איתמר גנדלמן*
מתחקירי צה"ל על מחדל 7 באוקטובר עולה תמונה מטרידה: אף שבידי מערכת הביטחון הצטבר מידע קריטי על כוונות חמאס, הוא לא נותח כראוי ולא תורגם להתרעה מבצעית. כישלון זה אינו נובע מהעדר נתונים, אלא מצביע על בעיה עמוקה בהרבה – אתגר ההבנה. אתגר זה מסמל את הפער שבין ידיעת העובדות לבין הבנת משמעותן, בין המידע שנאסף לבין הסיפור שמערכת הביטחון מספרת. במקרה של 7 לאוקטובר, הסיפור שנבחר, על הרתעה שהושגה במבצע "שומר החומות", היה בדיוק הסיפור שחמאס ביקש שנאמץ. במקביל, הסיפור האמיתי, על ארגון המתכנן מתקפה נרחבת על יישובי העוטף, נכתב בשוליים, על־ידי מעטים, ונזנח במסמכים שהעלו אבק במגירות הדיגיטליות.
לאחר מלחמת יום־הכיפורים הוקמה באגף המודיעין מחלקת בקרה, כחלק מיישום ההמלצות של ועדת אגרנט. מטרתה הייתה לצמצם את הסיכון להערכת־חסר או להטיה מוסדית, ולהוות קול חלופי שיבחן את המידע הגולמי מתוך גישה אחרת מזו של חטיבת המחקר. היחידה זכתה בכינוי "אִיפְּכָא מִסְתַּבְּרָא". לאחרונה פורסם כי ראש אגף המודיעין, אלוף שלומי בינדר, החליט – כחלק מלקחי 7 באוקטובר – להפוך את מחלקת הבקרה לחטיבה עצמאית, בעלת סמכויות רוחביות על כלל פעילותו של אמ"ן, ולא רק על תחום המחקר, במעמד דומה לחטיבת המחקר וליחידה 8200.
במאמר זה אבקש לטעון כי אף שמדובר בצעד חיובי, הוא רחוק מלהספיק. ההתמודדות עם אתגר ההבנה מחייבת שינוי עמוק בהרבה – שינוי מבני ותרבותי שיחלחל לכל שלב בשרשרת הערכת המודיעין. כדי להמחיש את מגבלות התפיסה הנוכחית, אציג מודל שבאמצעותו ניתן להבין כיצד יחסים בין כוחות, כפי שהם מובעים במבנים ארגוניים, עשויים להתמודד עם אתגר ההבנה.
קיימים שלושה סוגים של יחסים בין כוחות:
1. משחק סכום־אפס – כאשר כוח אחד מתחזק, האחר נחלש (כמו בין אור לחושך – הכרעה פירושה ניצחון);
2. צמיחה הדדית – גידול של כוח אחד מוביל לצמיחתו של האחר (למשל, בין פרחים לדבורים);
3. יין־יאנג – הכוחות מנוגדים אך תלויים זה בזה, כך שכל אחד מהם מחזק את רעהו דווקא מתוך קיומו של ניגוד (כמו במשחק מטקות, שבו האיזון בין ההתגוששות להתמסרות הוא שמניב את המשחק המוצלח ביותר – הכרעה פירושה תבוסה).
המודל שמציעה יחידת "איפכא מסתברא", במתכונתה הנוכחית, מגלם בפועל דינמיקה של משחק סכום־אפס, שבמסגרתה עמדת "איפכא" מוצבת כנגד עמדת "מסתברא", כשכל אחת מהן נאבקת על הלגיטימציה של הנרטיב שלה. אין מדובר במערכת הבנויה על הפריה הדדית או על אינטראקציה מעצימה, אלא על עימות שבו ניצחון של צד אחד מחייב את הפסדו של האחר.
תיאור ממשי לכך מובא בספר לוחמי הסתר על המודיעין הישראלי:[1] אחת מעבודות־הבכורה של "איפכא מסתברא" הציעה תזה שלפיה מצרים לא ויתרה על האופציה המלחמתית, אלא חיפשה להכשיר את התנאים המדיניים למהלך התקפי, תוך הטעיית ישראל בנוגע לכוונותיה. מסקנות המחקר, שנערך על־ידי חיים יעבץ, עוררו סערה כאשר הוצגו לפני עשרות חוקרים של מחלקת המחקר (כיום חטיבת המחקר). לא רק שהמסקנות נדחו, הן גם עוררו מתקפה אישית חריפה על עורכן. ראש אמ"ן דאז, שלמה גזית, זעם על התגובות, והזכיר כי אותם קצינים עצמם דחו בצורה דומה את האפשרות למלחמה ערב יום הכיפורים. "האומנם לא הופק לקח אמיתי מן הטעות הכאובה?" תהה לפניהם.
