מישל גורפינקל*
מלחמה מפשטת ומבהירה הכל. כאשר החיים עצמם או עצם הישרדותם של משפחה, חברים ומדינה עומדים על כף המאזניים, לומדים לחשוב במהירות ולפעול ישירות, לסלק שגרה, קלישאות ופרדיגמות מתות, ולהיצמד ליסודות. אפילו ישראל – אומה שלא ידעה דבר לבד ממצבי לחימה שונים למן הקמתה – התנסתה בזעזוע של פישוט כזה ב־7 באוקטובר 2023 ובמלחמה בת השנתיים שלאחר־מכן: יש הבדל עצום בין מלחמה שאדם מאמין שהוא מכיר, מלחמה שאדם מאמין שהוא בִּיית, לבין מלחמה שאדם מעולם לא העז לדמיין.
הלקח הראשון שישראל למדה, או ליתר דיוק למדה מחדש בדרך הקשה, הוא שלאויביה יש כוונה להשמיד אותה לחלוטין – לא רק למחוץ אותה מבחינה צבאית או לשלול ממנה את עצמאותה, אלא להשמיד אותה כמדינה, כחברה, כאוכלוסייה, בצורה המזעזעת ביותר. הם לא יוצאים למלחמה; הם רוצים לשחזר את השואה.
הדבר ניכר מפעולותיהם של לוחמי חמאס ותומכיהם בשטח ב־7 באוקטובר – רצח המוני של חיילים ואזרחים מכל הגילים והמינים, חטיפה, כליאה, אונס, עינויים, התעללות – ומזעזע אף יותר מכך, מהאופן שבו הם התגאו במעשים אלו; מההפצצות וההפגזות השיטתיות וחסרות ההבחנה של אזורים אזרחיים בישראל על־ידי חמאס, חזבאללה, איראן והחות'ים, אשר הובילו – באותם מקרים שבהם מערך ההגנה האווירית הישראלי לא היה יעיל לחלוטין – לאבדות כבדות בנפש וברכוש; מההצהרות הפומביות של מנהיגים פוליטיים וצבאיים – לרבות דמויות דוגמת הגנרל האיראני חוסיין סלאמי, מפקד משמרות המהפכה האסלאמית – על השמדתה השיטתית של ישראל, לפני המלחמה בת השנתיים ובמהלכה; מהנרטיב התעמולתי רב הפנים של המשטר האיראני ושליחיו על ההרס הקרב של המדינה היהודית; ואחרון חביב, מהסיסמה התעמולתית המוצלחת ביותר שלהם, "מהנהר לים, פלסטין תהיה חופשית", שפירושה שהמדינה הקיימת של ישראל חייבת להיעלם.
השיעור השני הוא עד כמה האויב יכול להיות קרוב פיזית. תדי דופרה – פקיד ממשלתי צרפתי בכיר בן שלושים ושש, קתולי אדוק וגיבור של תנועת ההתנגדות – בחר להילחם לצד יהודי פלסטין במלחמת העצמאות שלהם. בהגיעו לארץ הוא אימץ את השם "תדי איתן", וכך הוא תיאר את תל־אביב באפריל 1948: "אנשים נעים בחדווה ובנינוחות, חדורי כוונה, אל עסקיהם היומיומיים. בהיותם לבושים באופן דומה, במדי חאקי, אי־אפשר להבחין בין חיילים לאזרחים. נראה כמעט בלתי־אפשרי להאמין שיש מלחמה. ובכל־זאת, הערבים נמצאים במרחק חמש מאות מטרים בלבד ממלון פארק, שם כל העיר באה לרקוד מדי ערב. יש רחובות שבהם צריך לחבק את הקירות כדי להגיע הביתה, מחשש לפרץ יריות, אבל איש אינו נראה מודאג. החיים נמשכים".[1]
שבעים וחמש שנים לאחר־מכן נראתה ישראל כמעט אותו דבר. היא ניצחה במלחמות, ביססה את שטחה וגדלה למעצמה מדעית וטכנולוגית; אוכלוסייתה גדלה פי עשרה בשמונים שנה, ממיליון לעשרה מיליון, והתמ"ג שלה פי מאתיים, מ־2.5 מיליארד דולר ל־550 מיליארד דולר (במונחי דולר 2025). עם זאת, בשעות הראשונות של 7 באוקטובר עדיין היה האויב "במרחק חמש מאות מטרים בלבד".
