Search
Close this search box.

מה באמת נמצא בהסכם הגז עם לבנון ואיך הפרסומים הטעו אותנו

כעת, לאחר שההסכם על הגבול הימי בין לבנון וישראל התפרסם סוף סוף, ניתן להעריך אותו באופן מקיף. מסתבר שהטענות על יתרונותיו פשוט אינן באות לידי ביטוי בנוסח ההסכם, והוא מכיל הרבה יותר ויתורים ממה שהציבור ידע לגביו. ההסכם רע לישראל גם מבחינה אסטרטגית וגם מבחינה כלכלית. כדי להעביר את ההסכם במהירות, שבועות ספורים לפני הבחירות, הממשלה הכושלת נוקטת דרכים שאינן לגיטימיות מבחינה חוקתית ופוליטית. הבה נבדוק את נושאי ההסכם אחד אחד.

העלויות האסטרטגיות

קודם כל, נבחן את העלויות האסטרטגיות של ההסכם. משאים ומתנים, שנועדו להגיע לפשרה בין הגבול הימי שהוכרז על ידי ישראל (קו 1) וזה שהוכרז על ידי לבנון (קו 23), נמשכים כבר שנים. כמקובל, נקטו מתווכים שונים בעבר בגישות פחות או יותר “שוויוניות”, וחילקו את השטח השנוי במחלוקת בין הצדדים. על פי דיווחים מהימנים, עד לפני חודשים ספורים, ההצעות שעמדו על הפרק קבעו שישראל תשמור על כ-35% מהשטח השנוי במחלוקת – אמנם ויתור מצד ישראל, אבל בגדר הסביר. זמן קצר לאחר שיאיר לפיד הפך לראש הממשלה הזמני, חיזבאללה שלח מספר כטב”מים לעבר פלטפורמות הגז של ישראל ואיים לתקוף את ייצור הגז של ישראל, וכל זאת – שבועות ספורים לפני הבחירות.  לפתע, הסכים לפיד לקבל עסקה לפיה ישראל תקבל 0% מהשטח השנוי במחלוקת.

הקריסה המוחלטת הזאת מתקבלת על ידי אויבינו בכלל, ועל ידי חיזבאללה בפרט, כחולשה וכפתח לאיומים נוספים. הנטישה המוחלטת של התביעה הטריטוריאלית הישראלית תחליש את עמדתה של ישראל במשאים ומתנים עתידיים.

חיזבאללה, שבאמצעות באת-כוחו (ממשלת לבנון) היה שותף מלא במשא ומתן, אינו מחויב להסכמים.

תומכי ההסכם טענו כי הוא “יעגן בחוק הבינלאומי” את הגבול הביטחוני הקריטי, שקבעה ישראל חמישה ק”מ מערבה אל תוך הים מהגבול היבשתי בראש הנקרה (“קו המצופים”). עם פרסום ההסכם, ברור כי קו המצופים אינו מוכר בהסכם כגבול הבינלאומי, אלא בסך הכל כמצב דה-פקטו שעודנו שנוי במחלוקת. אולם, היות שכחלק מההסכם ויתרה ישראל על תביעותיה לכל המים מצפון לקו 23, נחלשה באופן מהותי תביעתה לקו המצופים.

הערבויות האמריקניות

הספין התקשורתי באשר לערבויות אמריקניות לעסקה מייחס להן יתרון אסטרטגי. אולם, ערבויות אלה מגבילות מאד את עצמאותה של ישראל בתגובה לאיומים על האינטרסים הביטחוניים והכלכליים שלה, והן פוגעות ביחסי ישראל-ארה”ב, שכן הן ממצבות את ישראל כמדינת חסות ולא כנכס. יתר על כן, הערבויות האמריקאיות מחייבות את הממשל האמריקאי רק במידה שבה הוא רוצה בהן (קחו לדוגמה את האופן בו התכחש אובמה להבטחות שהעניק בוש לישראל בתמורה להתנתקות מעזה).

ויתורים כלכליים

העלויות הכלכליות של ההסכם ברורות. ישראל ויתרה על תביעות למשאבי טבע מצפון לקו 23, לרבות שדות הגז הפוטנציאליים הענקיים של קאנה-צידון. בנוסף, ישראל ויתרה על זכויותיה לממש רזרבות פוטנציאליות במים הבלתי-מעורערים של ישראל, במקרה שהן חוצות את קו 23. לבנון, לעומת זאת, אינה מוגבלת באופן סימטרי.

