ישעיה רוזנמן*
בשני מאמרים ארוכים שהתפרסמו במגזין היהודי־האמריקאי מוזאיק ערך פרופ' ג'ק ורטהיימר, חוקר ותיק של פילנתרופיה יהודית, דין־וחשבון לקהילה היהודית־האמריקאית למן 7 באוקטובר. הוא ראיין בעילום־שם שורה ארוכה של מנהיגים יהודים בארצות־הברית, ובסקירתו המאלפת פירט, בין היתר, מה עשו הארגונים היהודים עם שטפון־פתע של תרומות, מי התקרב לזהותו היהודית ואיך, אילו יוזמות חדשות צלחו, ואילו הישגים רשמו היוזמות הוותיקות בשעת מבחן.[1] ברצוני להרחיב את היריעה בסוגיה שהמאמרים האמורים נגעו בה אך במשתמע בלבד: על מה הבריתות של עם־ישראל עם ידידותיו מאומות העולם צריכות להתבסס?
ורטהיימר עסק בבריתות שבנו היהודים האמריקאים, אך חלק מלקחיו רלוונטיים גם לבריתות של מדינת־ישראל. בכל מקרה, אני סבור שראוי שישראלים יביעו דעה גם בקשר לגולה, וזאת מכמה נימוקים:
ראשית, הוכח כי האירועים בישראל הם המשפיעים יותר מכל על גורל התפוצה, ולא פחות מכך על זהותה היהודית. אם ישראל היא הטריגר לכל הטוב ולכל הרע, כדאי לחשוב יחד על אסטרטגיה. האופציה ההפוכה – ניסיון של יהודים לבדל את עצמם בכוח מישראל – משמעותה ויתור על זהות יהודית חזקה, מה־גם שממילא כבר הוכח כי הדבר אינו משכנע את האנטישמים.
שנית, לישראל יש יכולות שאין לגולה – לא רק הזרועות הרשמיות של מדינת־ישראל, משרדי החוץ והביטחון וארגוני המודיעין, אלא גם מומחים אשר אך מעטים כמותם יימצאו בגולה: המזרחנים הישראלים מדברים על סכנות האסלאם הפוליטי באופן שרוב עמיתיהם בחו"ל לא יעזו; יזמים צעירים יכולים לגייס יכולות טכנולוגיות לשירות מיזמים לטובת הכלל; ומגוון אנשי רוח ישראלים מפתחים הגות יהודית־ישראלית שראויה להאיר גם מעבר לים, ובחלקה אף לאומות האחרות.
לבסוף, תהא הסיבה אשר תהא, רבים בהנהגה היהודית בגולה ירשו את העיוורון הפוליטי הסופני של יהדות גרמניה ההיסטורית, אשר לא היה בר־תקנה עד הסוף מר. בישראל יימצאו רבים שמראש אינם חיים פוליטיקה של חלומות, והם מפוכחים מבחינה פוליטית הרבה יותר מהיהודים בגולה – גם מהעשירים ובעלי העוצמה שביניהם.
בריתות בלתי־אפשריות מבחינת הזהות נועדו לכישלון
רבים מהמנהיגים שראיין ורטהיימר הכירו בכנות בכשלונותיהם. הם הודו כי הם חיו באשליות וטיפחו בריתות "שנוסדו על חול" עם בעלי־ברית לכאורה שבגדו בהם קשות בשעת המבחן של 7 באוקטובר, למרות המשאבים הכספיים שהושקעו, ובכלל זה מימון משלחות לישראל, והמאמצים שהושקעו בבניית הקשר.
מדוע כשלו חלק מן הבריתות בעוד שאחרות צלחו את שעת המבחן? אבקש להצביע על ההתעלמות משאלת הזהות כעל הנקודה הקריטית. להתעלמות זו שני פנים: ראשית, חוסר הבנה או חוסר עניין בתרבויות זרות; ושנית, חוסר הבחנה בין ברית מבוססת־אינטרסים לברית מבוססת־הזדהות. שני פנים אלו מולידים שתי קטגוריות של כשלונות.
