כשהמשפיען האנטישמי טאקר קרלסון ראיין את שגריר ארצות הברית בישראל מייק האקבי, הוא העלה בפניו טענה ישנה: היהודים של היום אינם היהודים האמתיים. לאורך השנים, העלילה הזו לובשת ופושטת צורה: האלוהים החליף את העם היהודי, היהודים זייפו את כתבי הקודש, היהודים הם – כפי שקרלסון אוהב לומר – בעצם כוזרים ולא צאצאים של בני ישראל המקראיים. מה שמחבר בין הטענות הללו הוא הניסיון להכחיש את זכותם של היהודים להמשיך ולהגדיר את סיפורם וזהותם בעצמם.
שורשי החוסן הזהותי ביהדות
על פי המסורת היהודית, בורא העולם בחר באבות העם היהודי, אברהם, יצחק ויעקב, וכרת ברית עם צאצאיהם, בני ישראל. ספרי הנביאים מתארים את תהפוכותיו של הקשר הזה, כשבני ישראל מפרים את הברית, חוטאים ונענשים, אך הברית לעולם מובטחת. "כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶנָה וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט" (ישעיהו נ"ד, י'). רבים מן היהודים הפסיקו להאמין במקורות הדתיים כאמת אלוהית, אולם המשיכו להאמין במקומם של היהודים בהיסטוריה. בשנת 1961, ההיסטוריון ארנולד טוינבי טען שהעם היהודי אינו אלא מאובן שהשתמר. שגריר ישראל לקנדה דאז, יעקב הרצוג, השיב לו שהקמת מדינת ישראל הייתה הגשמת הכוח היהודי להמשיך לחיות, על אף ניסיונות ההכחדה. באחד מנאומיו אמר:
"כיצד העם היהודי, שרק לפני חצי מאה הובלו שליש מבניו ובנותיו כצאן לטבח, בהשפלה נוראה ובאכזריות אין קץ, והוא הושלך לתהום של גורל מר וחסר רחמים – מהיכן התרומם שוב, כמו עוף חול, בעוצמה, בחיות ובאמונה, והשיב לעצמו את בירת הנצח ירושלים?"
ישראל מייצגת את ניצחונה של האמונה והתפילה לאורך הדורות; היא סמל להתחדשות, מסר של תקווה, וכן עדות מתמדת ליכולתה של הרוח.
הנוצרים: תיאולוגיית ההחלפה
במאה השנייה לספירה, אבות הכנסייה ניסחו את תאולוגיית ההחלפה (supersessionism), לפיה העם היהודי הודר מהחסד האלוהי לאחר סירובו לקבל את ישו, שבואו נחזה כביכול בכתבי הקודש היהודיים עצמם. לשיטתם, העם היהודי הוא אולי הצאצא הגשמי של אברהם, אך את מקומו תפסו צאצאי הרוח שלו, המאמינים בישו; הם הם ישראל האמתית – Verus Israel. טרטוליאנוס, אחד מדמויות היסוד של הנצרות המערבית, הרחיב בדבריו על היהדות כהופעה מקדימה (prefiguration) או סמל גשמי, הרומז להופעה העתידית של ישו. תפקידה של היהדות הוא לשמש טיפולוגיה, או תבנית ראשונית, עבור האמת הסופית של הנצרות. היהודים, לדוגמה, מלו את בשר ערלתם הגשמי, כשלב מקדים; הנוצרים בשלב הבא מלים את ערלת הלב הרוחנית. במאה הרביעית לספירה, אוגוסטינוס הסביר שהיהודים מהווים עדות חיה לאמיתות כתבי הקודש והבשורה. הגלות ואובדן בית המקדש הם עונש אלוהי על דחיית המשיח; לפיכך עצם נוכחותם האומללה, תוך דבקותם ב"ברית הישנה", היא הוכחה לאמתותן של נבואות ישו.
