בפברואר 2026 הגישו שלושה בכירים ממחוזות מקצועיים והשקפתיים שונים מכתב התפטרות משותף לשר המשפטים: השופט בדימוס משה דרורי, הסנגורית הציבורית הארצית לשעבר עו״ד ענבל רובינשטיין, וראש אגף לשעבר בשב״כ שלום בן חנן. הם כיהנו שנתיים וחצי כחברי ועדת הבדיקה שהוקמה לחקור את השימוש של גופי האכיפה בכלי ריגול נגד אזרחים, ובאופן ספציפי האם תוצרי ריגול לא חוקיים הוזרמו לתיקים פליליים תלויים ועומדים.

היועמ״שית התנגדה לוועדה עוד לפני שהוקמה, והצטרפה לעתירה שהוגשה לבג״ץ נגדה. בפברואר 2024 קבע בג״ץ שהוועדה אינה רשאית לעסוק בתיקים תלויים ועומדים – כלומר, בדיוק באותם תיקים שבהם נעשה השימוש ברוגלות, ובראשם תיקי נתניהו. במשך שנתיים סירבו המשטרה והפרקליטות, בהנחיית היועמ״שית, להמציא לוועדה חומרים שביקשה, גם מסמכים כלליים שלא נגעו לתיקים פרטניים. במקביל, הפרקליטות הגישה לבג״ץ עשרים ושלוש (!) בקשות ארכה רצופות לתגובתה לעתירה – עומס עבודה, חגים, נסיבות אישיות, המתנה לאישורים, סבב אישורים נוסף – מה שהותיר את שאלת סמכות הוועדה תלויה ועומדת ושיתק בפועל את עבודתה. בסוף, בג״ץ נתן לגופים הנבדקים עצמם לקבוע במה הוועדה כן תעסוק. למחרת ההחלטה התפטרה הוועדה.

מה שהוועדה לא הספיקה לעשות, ולא תספיק לעשות, הוא למפות את הרשת: מי אישר את הפעולות, מי טיפל בתוצרים, ומי העביר אותם, אם בכלל הועברו, לאותם תיקים. הקצוות נחתכו לפני שאפשר היה למשוך בהם.

רוב הקוראים טעו לראות בידיעה עוד כישלון בירוקרטי בסך הכל.  אלא ששתי פרשיות אחרות מן התקופה האחרונה, שונות זו מזו ושונות מהרוגלות, הסתיימו בדיוק באותה נקודה.

פרשיה אחת היא של אסף שמואלביץ. ב-7 באוקטובר 2023 הגיע עו״ד אסף שמואלביץ, אזרח שלא הוזעק למילואים, למפקדת פיקוד דרום. הוא הציג את עצמו כקצין ביחידה מיוחדת, ובמשך שבוע נכח בתדרוכים מסווגים ביותר ותיעד חומרים רגישים. סנגוריו טענו לפרוטוקול שהוא קיבל כתבי מינוי מגורמים בכירים בפיקוד דרום. מי הם הגורמים הללו, ועל סמך מה ניתנו כתבי המינוי – לא פורסם.

במרץ 2026, אחרי שלוש חוות דעת פסיכיאטריות, זיכה אותו בית המשפט המחוזי מחמת אי-שפיות. אולם מצבו הנפשי, גם אם הוא פוטר אותו מאחריות פלילית, אינו פוטר את המערכת מהחובה לחקור מי פתח לו את הדלתות, ולאן זרמו החומרים שתיעד. כתב האישום עצמו תיאר את מפגשי שמואלביץ עם גורמים שונים שפרטיהם הושחרו כביכול מטעמי ביטחון המדינה. השב״כ הסתפק באמירה לקונית שהחומרים לא הועברו ״לגורמים עוינים״. למי כן הועברו, ובאיזה מסלול – לא פורסם. הקצוות נחתכו.

המקרה השלישי חמור יותר ומוכר יותר. ביולי 2024 נעצרו תשעה לוחמי מילואים בחשד להתעללות במחבל עצור בשדה תימן. הסרטון שודר בערוץ 12. במשך שנה פעלה, לטענתה, הפרקליטות הצבאית לאיתור המדליף, בפיקוח הפרקליטות האזרחית. בספטמבר 2025 הוגש לבג״ץ תצהיר שקבע שהחקירה ״מוצתה״ ושאין אפשרות לזהות את המדליף.