לקטגוריה הראשונה אשייך את האכזבה מהבריתות עם הקהילה הערבית והקהילה הפקיסטנית בארצות־הברית. בשתי התרבויות רווחת אנטישמיות עזה כעמדה מובנת מאליה, עד כדי חוסר הבנה שזו עמדה שאסור להביעה מחוץ לקהילה. אומנם המעמד הבינוני־הגבוה בתפוצה הפקיסטנית מתוחכם בהרבה מן הערבים בהסתרת העמדות הללו, ויש להניח שאלה היו בני־שיחם של היהודים, אך כדי לא לשים לב לאנטישמיות כה עזה וכה רווחת בקהילה נדרש חוסר הבנה יסודי של תרבותם, או אף חוסר עניין עקרוני בתרבויות, תוך טיפוח האשליה ש"פה כולנו אמריקאים". אומנם, מומחים לפקיסטן יש אך מעטים בעם־ישראל, והמידע לא היה זמין בהכרח, אך לגבי הערבים השאלה הייתה אמורה לעלות.
במקרים הללו התגלה שתרבות, כמו דת, אינה דבר שמשתנה כה בקלות, גם לא בעקבות טיול חינמי מפנק בישראל. האינסטינקט האנטישמי היסודי נשאר כסלע־יסוד, וברעידת האדמה של 7 באוקטובר הוא ניער מעליו את האוהל הרעוע שהקימו מעליו היהודים.
לקטגוריה השנייה משתייכת האכזבה מן השמאל האידאולוגי. פה רווחה המחשבה שניתן לבנות קואליציות סביב אינטרסים פוליטיים שמאליים, ללא צורך בתשומת־לב מיוחדת לזהות השותפים. אלא שבשעת מבחן התגלה כי דעות על הפלות, נשק או חופש דת לא היו סלע־יסוד, והעימות בין היהודי לאנטישמי היה יסודי יותר. על כך יש להוסיף שחלק מהרעיונות שבהן דגל השמאל – כגון הפוסט־קולוניאליזם, המאבק ב"אסלאמופוביה" או שלל זנים של מרקסיזם – נטו לשנאת ישראל לכל אורך הדרך, ונדרשה מנה גדושה של הדחקה מהצד היהודי כדי לא לשים לב לאפשרות שהאיבה עלולה להתפרץ גם על יהודי שמאלי, ולא רק על "יהודים רעים" מהימין.
ברית מבוססת־אינטרסים צריכה להיות כמו עסקה חד־פעמית, עם קונה ומוכר, מוצר ומחיר. אך בשביל שותפות עסקית ארוכת־טווח נדרשת גם התאמה אישית. כמו־כן, גם בברית אינטרסים נדרשת שקיפות בדבר השאלה "האינטרסים של מי?". ורטהיימר ראיין מנהיגים יהודים המעדיפים במודע את האינטרסים של מחנה השמאל הכללי על האינטרסים של עם־ישראל, תוך השמעת הטענה שאנשי השמאל הם בעלי־בריתנו הטבעיים ושהדבר כדאי בתמונה הכוללת. בישראל ניתן לחשוב על תזת "הנייחים והניידים", המצביעה על נטייתם של "ניידים" ישראלים לבחירות דומות.[2]
חברים ישנים בארצות־הברית וחברים חדשים בהודו ובתפוצותיה
בקוטב האחר נמצא תרבויות ותת־תרבויות פילושמיות המגלות הזדהות אידאולוגית ו/או דתית עם עם־ישראל. תמיכתן בישראל קשורה לתשתית זהותן ואף למטפיזיקה. בבמה זו אין צורך להרחיב על האוונגלים בחגורת התנ"ך והכנסיות הבפטיסטיות של הקהילה השחורה בארצות־הברית, ועל תמיכתם האיתנה בישראל לאורך המלחמה. זאת, אף שבקרב מקבלי ההחלטות הבכירים בארץ, וכל־שכן בגולה, נראה שטרם שוכנעו בכך כולם, וההתנגדות קשורה אף היא לשאלות של זהות.
