האמריקני שהשמאל הישראלי אוהב לשנוא
פורום קהלת של משה קופל עומד כנגד השופטים, הפקידים, ומורשת הסוציאליזם על מנת לבנות מדינה יהודית, חופשית ודמוקרטית יותר
מאת: אליוט קאופמן
[בפראפרזה על רייגן], הבעיה היא לא שהישראלים במחלוקת, אלא שהם מסכימים על המון דברים שפשוט לא נכונים. כשהם מפוטמים בתחזיות דמוגרפיות, הימין הישראלי סבור שהמכשול האחרון בדרכו לשליטה פוליטית הוא בית המשפט העליון, מבצר ליברלי המנציח את עצמו ומושל מעבר לגבולות סמכותו כמעמד של שומרי סף נאורים. מיד כשיחזור למקומו המצומצם בעבר, כך מודיעים אנשי הימין, יוכלו הם לבצע הפיכה ב”ישראל הישנה” ולהביא במקומה את “ישראל החדשה” המעוצבת בדמותם. האופוזיציה משיבה, באופן מפורש, אתם צודקים לגבי בית המשפט – סמכויותיו יוצאות הדופן הם אכן המכשול היחיד בפני תרחיש כזה – ועל כן הוא נחוץ כל כך.
ככל שהימין מאדיר את כוחותיו של בית המשפט, כשהוא שם דגש על המאפיינים האנטי-דמוקרטיים החריגים שלו, כך רואים בו הישראלים האחרים את תקוותה האחרונה של הדמוקרטיה. המרכז הרחב של המדינה רוצה, באופן מופשט, רפורמה משפטית אולם הוא לא סומך על ממשלת הרוב של מחר. וכך אנו מוצאים את עצמנו עם תנועה פרו-דמוקרטית עממית שמתנגדת להשבת השלטון לעם.
משה קופל, אם כן, האדם שיותר מכולם סומך על יכולתם של אחיו הישראלים לשלוט בגורלם, נחשב בעיני מביני דבר לאחד האנשים המסוכנים ביותר בישראל. אינטלקטואל אחד אמר לי “שלושת העולים האמריקנים שהטביעו את חותמם יותר מכול על ישראל הם גולדה מאיר, מאיר כהנא ומשה קופל”. ראשת ממשלה שכמעט הובילה את ישראל לתבוסה מוחצת במלחמת יום הכיפורים; רב רדיקלי שנרצח על ידי מחבלים בשנת 1990; והאדם שעמו ישבתי בירושלים לשיחה על עתידה של מדינת ישראל.
משה קופל הקים ומוביל את “פורום קהלת למדיניות”, מכון מחקר שמרני-ליברטריאני עתיר קשרים. הצורה שבה השמאל בישראל מדבר על קהלת דומה מאוד לצורה שבה אמריקנים ימנים מדברים על ג’ורג’ סורוס, גורם פרטי ואפילו זר, שעומד מאוחרי כל מזימה מרושעת.
“אנחנו רק עורכים מחקרים ומייעצים”, אומר מר קופל, “אנחנו לא מנהלים את המדינה”. נכון, אולם מהיכן הגיעה הדחיפה לרפורמה במערכת המשפט הישראלית? רפורמה משפטית הייתה סוגיה שמשה קופל קידם במשך 20 שנה, הרבה לפני שרוב הפוליטיקאים הקדישו לכך אפילו דקה מזמנם. הרעיונות הם של קהלת.
וזה לא הכול. חוק יסוד הלאום, שמצא את דרכו לכותרות בינלאומיות בשנת 2018, כשהוא מגדיר באופן חד את המאפיין היהודי של ישראל, היה פרי עטו של מר קופל. אפשר לשרטט את הדרך להיפוך העמדה האמריקנית ביחס להתיישבות היהודית בשנת 2019 מההשפעה ועבודת המחקר של קהלת. כל מאמץ שאפשר לחשוב עליו שנעשה במדינה כדי לשחרר את כוחות התחרות במסחר, בחינוך ובתרבות הישראליים, הוא כנראה עבודה של קהלת.