כנופיות חמאס הצליחו לחצות עם שחר את שטח ההפקר הצר בין רצועת עזה לשטח ישראל, כדי לבצע את הטבח הברברי שלהם ביותר מעשרים יישובים. כעת ידוע שחמאס תכנן לנצל את יתרונו הרבה יותר: להתקדם לעבר מרכז ישראל, שם מרוכזת יותר ממחצית האוכלוסייה, לבצע פשיטה על הכור הגרעיני בדימונה, ואולי לפצל את ישראל לשניים על־ידי התחברות עם קבוצות גִ'האדיסטיות חמושות מהגדה המערבית. בהתחשב בגאוגרפיה הקומפקטית של המדינה, תוכנית זו לא הייתה בשום אופן לא־מציאותית.
קשה לתפוס שמכונת המלחמה של ישראל – אשר הציגה בהמשך את מלוא עוצמתה – לא הייתה יכולה לחזות ולמנוע התקפה כזו. מאידך גיסא, קשה באותה מידה להאמין שהפלסטינים בעזה – שהיה להם הרבה מה להרוויח מקיום בשלום עם ישראל והכל מה להפסיד מלחימה בה – יכלו לבצע זאת. אולם העובדה היא שזה אכן קרה, ובהתחשב בשילוב הסבוך של שטחים ישראליים וערביים, ואפילו בתוך ישראל עצמה בין אזורים בעלי רוב יהודי למובלעות מוסלמיות, תרחישים דומים עלולים להתרחש שוב. דבר זה ימשיך להיות, בין במפורש ובין במשתמע, בליבת הדימוי העצמי והחשיבה האסטרטגית של ישראל.
סקרים מראים בעקיבוּת כי רוב מוחלט מקרב הישראלים מתנגד להקמת מדינה פלסטינית בגדה המערבית ובעזה: 64% "בכל תנאי" לפי סקר של המכון למחקרי ביטחון לאומי שפורסם בינואר 2025,[2] ו־81% לפי סקר של Direct Polls שנערך באפריל 2025.[3] כמו־כן, כמעט 70% שוקלים להחיל את הריבונות הישראלית לפחות על חלקים מיהודה והשומרון.[4] דבר זה עשוי להסביר מדוע ישראל ביתנו של אביגדור ליברמן, מפלגת אופוזיציה גדולה, תמכה בהצעת חוק למטרה זו באוקטובר 2025.
השיעור השלישי מ־7 באוקטובר וממלחמת השנתיים הוא שמעבר לנושא הגבולות הלא־ברורים והמורכבות האתנית, יש משהו מסוכן מטבעו לאומה בהיותה קטנה. גודל קטן הוא סוג של חולשה או פּגיעוּת, ואלה מזמינות כמעט מאליהן תוקפנות, כפי שציין תוקידידס בקרירות בכתיבתו על תולדות המלחמה הפלופונסית.[5]
שטחה של ישראל הוא 22,000 קמ"ר – כגודלה של ניו־ג'רזי – לעומת 1.6 מיליון קמ"ר של איראן, מיליון קמ"ר של מצרים ו־783,000 קמ"ר של טורקיה (כלומר, ישראל קטנה מהן פי 75, 45 ו־35, בהתאמה). אותם יחסים נכונים גם בדמוגרפיה: עשרת המיליונים של ישראל (או שמונה מיליון אם מתמקדים רק באוכלוסייה היהודית) הם פחות מעשירית מ־106 מיליון המצרים ופחות מתשיעית מ־89 מיליון האיראנים ומ־86 מיליון הטורקים. יתר על כן, שני שלישים מאוכלוסיית ישראל מרוכזים בין גוש דן לגוש ירושלים, על פחות מ־3,000 קמ"ר – בערך כגודלה של לונג־איילנד.