אך לא רק בארצות־הברית יש לנו תומכים. למי שטרם שם לב אהיה היום לאיש בשורה ואספר שיש לנו קהל נוסף של חברים בעולם. זהו קהל ענקי, גלובלי, מוכשר, בעל אמצעים ורשתות, המחזיק בעמדות השפעה בכירות בתעשייה, בפיננסים, במדע וטכנולוגיה ובפוליטיקה של מדינות־מפתח מבחינת האינטרסים הישראליים, וקיימת אפילו מעצמה עולה בהובלתם: כוונתי לימין ההינדואי – בהודו ובתפוצה ההודית.
ראש הממשלה נרנדרה מודי היה המנהיג הראשון שתמך בישראל ב־7 באוקטובר, והתקשורת ההודית הייתה נלהבת בתמיכתה בישראל (עד למתקפה הישראלית באיראן, שאז הסתבך הסיקור האוהד בפוליטיקה ההודית הפנימית מול ארצות־הברית) עד כדי כך שהתגברו כלפיה האישומים הרגילים ב"ציונות" מצד המדיה הערבית והפקיסטנית. ברשתות החברתיות הינדואים הם הכוח הפרו־הישראלי הגדול ביותר מבחינה מספרית, אם כי הפיד ההודי אינו מגיע ברובו למערב.
למרות זאת, היהודי המצוי אינו יודע לומר מאומה על עולמם של הינדואים, גם כאשר הוא משוחח עימם בחביבות בהפגנות למען ישראל בקליפורניה, למעט אמירות סתמיות על איבתם המשוערת למוסלמים.
המעמד הבינוני־הגבוה של הימין ההינדואי הוא קהל אורייני מאוד, עם תרבות, היסטוריה וסוציולוגיה משלהם, המחייבים לימוד. זאת אינה תרבות תנ"כית־אברהמית, ויש להם סכסוך בן מאתיים שנה מול האוונגלים סביב נסיונות בלתי־פוסקים להמירם לנצרות, אשר הד להם שמענו לאחרונה מפי סגן נשיא ארצות־הברית ג'יי־די ואנס הקתולי כלפי אשתו ההינדואית אושה. עם זאת, למעט בכל הקשור לאוונגלים, יש התלכדות כמעט מלאה בין האינטרסים ההודיים/ההינדואיים לאלה של עם־ישראל: אותם אויבים ואותם חברים, לפעמים אותם אנשים וארגונים ממש. זוהרן ממדני וכל הקשורים אליו הם דוגמה מעולה אחת. צודק החוקר סלווטור בבונס בטענתו כי האיבה להודו במערב מבוססת על העתק־הדבק מן הנרטיבים של האיבה לציונות, לישראל ולמתנחלים, וכי מִתאם מובהק מאוד שורר בין אנטישמיות ואנטי־ציונות לבין שנאה להודו ולהינדואים.[3]
לישראל ניסיון ארוך יותר בהתמודדות עם הנרטיבים הללו, אך מעולם לא היה לנו הגודל הדרוש כדי להכניע את אויבינו הרבים במאבקי הלגיטימציה הבין־לאומית. תקוותי הגדולה היא שיופנה מאמץ מרוכז של ממשלת ישראל, ויותר מכך של ארגונים חוץ־ממשלתיים, לשידוך בין התוכנה הישראלית לחומרה ההודית, כדי שהמכונה החדשה תוכל להכות באויבינו המשותפים בעוצמה חדשה.