התומכים בהסכם טוענים, כי ישראל תקבל אחוז מסוים מההכנסות של שדות הגז בקאנה-צידון. למעשה, ההסכם אינו כולל סעיף כזה. הוא אינו מפרט מה שיעור ההכנסות שתקבל ישראל, ממי, באילו תנאים, ובכפוף לאיזה חוק. למעשה, ההסכם אינו מפרט איזה קונסורציום יפיק את הגז או אפילו את הלאומים של חברי הקונסורציום. באופן שמעיד הרבה על כוונותיה, לבנון התעקשה להסיר סעיף לפיו לאומים אלה לא יכללו את אלה ש”ארצות הברית הטילה עליהם סנקציות”, והחליפה אותו ב”אלה אשר הוטלו עליהם סנקציות בינלאומיות”. משמעות הדבר היא שהאפשרות של נוכחות איראנית ממש מול חופי ישראל נשמרת במתכוון.

התומכים בהסכם טענו עוד, כי חיזוק לבנון מבחינה כלכלית הוא אינטרס ישראלי, שכן הדבר יחליש את יחסיה עם איראן ו”יהיה להם מה להפסיד”. דעה זו נטועה עמוק באמונה הנאיבית שהקשר של לבנון לאיראן הינו פיננסי בלבד ולא אסטרטגי ואידיאולוגי. היא נטועה גם בתפיסה המטופשת שישראל יכולה לאיים באופן אמין על אסדת גז בבעלות בינלאומית, המאוכלסת על ידי צוות עבודה בינלאומי גדול. בקיצור, יש היגיון אסטרטגי בחיזוק לבנון מבחינה כלכלית, רק אם ניתן למצוא היגיון אסטרטגי בהעברת מיליארדי דולרים לחיזבאללה.

הפגיעה בדמוקרטיה ושלטון החוק

מחיר גדול נוסף ישלמו הדמוקרטיה ושלטון החוק של ישראל. ההסכם זוכה להתנגדויות עזות בישראל במהלך השבועות האחרונים של הממשלה שהתמוטטה. “חוק יסוד: משאל עם” מחייב שהעברת שטח ישראלי ריבוני למדינה אחרת תתאפשר רק לאחר משאל עם או אישור הכנסת בהצבעה של 80 ח”כים תומכים לפחות. לקראת ההסכם, התומכים בו הכחישו כי ישראל תוותר על מים טריטוריאליים כלשהם (בניגוד למים כלכליים) וטענו על בסיס זה כי אין צורך במשאל עם. כעת, עם פרסום ההסכם, אפילו הממשלה מודה שישראל מוותרת על מים טריטוריאליים לטובת לבנון – אך עדיין מסרבת לקיים משאל עם.

למרות הדרישה למשאל עם או להצבעת רוב מוחלט בכנסת, ההסכם אינו מובא כלל להצבעה בכנסת. זאת מהסיבה הברורה שכולם יודעים שאם יעלה ההסכם להצבעה בכנסת, הוא לא יעבור.

לבסוף, יש לציין כי בית המשפט העליון בישראל גיבש דוקטרינה, לפיה ממשלה זמנית אינה יכולה לקבל החלטות חשובות שיחייבו ממשלות עתידיות, ללא סיבה משכנעת. לדוקטרינה זו אין בסיס בחוק ואנו מתנגדים לה, אך אם היא מיושמת, יש ליישם אותה באופן שוויוני. לא קיימת סיבה משכנעת לחתום כעת על הסכם זה. העובדה שממשלת לבנון מתמוטטת, אינה סיבה למהר, זו סיבה להמתין. אותו הדבר אמור גם לגבי הקריסה המתקרבת של מי ששולט בפועל בלבנון, הרפובליקה האסלאמית של איראן. מן הסתם, גם העובדה שראש הממשלה לפיד מבקש להצטייר כמדינאי ערב הבחירות אינה סיבה משכנעת למהר לחתימה על הסכם רע.

פורסם לראשונה ב״מקור ראשון״.

Author

פרופ’ משה קופל
פרופ’ משה קופל

תוכן נוסף

More

עו”ד אברהם של”ו

תפריט נגישות