בעוד ממשלת בלגיה ממסגרת את השתתפותה בהליך נגד ישראל כתרומה טכנית לפרשנות של האמנה בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם משנת 1948 (להלן: האמנה בדבר רצח עם), תוכן הפניה מצביע על מניע מטריד הרבה יותר.
בניסיון שלה להרחיב את ההגדרה המשפטית של הכוונה להשמדה, בלגיה נותנת יד למאמץ השקוף להפוך את הדין הבינלאומי לנשק נגד המדינה היהודית.
התערבותה של בלגיה אינה צעד משפטי בודד אלא חלק ממגמה רחבה ומתואמת בין מדינות מסוימות וארגונים לא ממשלתיים להנמיך את הרף למה נכנס בהגדרה של "פשע הפשעים". אמנסטי אינטרנשיונל, למשל, פרסם בשנת 2024 דוח שמאשים את ישראל ברצח עם, ובו הוא דוחה במפורש את המבחן המשפטי הקיים לקביעת כוונה כ"פרשנות מצמצמת מדי".
באופן דומה, אירלנד דחקה בבית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ) לזנוח את המבחן המחמיר של "המסקנה הסבירה היחידה", במסגרת בקשתה שלה להתערב. בלגיה הצטרפה כעת למקהלה, כשהיא מקדמת מסגרת משפטית שמתעדפת נראות פוליטית על פני פסיקה מבוססת.
השחיקה של "הכוונה המיוחדת"
לב העניין הוא הפרשנות למונח "כוונה מיוחדת", אותו סף משפטי גבוה שנדרש כדי להוכיח רצח עם. תקדימים משפטיים בינלאומיים ארוכי שנים מורים שעל הכוונה לרצח-עם להיות "המסקנה הסבירה היחידה שניתן להסיק מדפוס ההתנהגות האמור". הרף הגבוה הזה קיים מסיבה טובה: הוא נועד להבחין בין הזוועה הייחודית של רצח עם – השמדה מכוונת של קבוצה – לבין ההרס הטראגי אך הבלתי נמנע שנגרם מלוחמה קונבנציונלית.
פנייתה של בלגיה מבקשת למסמס את ההבחנה הזו. חלק מטענותיה מטעות בפשטותן כביכול, כמו הטענה שרצח עם יכול להתרחש בזמן מלחמה, גם אם המדינה המבצעת חותרת למטרה צבאית. למרות שזה נכון מבחינה טכנית, הטענה מתעלמת מהמציאות ההיסטורית של המקרים המוכרים של רצח עם, בהם השמדת הקבוצה המוגנת הייתה מטרה מובחנת מהחתירה לניצחון צבאי.
מתמיהה במיוחד היא הטענה של בלגיה שמדינה עשויה להיות אשמה ברצח עם גם אם היא מקפידה על דרישות המשפט ההומניטרי הבינלאומי, או דיני המלחמה. זוהי סטייה קיצונית מההיגיון המשפטי. אי אפשר לטעון בצורה לוגית שכוח צבאי שנוקט אמצעי זהירות אקטיביים כדי להגביל אבדות מקרב האזרחים, מספק אזהרות מוקדמות לפני תקיפות, ומבחין בין מטרות אזרחיות לבין מטרות צבאיות, גם מונע בו בזמן על ידי "כוונה ספציפית להשמיד" את האוכלוסייה כלפיה הוא נוקט זהירות.
התעלמות מתקדימים: מקרואטיה ועד רואנדה
כדי לתמוך בהשקפתה המרחיבה, בלגיה נשענת במידה רבה על חוות דעת מיעוט בפסק הדין של קרואטיה נגד סרביה משנת 2015. דעת המיעוט הציעה שרצח עם יכול לשמש כאמצעי להשגת מטרה צבאית. אולם, הטענה מתעלמת מפסקי הדין בפועל של ה-ICJ ושל בית הדין הפלילי הבינלאומי ליוגוסלביה לשעבר (ICTY).