גודלה הדל של ישראל עשוי להיות אחת הסיבות העיקריות לכך שהיא נמצאת תחת מתקפה במשך מאה שנה כמעט. מדינה גדולה ומאוכלסת יותר נוטה להאמין שהיא יכולה להביס מדינה קטנה ומאוכלסת פחות – אם לא בקרב יחיד, אזי לאחר כמה קרבות. נראה מובן מאליו שאומה גדולה יכולה להפסיד בכמה מלחמות מבלי לסכן את קיומה, בעוד הפסד יחיד של אומה קטנה עלול להוביל לחורבנה.
תפיסה צינית זו, אם כי רציונלית יחסית, נהפכת לתפיסה שאי־אפשר לעמוד בפניה כאשר היא מתמזגת – כפי שקורה במזרח התיכון – עם הנחות לא־רציונליות או דחפיות, כגון פולחן האלימות לשם עצמה או דמוניזציה של היהודים. גרוע מכך, צדדים שלישיים, כגון מדינות המערב והעולם הלא־אסלאמי הלא־מערבי, עלולים להסיק כי אין טעם רב בתמיכה בישראל, אפילו מול התוקפנות האכזרית ביותר. מסקנה זו, בתורה, עלולה להוביל אותם לסברה כי הפעולה ה"צודקת" ביותר היא ללחוץ על ישראל להסכים לצורה כלשהי של כניעה, וכי ככל שזה יקרה מוקדם יותר כן ייטב.
דרך אחת לתקן או לאזן סוג זה של חשיבה הסתברותית היא להרחיב את שטחה של ישראל ככל האפשר ולהגדיל במידה ניכרת את האוכלוסייה היהודית או התואמת ליהודים. מכאן נובעות, מצד אחד, הסלידה שהוזכרה לעיל מוויתור על היקף לאומי הכולל את יהודה, השומרון ורמת־הגולן, אפילו כדי להבטיח הסכמי שלום נוספים עם מדינות שכנות או עם העולם האסלאמי בכללותו; ומצד אחר, ההבנה שיש לעודד הגירה לארץ ושיעור ילודה גבוה בקרב כל קבוצות היהודים. יהיו הבעיות הרציניות הכרוכות בקהילה החרדית המבודדת אשר יהיו, ובכלל זה דחיית הגיוס כפי שהוא כעת וההימנעות מחלק גדול מהחינוך החילוני, מבחינה דמוגרפית זהו המגזר הדינמי ביותר בחברה הישראלית. אפילו מנקודת־מבט חילונית לחלוטין, שכונה חרדית עשויה להיות טובה יותר מאשר שום שכונה יהודית כלל. הדבר נכון גם בכיוון ההפוך – המגזר החרדי צפוי להרגיש בטוח יותר עם שכנים יהודים חילונים או דתיים לא־אורתודוקסים מאשר ללא שכנים יהודים כלל.
אולם הדרך היעילה ביותר להתמודד עם בעיית הגודל הקטן היא לחפש ולשמר יתרון איכותי משמעותי על כל היריבים. הדבר מסתכם, למעשה, בהצגת משוואה שנייה: ההסתברות להישמדות בעימות עם המדינה היהודית חייבת להיראות גדולה יותר מההסתברות להשמדתה. צורה זו של הרתעה, המבוססת על תוצאות מלחמת יום־הכיפורים וההבנה שלישראל יש "פוטנציאל גרעיני" אסטרטגי, היא ששכנעה את אנואר סאדאת, בשנת 1977, בדבר הצורך בהסכם שלום עם ישראל. היא גם סיפקה את הרקע להסכמי אברהם בשנת 2019, לרבות שלום פוטנציאלי עם ערב הסעודית. והפרויקטים הנוכחיים לשלום אזורי בחסות דונלד ג'יי טראמפ חבים רבות לתקיפות הישראליות על שבע מטרות לפחות, שהלכו והתחזקו ונהיו רחוקות יותר ויותר: חמאס בעזה ובקטר, חזבאללה בלבנון, החות'ים בתימן, משטרים או מיליציות פרו־איראניות בסוריה ובעיראק, ואיראן עצמה.