בדורות מאוחרים יותר, המשמעות התיאולוגית של הדרת היהודים פעלה נגד תמיכה נוצרית בהתעוררות הלאומית היהודית. האפיפיור פיוס העשירי סירב לעזור להרצל, והזהיר אותו שהכנסיות יעמדו מוכנות לנצר את המתיישבים היהודים החדשים, אם יצליח להביא אותם לארץ ישראל. גם בשנת 1964, האפיפיור פאולוס השישי בביקורו בישראל סירב לקרוא למדינה בשמה, והתייחס רק ל"ארץ הקודש".
כמובן, אנטי־ציונות תיאולוגית ותיאולוגיית ההחלפה אינן ההשקפות הנוצריות הבלעדיות. פרוטסטנטים רבים במאה השש־עשרה ציפו לשובו של העם היהודי למולדתו, ואמונות מסוג זה היוו את הבסיס לציונות הנוצרית המאוחרת יותר, שהפכה לתנועה רבת עוצמה במאה העשרים.
גם הכנסייה הקתולית עצמה פרסמה בשנת 1965 את הצהרת Nostra aetate , לפיה "אין להציג את היהודים כמי שדחויים או ארורים בפני האל", ובמלאת חמישים שנה להצהרה, גם מסמך בשם "מתנות האל וקריאתו אינן חוזרות (The Gifts and Calling of God are Irrevocable), בו אישרה שהברית האלוהית עם העם היהודי מעולם לא התבטלה או הוחלפה בברית הנוצרית.
המוסלמים: מ'תחריף' ועד השפלה
דת האסלאם רואה את עצמה כגילוי הסופי, שמתקן ומשלים את הגילויים הקודמים ביהדות ובנצרות. כשהיהודים דחו את הדת החדשה, הוגים מוסלמים פיתחו את המושג של "תחריף", על פיו יהודים ונוצרים זייפו את הכתובים ומחקו גילויים על דבר בואו של הנביא מוחמד. כמו הנצרות לפניו, האסלאם ניכס לעצמו את אברהם, כ"מוסלמי" שהאמין באל אחד. על פי האסלאם, ישו היה נביא אמת בזמנו, וכך גם מוחמד אחריו, וכל מי שלא קיבל עליו את הנביאים החדשים (כל אחד בתקופתו) נחשב חלק מדת שהתבטלה ואיבדה את תוקפה. מכאן נגזר מעמדם של היהודים בחברה המוסלמית. הם נחשבים כמי שנשאו את כתבי הקודש כמו חמורים נושאי ספרים, בלי להבין או לקבל אותם. אבן כת'יר, פרשן מוסלמי בולט מהמאה הארבע־עשרה, סבר כי על בני ישראל נגזר לסבול השפלה נצחית: "הם ימשיכו לסבול השפלה מידי אלה הבאים עמם במגע, יחד עם הבושה שהם חשים בתוכם פנימה". האסלאם הורה להשפיל את היהודים (ואת הנוצרים) ולחייב אותם בתשלום מס הג'יזיה המפלה. מעמד נחות זה, המכונה "דִּימִּי", ממשיך להשפיע על יחסם של מוסלמים רבים אל הריבונות היהודית בישראל.
התבוסה הערבית בשנת 1967 הציבה אתגר משמעותי לתפיסה זו, ובשנת 1968 התכנס בקהיר הכנס הרביעי של האקדמיה למחקר אסלאמי כדי לדון במשמעות הדתית של הניצחון הישראלי. השייח' חסן מאמון, האימאם הגדול של אל־אזהר, עמד על "המרירות" של התבוסה הערבית, ותיאר את מי שהקוראן מכנה אלה ש"הושתו עליהם השפלה ודלות". במאמר ארוך שהוגש לכנס צוטט אל־טברי, שקבע שהעם היהודי איבד את מדינתו בשל רצח הנביאים, ובכך הדגיש את חוסר הלגיטימיות התיאולוגית בעצם קיומה של ישראל.