לא במקרה הגדיר שר החוץ גדעון סער את הודו, בביקורו האחרון שם, כ"שותפה אסטרטגית",[4] אף שהודו אינה משתייכת לשום מחנה גאופוליטי, גם לא למחנה המערבי־האמריקאי. ברית זו עומדת לא רק על שיתוף אינטרסים כלכליים וגאופוליטיים חזקים (אך בני־חלוף), ולא רק על אויבים משותפים בברית האדומה–ירוקה, אלא על שורשי זהותו של הימין ההינדואי, הרואה בציונות את הלאומיות הקרובה ביותר ללאומיות ההינדואית – שתי ציוויליזציות עתיקות ומפוארות הקמות לתחייה במולדתם ההיסטורית המקודשת לאחר השפלה ארוכה מידי כובשים מוסלמים ונוצרים. הימין ההינדואי התנגד לחלוקת ארץ־ישראל כשם שהוא התנגד לחלוקת הודו, וללא ספק יתמכו אנשיו בהמוניהם בבניית בית־המקדש בירושלים, כשם שהם תמכו בבניית מקדשם באיודיה.[5] יש להצטער על שהברית בין ההינדואים למתנחלים טרם החלה להתרקם, ונותרנו עם החרם על ההתנחלויות על־ידי הודו הרשמית.
השמאל ההודי עוין את ישראל, ועולמו הרעיוני הוא התשתית לעולמו של זוהרן ממדני. יש ללמוד להבחין, במיוחד בתפוצה ההינדואית, בין ימין לשמאל. ככלל־אצבע אפשר לומר שיש אצל ההינדואים מִתאם בין השקעת מאמצים פעילים בטיפוח אהבה להודו ולממשלתה, בטיפוח זהותם ההינדואית ובמניעת התבוללות מוחלטת לבין תמיכה בישראל. המקרים המובהקים ביותר הם פעילים מקצועיים בארגונים הינדואיים, כגון Hindu American Foundation ו־CoHNA (קואליציית ההינדים של אמריקה הצפונית). פעילותם מחקה בגלוי את פעילותם של ארגונים יהודיים, והם מחפשים בקביעות הזדמנויות לשיתוף־פעולה עם יהודים, אך לא תמיד הם מוצאים אוזן קשבת והבנה לצורכיהם בצד היהודי.
יש לציין בצער שרוב ההינדואים האמריקאים ממוקדים בכסף, בקריירה ובהשתלבות/התבוללות בארצות־הברית, והקהילה טרם פיתחה מוסדות קהילתיים מקבילים לאלה היהודיים. הם אינם משקיעים מאמצים רבים בשימור זהותם מעבר לביקור במקדשים, והם חוששים במיוחד לתמוך בגלוי בעמדות שיובילו לעימות מול האליטות האמריקאיות. אם לתת דוגמה מייצגת, רק ארגון סטודנטים הינדואי אמריקאי אחד, בשם Hindu on Campus, מגן על זכויות הקהילה. כאשר ניסיתי לברר מי עומד מאחורי עמוד הטוויטר של הארגון, התברר שמדובר בארגון וירטואלי שפעיליו אינם מזדהים בפומבי. עם זאת, הודים מהווים כ־70% מהזכאים לוויזות H‑1B, והקהילה ההינדואית צומחת במהירות. עם הגודל והכוח יש לשער שיגיע גם האומץ, ויש לקוות שישראלים ויהודים יוכלו להדביק בו ולהידבק.
חברה נוספת במזרח: טייוואן
עוד תומכת מפתיעה בישראל התגלתה במזרח: טייוואן. המדינה היצרנית והכשרונית הזו, שעימה אין לישראל ולמדינות המערב יחסים דיפלומטיים בגלל מדיניות "סין האחת" הסינית, התבררה במלחמה כמדינה אקטיבית בתמיכתה בישראל לא פחות מאשר תומכינו המסורתיים בקרב הקהילה האוונגלית בקוריאה או חברי כת המקויה היפנים.
נציגת טייוואן בישראל, יא־פינג (אבי) לי, בישרה על תרומות של מילוני שקלים לשיקום נזקי המלחמה בבת־ים, ואף לבניית מרכז רפואי חדש בבנימין. ישראל הרשמית מוגבלת באפשרויותיה מול טייוואן, אך מדוע שהחברה האזרחית הישראלית לא תמצה את הפוטנציאל ללא חשש מממשלת סין?