השגה של יתרון איכותי ושמירה עליו כרוכות בהשקעות עצומות, בלכידות לאומית, בהֲנִיעה, בגיוס, בהכשרה, במדע בסיסי ויישומי, בטכנולוגיה, בחדשנות. הן מחייבות גם שורה של בחירות קשות, אם לא בלתי־אפשריות. היו שטענו כי הכשלים האבטחתיים שנחשפו על־ידי התקפת חמאס ב־7 באוקטובר 2023 היו תוצאה ישירה של הקונספציה – הדוקטרינה האסטרטגית שאימצה ישראל למן שנות התשעים של המאה הקודמת. מסיבות רבות, החל במהפכה בעניינים צבאיים ועד למגבלות תקציביות גרידא, היא העדיפה טכנולוגיה גבוהה, כוח אווירי ויחידות־עילית על כוחות קונוונציונליים, שריון וחיל רגלים, והעדיפה תקיפות "כירורגיות" על פעולות בקנה־מידה מלא. עם זאת, באופן פרדוקסלי, אותה קונספציה הולידה את כלי־הנשק ההתקפיים וההגנתיים שאפשרו לישראל להתאושש כמעט בן־לילה ולהבטיח שורה של נצחונות מכריעים.
מה שהתברר מהמלחמה עד כה הוא הצורך בצבא גדול בהרבה, תלוי הרבה פחות בסיוע חוץ, עם יותר כוח־אדם אנושי (יש לבחון מחדש את הפטור החרדי בצורה מציאותית) ויותר טכנולוגיה חדשנית. ראש הממשלה בנימין נתניהו "ננזף" על נאום "אתונה וסופר־ספרטה" שנשא ב־15 בספטמבר 2025 בכנס החשב הכללי, כלומר, על טענתו כי ישראל עשויה להיאלץ בעתיד הקרוב להסתמך הן על משאביה האתונאיים (חיוניות תרבותית, ברק אינטלקטואלי, חדשנות) והן על ממד "סופר־ספרטני" (כוח צבאי, אוטרקייה בתחומים רבים). הסערה והפניקה בבורסה בתל־אביב אילצו אותו לומר יום אחר כך כי הוא לא הובן כהלכה, אולם האמת היא שהוא הובן היטב, ורוב הישראלים יודעים שהמטפורה שלו היא תיאור הולם של מצבם הנוכחי והעתידי.
אחת הסיבות שנקב נתניהו לישראל "סופר־ספרטנית" הייתה החשש ל"בידוד דיפלומטי וכלכלי גובר". אכן, הלקח הרביעי מ־7 באוקטובר ומהמלחמה הוא שלא משנה מה קורה, ישראל "לבדד שוכנת" (בפרפרזה על הביטוי המקראי), וחשופה לסכנת בגידה מצד רבים "מכל אוהביה" (אם להשתמש שוב בביטוי מקראי) – אותן מדינות שהבטיחו עד כה תמיכה והגנה.