השייח' המצרי יוסף אל־קרדאווי, הסמכות הרוחנית של ארגון החמאס, הציג במפורש את הסכסוך הערבי־ישראלי כמאבק דתי בין האסלאם ליהדות. לדבריו, הקוראן מספר בפירוט רב את סיפורי בני ישראל כדי להזהיר את המוסלמים מפני טבעם המושחת והרע. פלסטין היא "ארץ הנבואה והברכה", שהזכות עליה עברה מהיהדות לאסלאם. בנרטיב ההיסטורי של קרדאווי, הערבים הם מחד צאצאי ישמעאל, הבן הבכור של אברהם והיורש האמתי של ההבטחה האלוהית על פני בנו יצחק הצעיר, ומאידך, הפלסטינים של ימינו הם גם צאצאי הכנענים הקדומים, בעוד שהיהודים של ימינו הם צאצאי הכוזרים שאינם קשורים כלל לבני ישראל המקראיים.
בניגוד לתיאולוגיית ההחלפה הנוצרית, טרם קם Nostra aetate מוסלמי. לאחר השבעה באוקטובר, הטבח הנורא ביותר ביהודים מאז השואה, הרב אורי שרקי שלח מכתב פתוח לאלפי חוקרי אסלאם ברחבי העולם. הוא הוזמן לאיחוד האמירויות הערביות, שם דן בדיאלוג דתי עם בכירים מהמנהיגות המדינית והדתית. ימים יגידו אם מאמצים כאלה יובילו לגישות אסלאמיות חדשות כלפי היהודים והיהדות.
מיתוסים מודרניים: הכוזרים והחלפות אחרות
התנועה האנטי-ישראלית אימצה הרבה מהדימויים והטענות העוסקים במקור ובהיסטוריה של היהודים, תוך שכתוב היהודים כקולוניאליסטים זרים והפלסטינים כבני ישראל האמתיים. הדבר בולט במיוחד סביב חג המולד, בהתעקשות לצייר את ישו כפלסטיני. תיאולוגיית ההחלפה סברה שהיהודים הוחלפו מבחינה רוחנית; התיאוריות המודרניות העכשוויות טוענות להחלפה ביולוגית. שתיהן מבקשות ליטול מהיהודים את ההמשכיות ההיסטורית.
בכנס של הפת"ח בשנת 2023, יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס העלה את הטענה שהיהודים היום הם צאצאי הכוזרים, שבט ממוצא טורקי שהתגייר בסביבות המאה התשיעית לספירה. את התיאוריה הזו מפיצים ומקדמים פרוגרסיביים, ניאו-נאצים, נוצרים לאומיים וג'יהאדיסטים מוסלמים בכל רחבי המרשתת. לתיאוריה הזו נוספה גם הטענה של ההיסטוריון שלמה סנד, לפיה יהודים מעולם לא גלו מהארץ בידי הרומאים, והקהילות היהודיות הגדולות מחוץ לישראל הן צאצאי קהילות גרים מקומיים. גם השפה העברית המודרנית הותקפה כהמצאה חדשה.
לאמיתו של דבר, תיאוריית הכוזרים הופרכה ברובה על ידי מחקרי גנטיקה מודרניים. מחקרים גנומיים רחבי היקף מראים באופן עקבי שלמרות מאות שנים של פיזור גאוגרפי, קבוצות הפזורה היהודית הגדולות – בהן יהודים אשכנזים, ספרדים ומזרחים – חולקות חלק משמעותי מאבותיהן עם אוכלוסיות לבנטיניות קדומות ומודרניות. סמנים גנטיים בכרומוזום Y ובדנ"א המיטוכונדריאלי, וכן נתונים אוטוזומליים, מראים כי קבוצות אלה קרובות זו לזו, כמו גם לשאינם יהודים מהמזרח התיכון, יותר משהן קרובות לאוכלוסיות האירופיות או הצפון-אפריקאיות שבקרבן חיו. אף שתנודות הגירה היסטוריות הובילו לדרגות שונות של התערבבות עם אוכלוסיות מארחות מקומיות, "החתימה הלבנטינית" המתמידה נותרה קשר ביולוגי מרכזי לתקופת הברזל במזרח הקרוב, ומשקפת את המוצא הים־תיכוני המשותף של קהילות אלה.
