלא ייוותרו לארגון אזורי מקלט על הקרקע או מתחתיה.
חוסר ההבנה של צה"ל שחשוב לסיים מהלכים צבאיים במהירות היה ברור מאוד בלחימה בעזה. מבצע שהיה אפשר לסיימו בתוך שלושה עד שישה חודשים, אילו נעשה בצורה נכונה, עדיין מתנהל כיום, שנתיים לאחר 7 באוקטובר. צה"ל סירב (עד לאחרונה) ליטול אחריות לניהול החלוקה של הסיוע לאוכלוסייה הבלתי־חמושה. במקום זאת, דווקא צה"ל הגביל את שהייתו לאזורים מוגדרים בתוך הרצועה, ויצא מהם כדי לערוך פשיטות נגד ריכוזי חמאס. מובן שחמאס חזר לתפוס כל שטח שצה"ל נטש, כך שצה"ל נאלץ להילחם (ולספוג אבדות) באותם אזורים שוב ושוב ושוב. מנהיגים פוליטיים בישראל דיברו רבות על השמדת חמאס כגורם מדיני, אך צה"ל מעולם לא ניסה לממש מטרה זו. דמויות הנהגה שונות חוסלו בנקודות זמן שונות, אך ללא כיבוש כל שטח עזה והשמדת כל מערכות חמאס בו לא היה אפשר להשיג את היעד שניסח הדרג המדיני.
התמשכות הלחימה בעזה ללא השגת היעדים האסטרטגיים שהציב הדרג המדיני גרמה לשחיקה הדרגתית וחמורה בתמיכה הבין־לאומית במאמציה של ישראל בעזה. המערכה עלולה להסתיים בתבוסה ישראלית, קרי, בהישארות של חמאס בצורה זו או אחרת ברצועה עם אפשרות לחזור לשלוט בה, כשישראל מנועה מלמנוע את התחמשותו מחדש. הסיבה לכך אינה חוסר יכולת של יחידות השדה של צה"ל, מחסור באמצעי לחימה או העדר כישרון של המפקדים והחיילים ביחידות השדה; כישלון בניהול המערכה בדרגות הגבוהות ביותר הוא שכילה את החמצן הדיפלומטי הנחוץ להמשך המערכה עד הניצחון.
* * *
בעת כתיבת שורות אלו טרם תוקנו הליקויים האלה בהכשרת צה"ל ובתפקודו בשטח. תיקונם הוא משימה לאומית קריטית, במיוחד לנוכח האיום הגובר של מתקפה מצרית על ישראל.[9] כדי להתגונן מפני תקיפה כזאת, אשר אם תתרחש תיעשה על־ידי צבא סדיר מחומש ומאומן, יש לפעול בדחיפות לכינון צבא יבשה שיהיה גם גדול מספיק וגם מאומן כדבעי בתורת התמרון המבצעי.
*עמית בכיר בפורום קהלת
[1] בין המקורות שהתייחסו לנושא זה בעבר, ואשר נכתבו בעיקרם עוד בטרם פרצה המלחמה, נמנים יאיר אנסבכר וכארי יתנשא: על תיקון דרך המלחמה החדשה של ישראל (2023); גיא חזות צבא ההיי־טק וצבא הפרשים (2024) (אשר עמד על הזנחת האימונים וההצטיידות של צבא היבשה); נוה דרומי פרחים בקנה (2022), במיוחד פרק 1; וכן מאמרים רבים פרי־עטו של ד"ר חנן שי – ראו "שַׁי חוֹשֵׁב שֶׁ־" https://www.hananshai.com/. לאחרונה פרסם רן ברץ סקירה ביקורתית של שיטות הלחימה של צה"ל – "הכשל הדוקטרינרי בביטחון ישראל – קטן ומתחכם" שילוח 41, 51 (2025).
[2] למי שמבקש ללמוד על השיטות של תמרון מבצעי בתקופה המודרנית אי־אפשר להציע דרך טובה יותר מאשר עיון בהיסטוריה של המבצעים של ויליאם ט' שרמן, היינץ גודריאן, גאורגי ז'וקוב, ויליאם סלים ודגלס מקארתור; ובמגננה – רוברט א' לי וּולטר מודל.
[3] אין משמעות הדבר בהכרח ניהול המערכה העיקרית על שטח זה, אלא סימונו כיעד אסטרטגי שהתמרון המבצעי אמור להוביל לתפיסתו.
[4] נקודה זו וקודמתה מנסות לסכם את תובנת מעגל ה־OODA של קולונל ג'ון בויד (John Boyd). המעגל מוצג לעיתים קרובות כמעגל פשטני של ארבעה שלבים – צפייה–התמצאות–החלטה–ביצוע – אשר יש לשאוף לסיימו בזמן הקצר ביותר, ובכל מקרה מהר יותר מהאויב. כל זה נכון, אבל חסר. הגורם הקריטי הוא דיוק ועומק בהבנת המצב בשלב ההתמצאות – הבנת המצב האסטרטגי חייבת להיות טובה מזו של האויב. התוצאות הטובות ביותר של "תהליך בויד" מושגות כאשר מביאים לשדה־הקרב המשגה מבצעית שהצד האחר טרם השיג. דוגמאות לכך הן ה"בליצקריג" הגרמני בשנת 1940, כאשר הצבא הצרפתי היה תקוע עדיין במושגי שדה־הקרב של 1917, או תורתו של מאו דזה־דונג על מלחמת גרילה. מקורות טובים לתאוריה של ג'ון בויד הם Frans P.B. Osinga, Science, Strategy and War: The Strategic Theory of John Boyd (2007); Grant T. Hammond, The Mind of War: John Boyd and American Security (2001).
[5] נמסר למחבר על־ידי נוכחים בתדרוך שנערך למפקדי מילואים ערב הפלישה הקרקעית ללבנון, 30.9.2024.
[6] גיא חזות ועפר שלח "תמרון יבשתי בחזית הצפון – משמעויות והשלכות" (נייר מדיניות, המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) 2024) https://did.li/rMGOf.
[7] שם, בעמ' 6.
[8] שם, בעמ' 5.
[9] ראו ג'קי חוגי "מצרים מזהירה את ישראל: הסכם השלום בסכנה" מעריב (20.9.2025) https://did.li/S2gDN ("בפעם הראשונה מעודו השתמש השבוע נשיא מצרים במלה 'אויב' לתאר את ישראל"); ברק רביד "נתניהו ביקש מארה"ב ללחוץ על מצרים לעצור את ההתעצמות הצבאית בסיני" N12 (20.9.2025) https://did.li/qobUY; אריאל כהנא "ארה"ב הפסיקה את הפיקוח על מצרים – גורם ישראלי: 'הפרה חמורה של ההסכם'" היום (14.7.2025) https://did.li/HzDx5; ואלה רק שלושה מני מאמרים רבים בנושא.