“למדתי איך המערכת עובדת, איך גורמים לדברים לקרות בכנסת”, אומר מר קופל. “מסתבר שזה לא כל כך קשה. מה שחשוב הוא לשלוט בטקסט ולתת לכולם חוץ מעצמך את הקרדיט. על בסיס זה התחלתי להתעסק בדברים האלה”.
“להתעסק”, מכיוון שפוליטיקה היא לא קריירת הבחירה שלו, ובטח שלא נטייה מולדת. מר קופל גדל במשפחה יהודית אורתודוקסית בניו-יורק, והוא היום מתמטיקאי ופרופסור אמריטוס למדעי המחשב באוניברסיטת בר-אילן. הוא עלה לארץ בשנת 1980 בגיל עשרים וארבע. כיום הוא בן שישים ושבע, אולם אנשי פוליטיקה ישראלים מאוד אוהבים להתייחס אליו כאל אמריקני.
“יש קבוצה שלמה של בני דם כחול”, הוא אומר. “בכל פעם שאני נפגש עם האנשים האלה, הדבר הראשון שהם אומרים לי הוא כמה דורות הם בארץ, כאילו ביקשו לומר “אז מי אתה?”. העובדה שעיקר המימון של קהלת מגיע מארצות-הברית נחשב בעיני המבקרים לדבר לא לגיטימי למרות ש”לשמאל בישראל יש שורה אינסופית כמעט של ארגונים הממומנים על ידי ממשלה אירופית זו או אחרת”.
אפילו השמרנות נוסח השוק החופשי של מר קופל נדחה לעיתים כלאחר יד כיבוא אמריקני. “למיטב ידיעתי”, הוא משיב, “גם הסוציאליזם לא הומצא בישראל”. מלבד זאת, “רעיון השמרנות טבוע די חזק במסורת היהודית, וישראל היא מדינה יהודית”.
חכמת ההמון היא שעל ישראל לבחור – להפוך יהודית יותר ופחות דמוקרטית, או יותר דמוקרטית ופחות יהודית. מר קופל הופך את המשוואה על ראשה. על מנת להפוך ליהודית יותר, על ישראל להיות דמוקרטית יותר, ואף יותר חופשיה. ” הרעיון הציוני הנושן שלפיו מדינה גדולה תנחה את אזרחיה אל האיזון האידיאלי בין ״יהודית״ ל״דמוקרטית״ הוא היפוכו הגמור של מה שצריך לעשות”, הוא כותב בספרו “לחיות כמו יהודי”, שיצא לאור בשנת 2020. מדינה מוגבלת יותר “היא היכולה לאפשר לנו לפתור את מה שצריך לפתור בכוחות עצמנו”.
הוא רואה ביהדות “סוג של שפה, משהו שמתפתח מלמטה למעלה” הוא אומר. כשהיא מתקשחת לכדי תכתיבים של ספרים, רבנים או ביורוקרטיה, הגאונות היצירתית של העם נובלת. “על ישראל לספק לאזרחיה עצמאות לא רק מאויבים חיצוניים ומתרבויות זרות”, הוא כותב “אלא גם מממשלותיה שלה ומספסרי כוח לא נבחרים”.
זה החזון של פורום קהלת. המכון, שהוקם בשנת 2012, מתמקד בריבונות לאומית, “דמוקרטיה ייצוגית אמיתית”, ו”חרות הפרט וכלכלה של שוק חופשי, ואני רואה בהן את אותה הסוגייה” אומר מר קופל. הכול יחד יוצר חזון מאוחד של מתן דרור ליתרון הגדול ביותר של ישראל: בניו ובנותיו. “אני אומר לך, אם נצליח להתיר את הרסן מעל הגאונות במדינה הזו, הכול ייראה כמו ההייטק” הוא אומר.
“ההייטק הצליח להשיג ולעקוף את הרגולטורים. אבל תסתכל על כל תעשייה אחרת במדינת ישראל. הבנקים הם קרטל. חברת החשמל היא מונופול. מכון התקנים …” מר קופל מרחיב על רגולציית בניה, חסמי ייבוא, רישיונות שידור, איגודי עובדים ובתי ספר. בכל תחום, הוא יכול להצביע על הישגים של התגברות התחרות או השקיפות או ביזור הסמכויות. ההתקדמות איטית, אבל התקדמות משמעותית אפשרית. זמן קצר לאחר הראיון, ראש הממשלה בנימין נתניהו הודיע על כוונתו לפתוח את השוק הישראלי למוצרים שעומדים בתקן האירופי.
