מם מפורסם אומר: כל האשמה היא הודאה.

כמעט מיד לאחר שאלף ומאתיים ישראלים נטבחו בידי יחידות המוות של חמאס בשבעה באוקטובר 2023, מדינת ישראל הואשמה ברצח-עם בעזה. זה היה מקרה קלאסי של האשמה הפוכה – הטבח של החמאס עונה על ההגדרה של רצח-עם כפי שהיא נקבעה באמנה נגד רצח-עם של 1948, האמנה בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם, כמו גם בפסיקה הבינלאומית. הסיווג הנכון של טבח השבעה באוקטובר כרצח-עם אינו משחק סמנטי גרידא; יש לו השלכות עמוקות בהקשר של הדין הבינלאומי לעניין החובה להעניש את המבצעים של רצח-עם והחובה למנוע את הישנותם של מעשי הזוועה. מספרים שהיטלר התייחס בביטול להתנגדות הבינלאומית לרצח המוני של יהודים, באומרו לגנרלים שלו: "אחרי הכל, מי כיום מדבר על השמדת העם הארמני [במהלך מלחמת העולם הראשונה]?"

בתקופה שבה יהודים בארץ ובגולה עומדים בפני איום ממשי, ההכרה ברצח-עם נעשית דחופה שבעתיים.

הפשע של רצח-עם מורכב משני חלקים: מעשה של השמדה המלווה בכוונה לבצע רצח-עם. האמנה נגד רצח-עם מגדירה את הפשע כך (סעיף II):

"השמדת עם פירושה – אחד המעשים המפורשים להלן שנעשה בכוונה להשמיד, השמדה גמורה או חלקית, קיבוץ לאומי, אתני, גזעי או דתי, באשר הוא קיבוץ כזה. ואלה המעשים : (א) הריגת אנשים הנמנים עם הקיבוץ; (ב) גרימת נזק חמור, בגוף או בנפש, לאנשים הנמנים עם הקיבוץ ; (ג) העמדת הקיבוץ בכוונה תחילה בתנאי חיים שיש בהם כדי להביא לידי השמדתו הגופנית, כולו או מקצתו ; (ד) קביעת אמצעים שכוונתם למנוע את הילודה בקיבוץ ; (ה) העברת ילדי הקיבוץ לקיבוץ אחר בדרך כפייה".

הפשע של רצח-עם דורש גם dolus specialis, "כוונה מיוחדת"; כלומר, שהפשע בוצע בכוונה להשמיד קבוצה לאומית, אתנית, גזעית או דתית באשר היא כזו, בכללותה או בחלקה. כפי שחזרו וקבעו בתי משפט בינלאומיים, יש להבין כוונה לביצוע רצח-עם רק כאשר היא "המסקנה הסבירה היחידה" שאפשר להסיק מדפוס התנהגות.

בשבעה באוקטובר 2023, אלפי מחבלי חמאס חמושים פלשו לדרום ישראל, מלווים בירי מסיבי של רקטות נגד ערים ישראליות. המחבלים התפצלו, כבשו והשתלטו על יותר מעשרים יישובים ישראלים, ותקפו גם את פסטיבל הנובה ליד רעים. מטרתם הייתה לרצוח כמה שיותר יהודים. באותו יום, מעל אלף ומאתיים ישראלים עונו, בותרו ונטבחו, בכללם נשים, ילדים, וזקנים, ומעל מאתיים נחטפו לעזה. חוקרים עצמאיים אישרו את השימוש המכוון והשיטתי של החמאס באלימות מינית נגד נשים ישראליות בשבעה באוקטובר, לרבות אונס, עינויים ופגיעה באיברי מין. מעשים אלה היו חלק מתכניתם להשפיל ולבזות את היהודים ולערער את החברה הישראלית, והם וודאי עומדים ביסוד הפיזי של רצח-עם.

