Search
Close this search box.

ההסכם מול לבנון התנהל בצורה לא דמוקרטית

ממשלת המיעוט הזמנית של יאיר לפיד עומדת לנקוט, ימים ספורים לפני בחירות, צעד חסר תקדים – וויתור על שטח ישראלי ריבוני. בתמורה היא לא תקבל הסכם שלום, ואפילו לא הכרה, מלבנון או חיזבאללה.

רבים מהדיונים העוסקים בוויתור המתוכנן מתארים את הנושא כ”מים כלכליים” בלבד, שישראל אינה תובעת עליהם ריבונות. אם הנושא באמת היה על עניינים כלכליים גרידא אולי זה היה פחות לא-דמוקרטי עבור ממשלה זמנית לרוץ למסור את זה רגע לפני בחירות.

אולם אין דרך להסתיר את העובדה שההסכם, על אף שהוא כולל מסירת מים כלכליים, נותן גם שטחים עצומים שבהם ישראל תובעת ריבונות. זו לא עזה או דרום לבנון. מבחינה משפטית אין להבחין בין שטח זה לראש הנקרה. שטחה של מדינה הוא סופי, ואינו מתחדש; הוא שייך לעם כולו, ואינו יכול להימסר על ידי ממשלת מיעוט.

קו ימי הוא המומחיות האקדמית שלי, אז הרשו לי להסביר בקצרה על ה”אזורים” הימיים השונים במשפט הבינלאומי. המים הטריטוריאליים משתרעים למרחק של 12 מיילים מהחוף, ולמדינה יש ריבונות על המים, המרחב האווירי, הקרקע התת-ימית וכל מה שמתחתיה. מעבר לזה יש אזור של 200 מייל. בשטח רחב יותר, למדינה יש ריבונות על מה שמכונה המדף היבשתי – הקרקע מתחת לים, וכל מה שמתחתיה. עם זאת, מדובר רק בזכויות כלכליות ורגולטוריות מסוימות במים עצמם, וזה מה שנקרא האזור הכלכלי הבלעדי (EEZ).

הזכויות על המדף היבשתי נחשבות זכויות ריבוניות אינהרנטיות על פי המשפט הבינלאומי. שלא כמו EEZ, שצריך להכריז עליו, מדינה נהנית מריבונות על היבשה מתחת לים רק מעצם היותה מדינה ריבונית. אכן, מתייחסים למדף החוף כאל הרחבה בלבד של שטח יבשתי. כפי שהסביר בית הדין הבינלאומי לחוק הים בפסיקה משנת 2012, “זכאותה של מדינת חוף למדף היבשתי קיימת כל עוד בסיס הזכאות, כלומר שטח קרקע ריבוני, קיים”.

אנחנו לא מדברים על אמנת דיג, אלא על הפקת גז, שנמצא בתוך המדף היבשתי. המשמעות היא שזה כרוך בוויתור על טריטוריה ריבונית.

עבור דמוקרטיה, דרישה של לפחות הצבעה של בית המחוקקים היא אקסיומטית למתן שטח זר. ישראל היא לא האימפריה הצרפתית או הרוסית, שיכולה למכור את טריטוריית לואיזיאנה או אלסקה כי הקיסר “בעל” השטח. האופן שבו עסקה זו נדחפת – במיוחד במטרה שתסתיים ללא אישור הכנסת ולפני הבחירות – הופך את הדמוקרטיה הישראלית לבת ערובה של איומי חיזבאללה.

בארצות הברית, שמנסה להשתמש בממשלה הזמנית של לפיד כדי לסייע למדינת בובות איראנית – הסכמים דורשים רוב על של הסנאט. (אכן, ארה”ב לא הצטרפה לאמנת חוק הים העדכנית של האו”ם במיוחד בגלל שנשיאים שרצו להצטרף ידעו שהם לא יוכלו לעבור את משוכת הסנאט.) ואפילו בארה”ב, שבה לנשיא יש כוח עצום, כל ויתור על “טריטוריה” אמריקאית מחייב את אישור הקונגרס.

גם מצרים, שכנתה של ישראל, נוקטת בתהליך ארוך למסור שטחים. בשנת 2016, ממשלת מצרים עשתה הסכם עם סעודיה למסור לה שני איים לא מיושבים במפרץ עקבה. מצרים שלטה בהם מאז שנות ה-50, אבל לטענת הנשיא א-סיסי, מעולם לא תבעה ריבונות ולכן קהיר יכולה להחזירם לריאד מבלי להפר את ההגבלות החוקתיות של מצרים על ויתור על שטחים.

אף על פי כן, ההסכם נדון בפרלמנט, והיה נתון להליך שיפוטי ארוך, שבמהלכו בית משפט אחד למעשה קבע שהוא אינו חוקתי. כל העניין לקח שנתיים. בסופו של דבר העסקה אושרה – אבל האם מסירת שטח ישראלי בתקופת ממשלה שלא נהנית מאמון הכנסת צריכה להיות קלה יותר?

המועד האחרון להסכם – עד ה1 בנובמבר הוא מלאכותי לחלוטין – לבנון וארה”ב רוצות לסיים את העניינים לפני הבחירות בישראל, וללא הכנסת. מדוע דרישותיהן צריכות להכתיב את מהלכי הדמוקרטיה הישראלית?

פורסם לראשונה ב״הארץ״.

Author

פרופ’ יוג’ין קונטורוביץ’
פרופ’ יוג’ין קונטורוביץ’

תוכן נוסף

More

עו”ד אברהם של”ו

תפריט נגישות