במהלך מלחמת העצמאות הקרואטית בשנת 1991, כוחות סרבים צרו ולבסוף השמידו את העיר ווקובאר. למרות היקף הזוועות, גם ה-ICTY וגם ה-ICJ קבעו שפעולות אלו לא הדגימו כוונה לרצח עם. במקום זאת, בתי המשפט מצאו שהיחס האכזרי כלפי העיר נבע מרצון סרבי לבסס שליטה טריטוריאלית.
בית המשפט שמר על הרף הזה כאשר בחן את "מבצע סערה" של 1995, מתקפה צבאית קרואטית שהביאה לעקירה המונית של למעלה מ-200,000 סרבים. ה-ICJ קבע שכל עוד אפשר להסביר את ההפגזה על הערים כהכרח צבאי או כמאמץ לאלץ את האוכלוסייה המקומית לברוח, הכוונה לרצח עם אינה "המסקנה הסבירה היחידה".
בפנייתה של בלגיה יש גם ניסיון לערוך השוואה בין הסכסוך הנוכחי בעזה לבין מקרים היסטוריים של רצח עם כמו השואה, רצח העם ברואנדה ורצח העם בסרברניצה, בציון העובדה שכולם התרחשו בזמן מלחמה. ההשוואה הזו מטעה מיסודה.
ההשמדה השיטתית של יהדות אירופה בידי הגרמנים הייתה פרויקט נפרד מהמאמץ המלחמתי שלהם. ברואנדה, בית הדין הפלילי הבינלאומי לרואנדה (ICTR) קבע שרצח העם היה "שונה ביסודו" מהסכסוך המזוין בין כוחות בני ההוטו לבין בני הטוטסי. בסרברניצה, הטבח בגברים ובנערים התרחש לאחר שהאזור היה תחת שליטה מלאה של הכוחות הסרבים הבוסנים; כלומר, בתום הקרב ובשעה שהקורבנות לא היוו איום צבאי.
רצח העם של הקמר רוז' בבני המיעוט הווייטנאמי ובמוסלמים בני הצ'אם בוצע באמצעות מנגנון מדינתי מאורגן ביותר, שכלל מחנות ריכוז, מתקני עינויים ואזורי הרג מובחנים. לעומת זאת, אין אף תקדים משפטי לקביעת רצח-עם על בסיס נזק נלווה לאזרחים המתרחש באזור מלחמה פעיל בו מותקפות מטרות צבאיות.
ההשלכות של הגדרת "רצח-עם" כתוצאה
למעשה, בקידום טענות אלה בלגיה מנסה להפוך את הפשע של רצח עם מפשע של "מטרה ספציפית" לפשע של "תוצאה". המנסחים של האמנה בדבר רצח עם בשנת 1948 היו ברורים: עצם העובדה שיש נפגעים מקרב האזרחים או שנגרם נזק נרחב, קטסטרופאלי ככל שיהיה, אינה שווה אוטומטית לעבירה על החוק, ובוודאי שלא לביצוע הפשע של רצח עם.
מהרגע שישראל פתחה במבצעיה הצבאיים בתגובה לטבח השבעה באוקטובר, הנהגת המדינה הצהירה באופן עקבי שמטרתה היא הבסת החמאס והפלת משטרו. מכיוון שלוחמה אורבנית היא הרסנית מטבעה – במיוחד כאשר יש גורמים שמונעים את הפינוי של אוכלוסיות אזרחיות – המסקנה שרצח עם יכול להיגרם מפעולה צבאית בקנה מידה גדול מובילה להשלכות עמוקות ומסוכנות. אם תוחל התווית של "רצח עם" באופן הרופף שבלגיה מציעה, מפקדי צבא במערב, מארצות הברית ועד אירופה, עלולים למצוא את עצמם מתמודדים עם שיתוק משפטי ודיפלומטי. בעידן שבו איומים קונבנציונליים הולכים ומתעצמים במזרח אירופה ובמצר טייוואן, גדל הסיכוי שסכסוכים הדורשים כוח מסיבי ומהיר יגרמו להרס בקנה מידה שיגמד את החורבן בעזה. כשבלגיה היום מדללת את ההגדרה המשפטית של רצח עם כדי לצבור נקודות פוליטיות נגד ישראל, היא יוצרת תקדים שעלול מחר להשאיר את המערב כולו חסר הגנה.
