כשהרצון לפגוע בישראל גובר על זכויות אדם פלסטיניות

לפני למעלה משנה וחצי, משרד הביטחון הישראלי הקים מנהלת מעבר מרצון כדי להקל על תושבי עזה לעזוב את הרצועה. על פי דיווחים בישראל היום, קרוב למאה אלף תושבי עזה הגישו בקשות ליציאה. אולם למרות שכמה מדינות כבר הסכימו לקבל מהגרים מעזה, מעטים בלבד יצאו משם בפועל. הכתבה מציינת שבגלל לחץ בינלאומי, ישראל מונעת למעשה את ההגירה.

הזכות להגר

סעיף 13(2) להכרזת הזכויות של האו"ם (הכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם) קובע: "כל אדם זכאי לעזוב כל ארץ, לרבות ארצו, ולחזור אל ארצו". זכות זו גם מעוגנת בסעיף 12(2) לאמנה הבין-לאומית בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות (ICCPR): "כל אדם בן חורין לעזוב כל ארץ שהיא, לרבות

ארצו הוא". האמנה מכירה במגבלות על זכות זו: אלה הקבועות בחוק הנחוצות לשמירת הביטחון הלאומי, הסדר הציבורי, בריאות או מוסר הציבור או זכויותיהם וחרויותיהם של אחרים. את המגבלות האלה יש לפרש באופן צר.

דוח ה"ברומטר הערבי" של המרכז הפלסטיני לחקר מדיניות וסקרים (PCPSR), שפורסם ב-26 ביוני 2024, מגלה שעוד לפני תחילת הסכסוך שפרץ בשבעה באוקטובר 2023, 31% מתושבי עזה ו-21% מתושבי יהודה ושומרון שקלו לעזוב. בקרב צעירי עזה (בין הגילאים 29-18) שיעור זה הגיע ל-44%, כשהמניעים העיקריים הם מצוקה כלכלית, חוסר יציבות פוליטית, מחסור בהזדמנויות השכלה, חוסר ביטחון ושחיתות. טורקיה דורגה כיעד הרצוי ביותר, אחריה גרמניה וקנדה.

מעמדה של עזה תחת הדין הבינלאומי

על פי החלטה 2803 של מועצת הביטחון של האו"ם, עזה נמצאת היום תחת שליטתה של מועצת השלום. על פי הגדרה זו, לא חלים עליה דיני הכיבוש במסגרת הדין הבינלאומי. בהתאם לכך, ישראל כבר אינה מסווגת משפטית ככוח כובש באזור, ואי אפשר להשתמש במסגרות המשפטיות של דיני הכיבוש כדי לחסום סיוע לתושבי עזה שמבקשים להגר, או לתאר סיוע כזה כהעברת אוכלוסייה בכפייה. מועצת הביטחון של האו"ם אימצה באופן ספציפי את תכנית עשרים הנקודות של הנשיא טראמפ, כשסעיף 12 מתיר במפורש לכל פרט לעזוב את רצועת עזה.

יתירה מזו, גם תחת דיני הכיבוש המסורתיים, אין איסור על עזיבה מרצון של יחידים. על פי סעיף 35 לאמנת ז'נבה הרביעית: "בני אדם מוגנים המבקשים לעזוב את השטח עם פרוץ סכסוך או במהלכו זכאים לעשות כן, אלא אם כן עזיבתם מנוגדת לאינטרס הלאומי של המדינה". המונח "בני אדם מוגנים" מתייחס לאזרחים שאינם לוקחים חלק בפעילות עוינת. על פי הפרשנות לסעיף זה משנת 1958:

"הזכאים לעזיבת השטח מבקשים על פי רוב לשוב אל ארצם. אולם, אין זה תנאי, מכיוון שהמילה "שיבה" אינה מופיעה בהוראה; היא קובעת רק שזכותם לעזוב מבלי לציין יעד נדרש. על כן, צד לסכסוך מחויב גם הוא לאשר את עזיבתם של בני אדם מוגנים המבקשים לצאת למדינה שאינה מדינתם, למשל, למדינה ניטרלית.

המילים "המבקשים לעזוב את השטח" מדגימות בבירור שעזיבתם של בני האדם המוגנים תתרחש רק אם הם רוצים לעזוב."

בעוד שהפרשנות לסעיף 35  מתייחסת אל אזרחי האויב שנמצאים בשטח הצד השני לסכסוך בזמן שהחלו מעשי האיבה, ודאי שאין איסור על התרת יציאתם של אזרחי אויב משטחם שלהם.

האם מותר לישראל לסייע לתושבי עזה להגר?

תחת הדין הבינלאומי, אין עיקרון האוסר על מדינה לסייע בתנועתם של פליטים. סיוע כזה כולל אספקת מעבר בטוח, תיאום הנסיעה למדינות שלישיות או מימון התיישבות מחדש. באופן היסטורי, עמים שסייעו בתנועתם של פליטים לא ספגו האשמות שהם מבצעים "טיהור אתני". למעשה, מנהג המדינות בעולם תומך בבירור במדינות שמבטיחות את המעבר הבטוח והסדור של עקורים ליעדי צד שלישי.  

