"ביטחון תזונתי," מונח שהלובי החקלאי מרבה להשתמש בו, פירושו יכולתה של מדינה לספק את צרכי המזון שלה בעצמה, כולל התשומות הנחוצות לגידולו. רק מדינות מתועשות בעלות שטח חקלאי עצום יכולות להתקרב למצב כזה –קנדה וארה"ב, אבל לא ארגנטינה, סין או יבשת אירופה. האם ישראל הקטנה וצפופת האוכלוסין יכולה להשיג "ביטחון תזונתי?"

ישראל צורכת כ-5 מיליון טונות תבואה בשנה, המשמשים כמזון בסיסי לאדם ובהמה. גם כשאנו אוכלים חביתה, שניצל או שווארמה כבש, אנחנו למעשה אוכלים את התבואה הזו שכמעט 100% ממנה מיובאת מחו"ל.
אם ניקח חיטה כדוגמא, החוות היעילות ביותר בארה"ב מגדלות 750 קילו חיטה בדונם, הצורכים כ-300 קוב מים. גידול 5 מיליון טון חיטה לשנה ידרוש 6,700 קמ"ר – כרבע מכל שטח המדינה, כולל יהודה ושומרון, וכ-2 מיליארד קוב מים, כל אספקת המים במדינה. בנוסף יידרשו אלפי טרקטורים ומיליוני טונות דשנים, צינורות השקייה, דלקים ושמנים שאינם מיוצרים פה.

עבור ישראל "ביטחון תזונתי" אמיתי היא פטה מורגנה. נגזר עלינו להמשיך לייצא היי-טק, לייבא זרעונים, ועל הדרך לשים בכיס הלאומי 5-10 מיליארד דולר רווחים בשנה. אם כן מדוע אנחנו מתעקשים לגדל אצלנו את רוב תוצרי הלול הרפת, כשאפשר להשיג אותם (בהשגחת כשרות לעילא) מחו"ל במחיר זול יותר? התשובה פשוטה: הלובי החקלאי המגביל יבוא מוצרים אלה למדינה עושה על כולנו קופה, ללא הצדקה.

פורסם לראשונה בעיתון בשבע