חודש לאחר מכן חשף פוליגרף שגרתי של השב״כ, שנערך לדוברת הפצ״ר בהקשר של בקשת קידום, שהפצ״רית עצמה, האלוף יפעת תומר-ירושלמי, עמדה מאחורי ההדלפה, ושזו תואמה בקבוצת וואטסאפ של קציני בכירים בפרקליטות הצבאית.

התצהיר היה בלתי מדויק, בלשון המעטה. החקירה שהובילה אליו נוהלה על ידי משרדה של המדליפה עצמה, תחת פיקוח המשרד שחתם עליו. השאלות מי קיבל את ההדלפה מחוץ לפרקליטות הצבאית, האם היו מעורבים בה גורמים נוספים, ובמיוחד אילו אנשי פרקליטות לקחו בה חלק, נותרות ללא מענה. שוב הקצוות נחתכו.

מגן המערכת יטען כי המערכת עבדה, תוכיח העובדה שהפצ״רית נתפסה. אבל זה מפספס את הרצף: ב-30 בספטמבר 2025 החקירה כבר מוצתה, על פי קביעת הפרקליטות עצמה, והתצהיר כבר עמד בפני בג״ץ. מה שחשף את האמת היה הליך חיצוני לחלוטין: פוליגרף שערך גוף אחר לבקשה אחרת לגמרי. גורם מחוץ לחקירה נתקל באקראי בממצא שסתר את מסקנתה, אחרי שהחקירה הפנימית כבר הוכרזה כסגורה.

שלושה אירועים – וקושי משותף אחד. לכל חקירה יש שלבים: מה קרה, מי עשה, ומי עוד היה מעורב – המפעילים, המקבלים, המתאמים. השלב האחרון הוא זה שבו פרשייה הופכת לסיפור על רשת במקום על יחידים. בשלוש הפרשיות, החקירה נעצרה בדיוק שם. אין זהות מלאה ביניהן, אבל הדמיון שנותר לאחר ניכוי ההבדלים הוא מבני וברור: בכל פעם מזוהה המבצע הגלוי, ובכל פעם לא ממופים מי שסיפקו, תיווכו ותיאמו.

מדוע דווקא השלב הזה? כי על מהות עוד אפשר להתווכח; על שרשרת קשרים קשה הרבה יותר. מי שבטוח בצדקת מעשיו אינו צריך לחשוש גם מן החשיפה. מי שחושש ממנה, או שיש לו נכס במעלה הזרם להגן עליו, יעשה הכול כדי לעצור שם. כשהבחירה הזאת חוזרת שוב ושוב, היא כבר אינה תקלה. היא רמז למה שמבקשים להשאיר בצל.

וזה גם מסביר מדוע שמות השחקנים הקטנים חשובים כל כך, גם כאשר נדמה שהדמויות הגדולות כבר ידועות. במערכת משפט בריאה "דגי הרקק" הם הדלק של החקירה. פקיד דרג ביניים ששלח הודעה, שניסח תצהיר, שפתח דלת – נופל לבד או הופך לעד מדינה. עד מדינה מתוך המערכת הוא לרוב הדרך המעשית להעמיד לדין בכירים. מערכת שאינה מוצאת את דמויות הביניים היא מערכת שהחליטה שאינה רוצה להגיע לאיש מן הדרג שמעליהן.

ולא רק מבחינת אחריות פלילית. יש הבדל בין ״אנשים בעלי דעות דומות״ ל״התנהגות מתואמת״. שני בכירים שאוכלים יחד אינם ראיה לדבר. שרשור הודעות מעוזר בפרקליטות לדוברת הפצ״ר לכתב בערוץ 12 לדמות במחאה ובחזרה לעוזר אחר בפרקליטות, תוך 48 שעות מאירוע, כבר מקשה על הטיעון שמדובר רק בדמיון סוציולוגי. תיאום בין מוסדות נפרדים פורמלית דורש אנשים שנעים בין המוסדות. נקבו בשמות שלהם, והמוסדות חדלים להיראות עצמאיים.

השופט דרורי עצמו ניסח את הדברים בחדות לאחר התפטרותו: הגופים שנבדקו הורשו לקבוע מה הוועדה שבודקת אותם תהיה רשאית לבדוק. אם מקבלים את הטיעון עד כאן, קשה שלא לשמוע בדבריו תיאור מדויק למדי גם של שתי הפרשיות האחרות.