בעניין הרפורמה המשפטית, “אני אספר לך מה קרה, ולמה בית המשפט הזה שונה מכל בית משפט אחר”. קופל פותח. “כשאנשי תנועת העבודה הבינו שהם כנראה לא ישלטו במדינה להבא כמו שעשו לפני שנת 1977” – (בפעם הראשונה שבה הפסידו בבחירות) – “הם התחילו להעביר כוח לבתי המשפט”. השופט אהרן ברק, שהצטרף לבית המשפט העליון בשנת 1978, הוביל “מהפיכה חוקתית” במסגרתה בית המשפט שחרר את עצמו מהבלמים הרגילים המגינים על הזירה הפוליטית. אה, ו”שופטי העליון מצליחים לשכפל את עצמם” הודות לכוחם הבולט בוועדה לבחירת שופטים.
השופט פוזנר קרא לשופטי העליון בישראל “עריצים נאורים”, מצטט מר קופל ממאמר של המשפטן האמריקני שהתפרסם בשבועון ה”ניו רפבליק” בשנת 2007. השופט פוזנר הגיע למסקנה ש”מה שאהרן ברק יצר יש מאין היא מידה של סמכות שיפוטית עליה לא חלמו אף שופטי העליון האגרסיביים ביותר שלנו”.
ייתכן שבית המשפט לא יתיר את הרפורמה בו. בשנת 1992, השופט ברק אמר שהעם הוא הריבון וחוקי היסוד עליונים והבטיח לשפוט בציות מלא ללשונם של חוקי היסוד, שאליהם בית המשפט התייחס כאל חוקה דה פקטו. כעת, השופטים סבורים שבידם לבטל גם חוקי יסוד.
מר קופל משכנע, והשנה ניתנו לרעיונות שלו הזדמנות להתגשם. אולם, כשהממשלה קידמה אותם, היא נתקלה בהתנגדות רחבה ונמרצת. תנועת מחאה הורידה את המדינה על ברכיה, וגרמה לנתניהו להתערב ולהורות על נסיגה, כשהוא מוחלש מאוד.
מה קרה? “אם רוצים לעשות משהו גדול, צריך לעשות אותו בצורה מאוד שקולה ומדודה”, אומר מר קופל. “הממשלה לא התכוננה כראוי. הם רצו קדימה”. עד שהמנהיגים הגיעו להסכמות, ההתנגדות התקשחה. “מי שעכשיו בקואליציה”, הוא מסכם, “יצטרך ללמוד איך למשול באחריות – הם עוד לא למדו”.
לא עזר שהיועצת המשפטית לממשלה, פקידה עצמאית שלה בית המשפט העניק סמכות מעין שיפוטית, הורתה לנתניהו לא להיות מעורב ברפורמה המשפטית. דבר זה הקשה על המאמץ, במיוחד מפני ש”ביבי הוא כנראה המתון ביותר בקואליציה”.
גם קופל עצמו התמתן. “כל מה שעשיתי מאז ההכרזה על הרפורמה ברביעי לינואר היה לדבר עם מתנגדי הרפורמה”, הוא אומר. “אם ננהל את השיח הזה כמו שצריך, מאחורי ‘מסך הבערות'”, בלי לערב אינטרסים וזהויות, “אפשר להגיע לפשרות”.
‘מסך הבערות’, ניסוי מחשבתי של הפילוסוף ג’ון רולס, פחות מוצא חן בעיני פוליטיקאים מאשר מתמטיקאים. “למרבה הצער”, מיצר קופל, “אנשים פשוט מסרבים לשים את עצמם מאחורי מסך הבערות”. קודם כל, הם מעלים טענות לגבי המחסור באיזונים ובלמים בישראל, ומר קופל מפתיע אותם כשהוא מסכים עם הטענה – וכשהוא מציע פתרונות לחיזוק הפיקוח של הכנסת על הממשלה ולהקשחת התנאים להעברת חוק יסוד. “הפתרון ליחסים הלא מאוזנים בין הרשות המבצעת למחוקקת אינה חייבת להיות שהשופטים ייקחו לעצמם עוד סמכות”, הוא אומר. “אם יש בעיה עם המחוקק ורשות המבצעת, תקן אותה”.