גם העברית המודרנית היא המשך ישיר לעברית הקדומה. במשך מאות שנים נכתבו בעברית פירושים דתיים והתכתבויות בין קהילות יהודיות, ובתקופות שונות פרחה כשפה ספרותית. עוד לפני בן־יהודה התפתחה העברית המדוברת כשפת תקשורת משותפת של הקהילות היהודיות השונות בירושלים העות'מאנית. אף שהעברית המודרנית שילבה מילים ממקורות אחרים, כמו כל שפה מתפתחת, מבנה הדקדוק הבסיסי ושיטת השורשים התלת־עיצוריים תואמים לעברית העתיקה. הקשר בין הצורה המודרנית לצורה העתיקה הדוק במידה כזו שדוברי עברית בימינו יכולים להבין את התנ"ך. התפתחות השפה העברית מייצגת שרשרת לשונית רציפה, והיא משמשת קשר תרבותי עיקרי של העם היהודי למוצאו הלבנטיני הקדום.
אף שהציונות המדינית המודרנית צמחה באירופה של המאה התשע-עשרה כתגובה לאנטישמיות וללחצי ההתבוללות, יסודותיה נטועים עמוק בקשר רוחני, דתי ולאומי של העם היהודי לארץ ישראל, קשר שנמשך אלפי שנים. המונח "ציון", שהתייחס במקור לחלק מסוים בירושלים באתר בית המקדש, משמש מזה זמן רב לסמל רחב יותר של העיר ירושלים ולארץ ישראל כולה. הזהות היהודית משלבת באופן ייחודי דת ולאומיות, וזהות קולקטיבית זו מתקיימת מכוח ברית עתיקה, גורל משותף, ומנהגים מסורתיים – החל בתפילות היומיומיות על השיבה והגאולה וכלה בנדר הסמלי "לשנה הבאה בירושלים". קשר מתמשך זה מעוגן הן בכתבי הקודש והן במציאות ההיסטורית של ריבונות יהודית בת מאות שנים לפני הכיבוש הבבלי והרומי. יתרה מכך, קשר זה שזור בלוח השנה היהודי עצמו, שכן החגים והמצוות (כמו שלושת הרגלים) קשורים באופן מהותי למחזורים החקלאיים ולעונות השנה הייחודיים לארץ ישראל.
כמו עוף החול: הציונות
הציונות היא בדיוק התעקשותם של היהודים להתקיים בתנאים שלהם עצמם – לא כתבנית מקדימה של אמונה אחרת, לא כשרידים מאובנים של התגלות קודמת, ולא כאספסוף של מתיימרים חסרי היסטוריה משותפת. זו הסיבה לכך שאימפריאליסטים נוצרים, מוסלמים וחילונים שוללים מהיהודים את הזכות למדינה. הריבונות היהודית פוגעת ב"מחליפים" למיניהם בדיוק משום שהיא דוחה את התפקיד שהם עיצבו ליהודים, ומגשימה את חזון היהודים עצמם, חזון שהתמיד לאורך השנים וברחבי הגלות.
היום, מעל 7,000,000 יהודים חיים במדינת ישראל, והם מהווים את הקהילה היהודית הגדולה בעולם, הכוללת כמחצית מאוכלוסיית היהודים העולמית. המדינה עצמאית כבר קרוב לשמונים שנה, ורובם של היהודים הישראלים לא הכירו מעולם בית אחר. הציונות היא עדות למחויבותו של העם היהודי להתחדשות ולתחייה. בין אם היא נתפסת כהגשמת ברית אלוקית עתיקה, ובין אם כניצחון חילוני של רוח האדם, הקמתה מחדש של מדינת ישראל משמשת עדות מתמשכת למסע היסטורי, תרבותי וביולוגי רציף בחזרה אל שורשיה העבריים הקדומים של העם היהודי.
(המאמר המלא התפרסם באנגלית ב- The Lehrhaus)