אבל אותם מוסדות עצמם יודעים היטב לעשות בדיוק את מה שלא נעשה כאן. פרשת קטאר-גייט היא ההוכחה. באותן שנים שבהן לא זוהה המדליף בפרקליטות הצבאית, לא נחשפה שרשרת האישורים בפרשת הרוגלות, ולא נרדפו מקבלי החומר של שמואלביץ, אותם מוסדות הפיקו מפה פורנזית מפורטת של פעולת השפעה זרה לכאורה. מתווכים עם שמות. שרשורי וואטסאפ ששוחזרו בפירוט. שיתוף פעולה בינלאומי. הארכת מעצרים. בדיקת מכשירים לעומק. מעצרים של יועצים בכירים של ראש הממשלה. כך נראית חקירה יסודית כשהמערכת מחליטה למצות אותה.

מישהו יטען שקטאר-גייט נחקרה במרץ דווקא בגלל חומרת ההתנהגות. אולי. אבל זה אינו לב העניין. השאלה אינה אם קטאר-גייט הייתה לגיטימית; השאלה היא מדוע אותה קפדנות חקירתית לא הופעלה בפגסוס, בשמואלביץ או בשדה תימן. האסימטריה, לא הפרשייה הבודדת, היא הראיה הפורנזית. וקשה להתעלם מכך שהיא מצטיירת לאורך קו פוליטי מוכר. השאלה היא אם למדינת ישראל יש מערכת משפט שמפעילה אותה קפדנות חקירתית על כולם. הרשומה הציבורית הזמינה כיום מצביעה על כך שלא. וראוי שגם קורא שאינו חסיד של הממשלה הנוכחית יחליט אם הוא שמח שמערכת כזו עתידה להפעיל את כוחה גם על ממשלות מן הסוג שהוא מעדיף.

התרופות הסטנדרטיות לכשל מוסדי – חקירה עצמאית, פרקליט חיצוני, הגנת חושפי שחיתויות, בדיקה מקבילה של טיפול בראיות – קיימות בספר החוקים. הסיבה שהן לא יעבדו כאן היא מבנית: המוסדות שהתנהלותם צריכה להיבדק הם אותם מוסדות השולטים על השאלה אם הבדיקה תתקיים. ועדת דרורי היא ההוכחה. התרופה הקלאסית, שהוקמה כהלכה עם סמכויות חקירה, נקברה באמצעות עשרים ושלוש הגשות פרוצדורליות מתוארכות בידי המוסדות שהיא הייתה אמורה לבדוק.

זה לא ייחודי לישראל; זה סוג של שבי רגולטורי. רופאים מתנגדים לפיקוח חיצוני, שוטרים מתנגדים לביקורת אזרחית. הטיעון אינו דורש תיאום קונספירציה על מפגש בחדר אפל. התיאום צומח מתפיסת עולם משותפת, מעגל חברתי משותף ואינטרס מקצועי משותף, גם בלי שמי מהמשתתפים יתפוס את מלוא התבנית. מה שחריג בישראל הוא הצירוף של אוטונומיה מקצועית קיצונית, היכולת של הממסד להשתמש בביקורת שיפוטית עצמה כדי לחסום פיקוח, והומוגניות אידיאולוגית מספקת כדי שהשבי ייצר הגנה שיטתית ולא אקראית.

לאור זה, מובן מדוע כל כך הרבה אנרגיה פוליטית בישראל מושקעת, עד כדי הזמנת משברים חוקתיים, במאבק על מינויים ספציפיים – ראש השב״כ, היועמ״שית, נציב שירות המדינה, ועוד. ברירת המחדל הציבורית היא לראות בכך עניין של כסאות, של מי קרוב למי, של מאבקים פרסונליים. אבל זה מחמיץ את העיקר. הנקודה שבה התהליך קורס היא תמיד הנקודה שבה אנשי המוסד נדרשים לחקור את המעגלים החברתיים והמקצועיים שלהם עצמם. במצב כזה, הכנסת דמויות שאינן חלק מאותם מעגלים לתפקידי מפתח אינה רק עניין של פוליטיקה, אלא תנאי הכרחי לכך שיהיה מישהו שאינו מושקע בשימור התבנית, ושעבורו פירוק הרשת אינו התאבדות מקצועית אלא משימה.

החלפת אנשים אינה בדרך כלל הפתרון האידיאלי, ולא די בה לבדה. אחריה חייב לבוא גם תיקון מוסדי: פיצול מח״ש, מינוי תובע מיוחד, פתיחת מכרזים בפרקליטות, וכיוצא באלה. אבל גם החלפת אנשים וגם תיקון מוסדי יתנגשו באותם מוסדות שהם נועדו לתקן. אין דרך לעקוף את המאבק הזה.

המאמר פורסם לראשונה במקור ראשון