זהו לקח מר – המר מכולם. ההנחה הראשונית בעקבות 7 באוקטובר הייתה כי לנוכח הברבריות שהפגין חמאס תיטה דעת־הקהל העולמית, אחת ולתמיד, לטובת ישראל. אלא שההפך הגמור קרה: 7 באוקטובר נהפך לנקודת המוצא של גל חסר תקדים של שנאה אנטי־ישראלית – לא רק במדינות עוינות או אדישות באופן מסורתי למדינה היהודית או ליהודים בכלל, אלא אפילו במה שהיה אפשר פעם להחשיב כמגדלור של הדעה הגלובלית: הדמוקרטיות המערביות. מנהיגים רבים שמיהרו לירושלים בימים הראשונים כדי להפגין סולידריות עם ישראל החלו עד־מהרה לסגת, וחלקם אף הרחיקו לכת עד כדי גינוי. הדוגמה המכוערת ביותר, או אולי המגוחכת ביותר, היא נשיא צרפת עמנואל מקרון, שבמהלך ביקורו בסוף אוקטובר 2023 דיבר על הקמת קואליציה בין־לאומית נגד חמאס, בדומה לזו שהתעמתה עם המדינה האסלאמית עשור קודם לכן, אך פחות משנתיים לאחר־מכן כבר התייצב כנושא־הדגל של פלסטין.
באופן טבעי, האומות שבגדו בישראל או מתרחקות ממנה מנסות להצדיק את עמדתן. טיעוניהם מסתכמים בשניים: שתגובתה של ישראל הייתה בלתי־מידתית, וכעת עולה כדי פשע־מלחמה או אפילו רצח־עם; ושהביקורת אינה מופנית כלפי ישראל עצמה, אלא כלפי ממשלתה הימנית הקיצונית והעומד בראשה. טענות אלו אינן רציניות: הטענות בדבר רצח־עם בעזה הושמעו בעבר, בדיוק באותן מילים, בכל סבב לחימה מצומצם בין ישראל לחמאס; כמו־כן, גם קודם לכן תואר נתניהו לא פעם כקיצוני, כלוחמני או כפשיסט. טיעונים אלו אינם כנים, ואינם יכולים להסתיר את המניעים האחרים שמאחוריהם.
הממשלות המערביות שפנו נגד ישראל בשנתיים האחרונות משתייכות כולן לשמאל או למרכז־שמאל, והגיעו להבנה שהישרדותן הפוליטית תלויה בציבור בוחרים שעוין עמוקות את ישראל, בין שהוא מושרש בשמאל הקיצוני ובין בקהילות מהגרים מהדרום הגלובלי. בצרפת החל הנשיא מקרון להתרחק מישראל ברגע שיועציו הראו לו כי הצעתו להקמת קואליציה בין־לאומית נגד חמאס ניכרה אותו בקרב מצביעים מהגרים – פלח דמוגרפי שאמור להתרחב באופן משמעותי. הצעד הראשון שלו, לאחר שהכיר בכך, היה להתרחק מצעדה שהתקיימה בפריז נגד אנטישמיות בהשתתפותן של כל המפלגות הפוליטיות למעט השמאל הקיצוני. מצבים דומים התהוו במדינות נוספות תחת ממשל ליברלי: בריטניה, קנדה, אוסטרליה, ואפילו ארצות־הברית תחת ג'ו ביידן. השינוי שהתרחש במפלגה הדמוקרטית בארצות־הברית, ששיאו בבחירתו של זוהרן ממדני לראשות עיריית ניו־יורק בשנת 2025, היכה בהלם עמוק את יהודי אמריקה, אשר רבים מהם ראו במפלגה את ביתם הטבעי – כמעט משפחה מסוג כלשהו.