• טורקיה (פליטים סורים, 2011–עד היום): טורקיה לא רק מארחת מיליוני סורים, היא גם הקלה באופן פעיל על תנועתם לעבר אירופה. במהלך משבר ההגירה בשנים 2015–2016, המדינה נתנה לפליטים לעבור בשטחה לעבר האיחוד האירופי. תפקידה זה עוגן בסופו של דבר בהצהרת האיחוד האירופי–טורקיה (2016), על פיה טורקיה תנהל את זרם הפליטים בתמורה למימון האיחוד. טורקיה ממשיכה לעבוד עם נציבות האו"ם לפליטיםUNHCR) ) לזיהוי מועמדים לקליטה מחדש בצפון אמריקה ואירופה.

• פולין (פליטים אוקראינים, 2022–עד היום): בעקבות הפלישה הרוסית, הפכה פולין למרכז מעבר מרכזי. כדי להקל על התנועה, רכבת המדינה הפולנית (PKP) הציעה לאוקראינים נסיעות חינם, והממשלה הקימה "גשרים לוגיסטיים" בתיאום עם גרמניה והרפובליקה הצ'כית. כדי למנוע עומס בגבולות, הצבא ושירותי הכיבוי הפעילו הסעות, שיצאו מנקודות גבול כמו מדיקה אל מוקדים מרכזיים, שם רכבות ייעודיות העבירו את הפליטים לעומק האיחוד האירופי.

• מקסיקו (מהגרים ממרכז אמריקה, 2018–עד היום): מקסיקו משמשת לעתים קרובות כמסדרון עבור מי שפניו לעבר הגבול של ארצות הברית. בין השנים 2018 ל-2021, הממשלה הנפיקה ויזות הומניטריות לחברי שיירות מהגרים, שאישר את כניסתם החוקית למדינה. על מנת לטפל ב"צווארי בקבוק" בערים דרומיות כמו טפאצ'ולה, המכון הלאומי להגירה (INM) סיפק בעבר אוטובוסים להעברת המהגרים לעבר מרכז מקסיקו וצפונה, תוך עקיפה של מכשולים גיאוגרפיים.

• יוון (משבר ההגירה האירופי, 2015–2016): נוכח הצפת יתר קיצונית באיים כגון לסבוס, הממשלה היוונית שכרה מעבורות מסחריות כדי להעביר אלפי מהגרים ליבשת. משם, הרשויות תיאמו מערך אוטובוסים אל עבר הגבול עם מקדוניה הצפונית, ובכך פתחו למעשה את "מסלול הבלקן" שסייע לפליטים להגיע לגרמניה ושבדיה.

• קולומביה (מהגרים ונצואליים, 2015–עד היום): קולומביה סייעה ליותר מ-2.8 מיליון פליטים מוונצואלה., הרשויות המקומיות והארגון הבינלאומי להגירהIOM) ) הקימו מסלולי "אוטובוסים הומניטריים" עבור הפליטים שמשתמשים במדינה כנקודת מעבר בדרכם לאקוודור או לצ'ילה. הסעות אלו אוספות מהגרים פגיעים בגבול וונצואלה ומובילות אותם ישירות לגבול עם אקוודור, כדי להגן עליהם מפני המסע המסוכן דרך מעברי ההרים הגבוהים.

התקדים הישראלי (מסגרת האו"ם 2018)

בשנת 2018, ממשלת ישראל ו- UNHCR הגיעו להסכם היסטורי לפתרון מעמד מחפשי המקלט מאריתריאה וסודן. כחלק מהתכנית, ישראל והאו"ם סייעו באופן אקטיבי ליישב מחדש מעל 16,000 פליטים במדינות מערביות מפותחות (כמו קנדה וגרמניה). באישור היועץ המשפטי, המסגרת נתפסה כפתרון הומניטרי וחוקי – לא גירוש בכפייה אלא יישוב מחדש וולונטרי, שנועד להיטיב עם המהגרים ותושבי דרום תל אביב כאחד.

סיכום

הגירה היא זכות אדם בסיסית. למעשה, שלילת זכות ההגירה היא סימן היכר קלאסי של משטרים אוטוריטריים. החמאס, במשך עשרים שנות שלטונו, הקשה מאוד על אזרחים לעזוב את רצועת עזה. יציאה המונית תהווה כתב אישום חמור על ניהולו הכושל.

למרות זאת, הקהילה הבינלאומית לחצה על ישראל לסגור את שערי עזה. נראה שנגזר על התושבים ברצועה להיכלא בשטח מוכה מלחמה והרס רק מפני שהגירה בקנה מידה נרחב נתפסת כ"מועילה" לישראל. כפי האיוולת של הביטוי הפופולרי באנגלית, "לחתוך לעצמך את האף כדי לפגוע בפניך" – על תושבי עזה להישאר ללא מוצא כדי שישראל לא "תרוויח".

זהו עיוות דין חמור, ומנוגד לכל הנורמות הבסיסיות של המפשט והמוסר.