ניתן לומר שברית עם טייוואן תהא מבוססת על ערכים, כגון אמונה בחופש וההתנגדות לרודנות הסינית, אך גם אם נגדיר זאת כאינטרסים בלבד, אלה אינם אינטרסים שיחלפו מן העולם בטווח הנראה לעין. אדרבה, אם ישראלים יהיו בעלי־ברית לטייוואן המאוימת, ייתכן שהדבר ייחרט בזיכרון לדורות, גם לאחר שהאיום הסיני יוסר. אך גם כאן חשוב להתעמק בתרבות המקומית ולנסות למשוך קווי דמיון והזדהות עמוקים ככל האפשר.
בעלי תשובה: ימין אירופי ובתי־מלוכה במפרץ
בדומה לעליית הימין ההינדואי, גם עליית הימין האירופי בשנים האחרונות לוּותה בתפנית מפתיעה לטובה בקשר לישראל. מפלגות ואוכלוסיות שזוהו בעבר עם פשיזם ואף נאציזם תומכות כיום בעוז בישראל, גם במדינות כגון שוודיה והולנד, שבהן התמיכה בישראל נחשבה עד לא מזמן עמדה מתועבת מבחינה מוסרית.
לא כל מפלגות הימין האירופי נבראו שוות: חלקן תומכות במדינת רווחה, ואחרות – בממשלה קטנה; חלקן אוהדות לגמרי את ישראל, ואילו באחרות הקו בין אהבת ישראל לשנאתה חוצה את המפלגה ואת מצביעיה. אך בכולן מדובר בברית המבוססת על ערכים או דת. אין מדובר רק באיבה משותפת למוסלמים, אלא בהזדהות ערכית עם ישראל סביב תמיכה בערכים משותפים: ערכי המערב והעולם החופשי או ערכי התנ"ך והעולם הנוצרי.
בתי־המלוכה המסורתיים של האמירויות וערב הסעודית מגיעות לעמדת התמיכה שלהן בישראל מכיוון אחר: בהיותן מאוימות על־ידי האסלאם הפוליטי המהפכני, הן מנסות לעצב אסלאם סובלני ושוחר שלום, המגולם ב"משרד לסובלנות ולדו־קיום" האמירתי ובפרויקטים פומביים באבו דאבי, כגון "בית משפחת אברהם", שנחנך בשנת 2023, וההיתר לבניית מקדש הינדואי ענקי של תנועת BAPS הגוג'ראטית, שנחנך בשנת 2024. שליט אבו דאבי ונשיא איחוד האמירויות מוחמד בן זאיד אאל נהיאן והנסיך הסעודי מוחמד בן סלמאן מובילים רפורמה שקטה באסלאם המקומי, בתמיכתם של אנשי דת נבחרים ובתקיפוּת השמורה למדינות לא־דמוקרטיות. זאת יוזמה מטעם האליטה השלטת הנכפית מלמעלה על הנתינים, הנדרשים לגלות לא הסכמה, אלא נאמנות. לרפורמה באסלאם הסעודי יש יומרה לשינוי יסודי עד כדי כך שדמותו של מוחמד אבן עבד אל־והאב, אבי האסלאם הווהאבי הממלכתי, נמחקה מספרי הלימוד. את החלל ממלא פטריוטיזם סעודי, הסובב סביב בן סלמאן והצלחותיו ביצירת שגשוג בממלכה.
האינטרס של הממלכות הללו בברית עם ישראל הוא ברור, גם אם דעת־הקהל בארצותיהם מחייבת אותם לנקוט זהירות ולצאת בהצהרות מפותלות. הם מבקשים ברית עם מעצמה אזורית למיגור האסלאם הפוליטי באשר הוא, ושיתוף־פעולה טכנולוגי נרחב לשם פיתוח, יצירת מקומות עבודה, ביטחון ושגשוג לאומי ואזורי.