במקרים רבים הפנייה נגד ישראל אינה קשורה אפילו בעיקר לחישוב אלקטורלי, אלא לאנטישמיות גרידא, או לסיפוק הצרוף מכך שמותר שוב להיות אנטי־יהודים בגלוי. רעיונות או אובססיות אנטי־יהודיים בני מאות שנים מושרשים בנפש הקולקטיבית, לא רק בתרבויות המערביות והאסלאמיות, אלא ברחבי ציוויליזציה גלובלית שעיצבה במידה רבה התרבות המערבית; ואם הם מודחקים לתקופה ארוכה, הם עלולים לחזור עם נקמה. הייתה תמימות רבה באמונה שלאחר 1945 לא תותר אנטישמיות שוב. היה אפילו תמים יותר להתייחס להצהרות נגד גזענות ואנטישמיות כפשוטן, ולהתעלם מהרפלקס הפסיכולוגי העמוק שבו הזדהות מתהפכת על פיה, והמבצעים תופסים את הזהות המוסרית של קורבנותיהם.
למרבה האירוניה, בעוד שהימין המערבי נאבק להשיל את הרפלקסים האנטישמיים שסימנו פעם את השקפת־עולמו והתקרב בהתמדה לישראל, השמאל – שלכאורה התחסן זה כבר מפני אנטישמיות למן פרשת דרייפוס – נסחף לעבר צורות חדשות של אנטישמיות ועוינות מטורפת כלפי המדינה היהודית. כאשר ראש ממשלת ספרד הסוציאליסטי, פדרו סנצ'ס, מקונן על כך שלמדינתו אין נשק גרעיני להשתמש בו נגד ישראל, הוא עומד קרוב להפליא לפנטזיות השואה החדשות של המשטר האיראני ודומיו.
האם ישראל יכולה לפרוץ מבדידותה? ייתכן בהחלט. יש להקדיש תשומת־לב רבה ככל האפשר למדינות, לממשלות, למפלגות ולהוגים שתמכו בישראל במהלך השנתיים האחרונות, כמו־גם לאלה שפנו נגדה. יש לזכור גם שרבים מהמדינות, מהממשלות וממעצבי דעת־הקהל שנראה כי אימצו את המטרה הפלסטינית עשויים לשנות את עמדתם אם ישראל תוכיח חסינות מספקת או אם ארצות־הברית תדבק בעמדתה הפרו־ישראלית.
במידה רבה זה גם עניין של תקשורת. רבות נכתב בישראל בשנתיים האחרונות על ה"ווטרלו" של המדינה בתחום זה. אולם האמת הלא־נוחה היא שלפחות מחצית מהטיעונים והחומרים המשמשים את משמיציה של ישראל מקורם בתוך ישראל עצמה, שכן הם נוצרים על־ידי אליטות שמאלניות קיצוניות הרסניות או על־ידי חוגים מן המרכז והשמאל המשוכנעים כי כל קשייה של המדינה ייעלמו ברגע שנתניהו והימין ייעלמו. נרטיבים אלו, המועברים באדיקות למגזרים ליברליים של התפוצות ומשם לתקשורת הספקנית של ישראל, ממוחזרים בסופו של דבר על־ידי התעמולה האנטי־ישראלית הקיצונית ביותר. זוהי נקודת התורפה האמיתית של ישראל, ויש לתת עדיפות לתיקונה.
* העורך לשעבר של Valeurs Actuelles וכותב בנושאים של תרבות, דת וגאופוליטיקה.
[1] Teddy Eytan, Neguev : L'héroïque naissance de l'État d'Israël (1950).
[2] מורן דיטש, אודי דקל ונוי שלו "ממצאי סקר: השילוב בין הסכסוך הישראלי-פלסטיני, סיום המלחמה, נורמליזציה וקואליציה אזורית – ינואר 2025" INSS (19.1.2025) https://did.li/YnqDN.
[3] נדב אלימלך "סקר i24NEWS: מה הציבור חושב על החלת הריבונות ביו"ש?" i24NEWS (5.9.2025) https://did.li/57eba.
[4] David Isaac, 71% of Israelis Oppose Palestinian State; 68% Support Sovereignty in J&S: Poll, JNS (Feb. 2, 2025), https://did.li/TEB6q.
[5] תוקידידיס תולדות מלחמת פּילופּוניס ספר חמישי, פס' פט (א"א הלוי מתרגם התשי"ט).
