Search
Close this search box.

יש לעגן בהסכם את כפיפות המשטרה לממשלה

השר המיועד לביטחון פנים, איתמר בן-גביר (עוצמה יהודית) מבקש להבהיר ולעגן את כפיפותה של המשטרה לממשלה ואת סמכותו לקבוע לה מדיניות. בכך הוא עורר קמפיין נגדי: המשטרה מוצגת כגוף עצמאי שאינו כפוף לנבחרי הציבור והכוונה של בן-גביר מוצגת כרעיון אנטי דמוקרטי. כיצד הגענו עד הלום? איך התפתח בישראל מודל ייחודי של מעמד המשטרה?

נקודת המוצא עד לאחרונה הייתה שהשר הממונה על המשטרה אחראי על גיבוש מדיניותה, הן מכוח סמכותו הכללית והן מכוח סמכויות ספציפיות שהופקדו בידיו, למשל מינוי ופיטורים של קצינים בכירים. לא מדובר רק בעניין הצהרתי אלא באחריות מחייבת, כפי שלמד על בשרו השר לביטחון פנים שלמה בן עמי לאחר אירועי אוקטובר 2000. ועדת אור שהתכנסה לאחריהם המליצה להדיח אותו ולמנוע ממנו לחזור לתפקיד בשל תפקודו הלקוי וחוסר המעורבות שלו בקביעת המדיניות לשימוש בכדורי גומי לפיזור הפגנות.

הוועדה הדגישה שהשר לביטחון פנים לא יכול להסתפק בעמדה פסיבית, וכי “נדרש ממנו לעמוד על המשמר ולדאוג לכך שיהיה בידיו כל המידע הדרוש לצורך פיקוח על עבודת המשטרה וקביעת המדיניות המנחה אותה, וכדי שיוכל לקבל החלטות מושכלות”. במסקנותיה צוין כי השר לא אמור להתערב בהחלטות אופרטיביות פרטניות או בחקירות, אולם “מחובתו לגלות מנהיגות בנושאי מדיניות ולגבש סדר יום”.

מה שהיה ברור לוועדת אור נתפס כעת כבלתי-דמוקרטי ואנטי-חוקתי. הדיווחים בתקשורת מלמדים שהיועצת המשפטית לממשלה, עו”ד גלי בהרב מיארה, מתכננת אפילו להתנגד לתיקון החוק ולהכריז על קושי משפטי בקידומו. זאת הזדמנות מצוינת לעצור ולשאול כיצד עברנו במהירות כה רבה משיטת ממשל שבה לשר המשטרה אחריות לקבוע את מדיניות הארגון שבאחריותו, למציאות שבמסגרתה הארגון נותר באחריותו רק למראית עין. מדוע בעצם מבקשים גורמים משפטיים למנוע את הבהרת המצב בחקיקה ראשית?

בשנים האחרונות יש מי שטורחים להציג את נבחרי הציבור בישראל כגורמים שפועלים למען אינטרסים אישיים. כנגדם עומדים כביכול הגורמים המקצועיים – עובדי המדינה – שמוצגים כמי שפועלים ממניעים טהורים בלבד. המציאות כמובן מורכבת יותר. ישנם נבחרי ציבור ענייניים כשם שישנם פקידי ציבור ענייניים, ולצערנו ישנם נבחרי ציבור שהאינטרס הציבורי אינו נר לרגליהם כשם שקיימים עובדי ציבור כאלה. אבל שיח שומרי הסף והצגת נבחרי הציבור כפופוליסטים פוגע ביכולת לנהל שיח ענייני שיאפשר פתרון בעיות שעל סדר היום. הוא פוגע בלגיטימציה של הממשלה הנבחרת לקדם את מדיניותה בעזרת רשויות הציבור הכפופות לה.

הדרישה לעצמאות משטרתית מבקשת למנוע יכולת ציבורית להשפיע על הנעשה בארגון ופוגעת ביכולת הפיקוח הציבורית עליו. כיצד תשתנה מדיניות המשטרה אם השר האחראי מנוע מלהורות על המדיניות המחייבת אותה? מה יבטיח פיקוח אפקטיבי על המשטרה כאשר היא הופכת לעצמאית? ובכלל, מי הגורם שאמור לקבוע מדיניות משטרתית? ואם הוא לא השר הממונה, מניין הלגיטימציה שלו לעשות זאת?

לשיטת ממשל דמוקרטית שבה נבחרי הציבור ממונים על רשויות האכיפה יש חסרונות רבים. בראשם חוסר היציבות והסיכון לשינוי מדיניות בעת שמתחלף השר הממונה לצד החשש מקביעת מדיניות בהתבסס על שיקולים זרים. מנגד יש לה יתרון בולט: היא מייצרת מנגנון דמוקרטי לגיטימי שמאפשר לציבור להחליף את המדיניות ומאפשרת “אחריותיות” – הטלת אחריות על הגורם הממונה. את החשש מפני שיקולים זרים ניתן לפתור בדומה למקובל במדינות אחרות בעולם.

נדמה שאין מי שחולק כיום על כך שמדינת ישראל סובלת מבעיית משילות קשה. הצעד הראשון לפתרון המשבר נעוץ בחיזוק אחריות נציגי הציבור על הנעשה במשטרה ולא בשחרור המשטרה מפיקוח. אינני יודע מדוע נדרשת לשם כך חקיקה חדשה כפי שמבקש השר המיועד. אולם הניסיון להציג את הצורך במשטרה עצמאית שאינה כפופה לקביעת המדיניות של השר כעקרון יסוד דמוקרטי צריך להדאיג את מי שהדמוקרטיה חשובה לו.

פורסם לראשונה ב-Ynet.

Author

עו”ד אהרן גרבר
עו”ד אהרן גרבר

תוכן נוסף

More

עו”ד אברהם של”ו

תפריט נגישות