האינטרסים הללו חשובים וברורים, אך עם הזמן ראוי להעמיק את הברית הטרייה הזאת ולתת לה גם ממד דתי־אידאולוגי. הדבר לא יהיה קל, לנוכח התבטאויות כגון אלה של שר האוצר סמוטריץ' או רבנים שמרנים,[6] אך דווקא הימין הדתי והמתנחלים הם החברים הטבעיים ביותר של ערביי המפרץ, ובאופן פוטנציאלי הם ההשראה שהמפרץ מחפש: גברים מזוקנים ונשים עם כיסוי ראש, בעלי השכלה דתית, משפחות גדולות ואורח חיים רווי דת, מחד גיסא, אך משולבים בעולם המודרני והטכנולוגי הבין־לאומי, מאידך גיסא.
אי־אפשר להכחיש שדרוש שינוי גישה בקרב ההנהגה הדתית, כמו־גם במערכת החינוך הדתית, כדי להכשיר יותר את הלבבות של צעירים דתיים לקשרים מועילים ופוריים עם גויים שאינם שונאי ישראל כמו הפלסטינים. אך בכך טמון הפוטנציאל לשינוי המיוחל בדעת־הקהל המוסלמית כלפי ישראל ביום מן הימים. התהליך יארך דור או כמה דורות, ונדרש אורך נשימה, אך שכרו בצידו. ערב הסעודית היא מנהיגת העולם הסוני והפטרון של אין־ספור מדינות מוסלמיות, מוסדות אסלאמיים וקתדרות אקדמיות במערב. אם הרפורמות בערב הסעודית יוכתרו בהצלחה, ובכלל זה שינוי היחס ליהודים בספרי הלימוד ובמדיה, או־אז יש לעודד גלובליזציה של דה־רדיקליזציה לסוכניהן של ערב הסעודית והאמירויות. לא ברור לי מדוע היפוך היחס העוין לישראל וליהודים בבמות אקדמיות מערביות במימון סעודי ושל בכירים סעודים אנטי־ישראליים בולטים, כגון אל־וליד בן טלאל לבית סעוד, טרם עלה בשיח סביב הנורמליזציה.
תקוותי היא שהנהגה ישראלית המושרשת במסורת ובמורשת שלנו תדע להרים את הראש מעל כותלי השכונה הקטנה ולזהות נכון את החברים שלנו בעולם. צריך לחשוב, לתכנן ולראות את הנולד, ולהתנהג כמצופה ממעצמה אזורית המסוגלת להקרין עוצמה קשה ורכה. דווקא משום שהתעקשנו תמיד לא להאמין בחלומות מופרכים על מזרח תיכון חדש ללא אויבים, נוכל לכונן בריתות ריאליות עם ידידי־אמת בעולם כולו.
* חוקר של הודו העכשווית ומדינות התת־יבשת ותפוצותיהן.
[1] Jack Wertheimer, What American Jews Gave After October 7: An Accounting, Mosaic (Nov. 4, 2024), https://did.li/m1pDN; Jack Wertheimer, American Jewry’s Anti-Semitism Reckoning, Mosaic (Oct. 13, 2025), https://did.li/AUGOf.
[2] להצגתה של תזת "הניידים והנייחים" ולדיון בה ראו גדי טאוב ניידים ונייחים – מאבקן של האליטות כנגד הדמוקרטיה הישראלית (2020).
[3] Salvatore Babones, Inside the Campaign to Malign India in the West, Sanatan Prabhat (Apr. 25, 2024), https://sanatanprabhat.org/english/99660.html.
[4] "שר החוץ גדעון סער נפגש עם שר החוץ של הודו ד"ר סוברהמניאם ג'אישנקר" אתר משרד החוץ (4.11.2025) https://www.gov.il/he/pages/saar-india.
[5] ראו "סכסוך איודיה" ויקיפדיה https://did.li/77eba (נדלה לאחרונה ב־1.2.2026).
[6] שילה פריד "סמוטריץ': 'נורמליזציה עם סעודיה ומדינה פלסטינית? שימשיכו לרכוב על גמלים" ynet (29.1.2025) https://www.ynet.co.il/news/article/hj6u11tdrgg.