ההינע למעשיהם של מחבלי החמאס היה הכוונה להשמיד את היהודים הישראלים כקבוצה אתנית, גזעית ולאומית מובחנת. החמאס הוא ארגון אסלאמי סוני, המחויב מבחינה אידיאולוגית להשמדת מדינת ישראל ולהקמת מדינה אסלאמית בכל שטח "פלסטין ההיסטורית". החמאס מדגיש את הג'יהאד והמאבק המזוין כאמצעי היחיד להשיג את מטרתו. השקפת עולמו שטופת אנטישמיות קיצונית, ועל פיה המוסלמים לכודים במלחמת קיום נגד יהודים ערמומיים ומושחתים. יחיא סינוואר, מנהיג החמאס והוגה השביעי באוקטובר, ראה במתקפה את יריית הפתיחה למלחמה אזורית, אליה יצטרפו החיזבאללה, ארגונים פלסטינים ביהודה ושומרון, ערבים ישראלים, ואיראן לסכסוך ישיר שבסופו תושמד המדינה היהודית.

הברוטאליות הצרופה של טבח השבעה באוקטובר מעידה על מידת הדה-הומנזיציה שבה תפסו מחבלי החמאס את היהודים הישראלים. על פי ד"ר חן קוגל, מנהל המרכז הלאומי לרפואה משפטית, סריקות גילו סימני עינויים והוצאות להורג: אנשים נשרפו חיים, וחללים נמצאו כפותים בעת שנהרגו.

בפנייתן המשותפת לבית הדין הבינלאומי לצדק בעניין רצח-העם בתיק  The Gambia v. Myanmar, קנדה, דנמרק, צרפת, גרמניה, הולנד והממלכה המאוחדת טענו שאלימות מינית היא אינדיקציה חשובה לכוונה לבצע רצח-עם, מכיוון שאין לה כל ערך צבאי מלבד נזק לקבוצה. בפסק דין  Akayesu, בית הדין הפלילי הבין-לאומי לרואנדה (ICTR) הכיר בכך שאונס עשוי להוות כלי לביצוע רצח-עם. בית הדין קבע שאכן נעשה שימוש באונס כאמצעי השמדה:

"…כשהוא בוצע נגד נשים מהטוטסי בלבד, שרבות מהן נחשפו להשפלה פומבית חמורה ביותר, הושחתו, ונאנסו מספר פעמים, לעתים קרובות בפומבי, במתחמי המשרד הקומונלי או במקומות ציבוריים אחרים, ולעתים קרובות על ידי יותר מתוקף אחד. מקרי אונס אלה הובילו להרס פיזי ופסיכולוגי של נשים מהטוטסי, משפחותיהן וקהילותיהן."

סיכומו של דבר, ההכרה בשבעה באוקטובר כרצח-עם מפעילה חובות יסוד מחייבות תחת הדין הבינלאומי המנהגי. כשישראל מתכוננת להעמיד לדין את מבצעי הטבח, עליה לעשות זאת במסגרת החוק בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם, תש"י 1949­ הלאומי, הבנוי על המודל של האמנה הבין-לאומית נגד רצח-עם. במקרה של רצח-עם, חובה על מדינות צד שלישי לעשות שימוש בסמכות שיפוט אוניברסלית על מנת להעמיד לדין את המבצעים, בעוד שעל מדינות תומכות כמו קטאר ואיראן חלה החובה להפסיק לספק מימון, אימונים ומקלט בטוח, כמו גם להעמיד לדין או לגרש את מנהיגי החמאס. תחת הפסיקה של בית הדין הבינלאומי לצדק, כל מדינה החתומה על האמנה נגד רצח-עם רשאית להגיש תלונה נגד איראן על מעורבותה ברצח-העם שביצע חמאס. לבסוף, רצח-העם של השבעה באוקטובר יכול לתת תנופה לניתוח רציני ופיתוח אמצעים נגד אידיאולוגיה אסלאמיסטית אנטישמית ומוכוונת השמדה.

(פורסם במקור בבלוג המשפטי The Jerusalem Jurist – Israel Legal Dispatch)