בנקודה זו הם מאבדים עניין, הוא אומר, מכיוון שאיזונים ובלמים הם רק הטענה הרשמית. מה שמניע אותם באמת הוא החשש ממעשיהם של הימין הפוליטי. “הם בעצם אומרים, תראה, השבט שלנו מעדיף שלפקידי המינהל ומערכת המשפט יהיה כוח רב יותר מאשר הממשלה הנבחרת כי הם מקדמים את האינטרסים שלנו יותר ממנה”. מר קופל מבין לליבם, “אולם לא תוכלו לקרוא לזה דמוקרטיה”.
לאן הרפורמה ממשיכה מכאן? “אני חושב שהממשלה צריכה להגיע לפשרה, ואז להכריז שלא תמשיך”, הוא אומר. זו נסיגה גדולה, אולם זה רצונם של הישראלים על פי סוקרי דעת הקהל. מר קופל היה משנה את שיטת בחירת השופטים שתהיה “פחות או יותר כמו השיטה הגרמנית”: ועדת בחירה המורכבת באופן יחסי מהרכב הכנסת, המחויבת לרוב מיוחד על מנת למנות שופט. הפשרה מוטמעת בשיטה הזו, אבל אפשר לפספס את זה כשהאופוזיציה לא מפסיקה לצווח “הפיכה”.
תנועת המחאה היא במובן מסוים “עדות לדמוקרטיה הישראלית”, אולם כמה מביטוייה מטרידים. “לא ציפיתי שהם יהיו מוכנים לעשות שימוש בצבא כחלק מהמשחק”, הוא אומר, כשהתערבו אנשי מילואים, עלו איומי סרבנות ובכירים צבאיים הביעו עמדתם. התורם המרכזי של קהלת, המשקיע האמריקני ארתור דנצ’יק, נרדף במשך חודשים על ידי פעילי מחאה בשכונתו בפילדלפיה עד שהסכים להפסיק את תרומתו למכון המחקר. ידידו של מר דנצ’יק מספר לי שהמיליארדר מעולם לא צפה שהדברים יהפכו למכוערים כל כך. הארץ, עיתון שמאלני, כתב באהדה ש”שלושים ישראלים מפילדלפיה ” הצליחו “לשכנע” את מר דנצ’יק. באפריל, מתנגדי רפורמה גם חסמו והשחיתו את המשרדים של קהלת.
הפשרה לא תהיה קלה. “רק אתמול”, אמר מר קופל “ישבתי עם מישהו מעבר למתרס. הוא התלונן שאנשים לשמאלו (מבחינה פוליטית) כל הזמן שואלים אותו למה אתה מנסה להתפשר? ביבי על הקרשים”.
מר קופל מהרהר בסערה. “יש רבים במדינה שבטוחים לחלוטין שראשות הממשלה נועדה להם”. אולם “ביבי היה כאן מאז ומעולם והוא קצת תקע את המערכת. לכן הוא צובר עוינות גדולה כל כך. רוב המתנגדים שלו שירתו תחתיו בעבר ורצו להתקדם”.
השנה, הן האליטה הישראלית הישנה והן המצביע הישראלי הממוצע סיכלו את שאיפותיו של קופל, וגרמו לו בעיות למכביר. אולם שלא כמו רבים בשני הצדדים, הוא לא איבד את אמונו בעמו או בפרויקט המשותף שלהם.
“חזון שיבת ישראל האהוב עלי הוא בספר זכריה. אין שם תיאור גרנדיוזי, הוא רק אומר “עוד ישבו זקנים וזקנות בחוצות ירושלים” ו”רחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים”. ואחרי אלפיים שנה, ההורים שלי הם הזקנים הללו, וילדיי ונכדיי הם הילדים האלה. כל השאר זה בונוס. קשה לי להאמין למזלי הטוב שזכיתי. אז האם אני מאמין שיהיה בסדר? יהיה בסדר. אנחנו רק עוברים כאן התקף קטן. נעבור את זה”.
(זהו תרגום הכתבה שהופיעה במקור בוול סטרייט ג’ורנל)