המקרה ממחיש כיצד מערכת ששאפה להרחיב את גבולות החשיבה נשבתה בתוך לוגיקה של עימות. "החשיבה החלופית", שנועדה לשמש מנוע ללמידה ולהעמקת ההבנה, נהפכה לאיום שיש לדחות, ולא להזדמנות שיש לאמץ. כך נוצרה דינמיקה של קיטוב: עמדה מוסדית מגובשת ניצבת מול עמדה חיצונית שצריכה "להוכיח את עצמה" כדי לזכות בלגיטימציה. בתוך תנאים כאלה, כאשר כל צד מתבצר בעמדתו ונדרש להגן עליה מול האחר, נשחקת היכולת ליצור הקשבה, שיתוף ופתיחות מחשבתית אמיתית.
דפוס זה מהדהד את המושג "חשיבה קבוצתית" (groupthink), שטבע הפסיכולוג אירווינג ג'ניס.[2] מדובר בתופעה שבה קבוצה חותרת לאחידות מחשבתית תוך ויתור על ביקורת פנימית והתעלמות מאפשרויות אחרות. חבריה נוטים להשתיק את עצמם, להימנע מהבעת ספקות ולאמץ את עמדת הרוב כאמת מובנת מאליה. לעיתים נוצרת תחושת עליונות מוסרית, מתפתח ביטחון עצמי מופרז וניכרת התעלמות ממידע חיצוני מטריד. תופעה זו נפוצה במיוחד כאשר חברי הקבוצה הומוגניים, מבודדים מהשפעות חיצוניות ופועלים תחת סמכות דומיננטית, או במצבי משבר, שבהם הצורך ביציבות גובר על פתיחות לביקורת.
לכן, גם כאשר קיימת יחידה שמטרתה להציע זווית שונה, דוגמת "איפכא מסתברא", אין די בעצם קיומה. אם היא פועלת בתוך מערך נוקשה של עימות מוסדי, ולא כחלק מתרבות ארגונית שמכירה בערך של פלורליזם רעיוני, היא תתקשה להשפיע. אומנם ניתנת לה האפשרות להשמיע קול, אך אין לה היכולת לעצב את מהלך קבלת ההחלטות. במקום לקדם הבנה – נוצר מאבק; במקום פלורליזם – מתגבר החיכוך.
פתרון חלופי – יין־יאנג: הרעיון שכל כוח זקוק לניגודו, כהשלמה שמעצימה ומדייקת אותו, הוא עקרון־יסוד שמערכת המודיעין חייבת להטמיע בכל רבדיה. האתגר העמוק הוא כיצד לבנות חוליות הטרוגניות שבהן החיכוך אינו מוביל לפירוק, אלא לתיקוף, להעצמה הדדית, לעידוד חשיבה ביקורתית, לפתיחות לחלופות, לשיח לא־מצונזר ולפלורליזם אמיתי.
כדי להבין לעומק כיצד מודל היין־יאנג יכול להתממש בתוך יחידות מודיעין, עלינו להגדיר תחילה מהם שני הכוחות הנדרשים. האם מדובר בייצוג מגדרי? עדתי? פוליטי? לדעתי, המפתח נמצא בתשתיות תפיסתיות עמוקות, כפי שהגדירן תומס סואל בספרו עימות בין השקפות.[3] סואל מזהה את קווי השבר המרכזיים של החברה בשתי השקפות־עולם מנוגדות: "ההשקפה הגדורה" ו"ההשקפה הלא־גדורה".
השקפה גדורה (constrained vision) היא גישה פסימית־ריאליסטית לטבע האדם, הרואה בו יצור מוגבל אשר מונהג על־ידי אינטרסים עצמיים ואינו רציונלי לחלוטין. לפיכך מקורות הידע אינם בתבונת האדם היחיד, אלא בניסיון ההיסטורי המצטבר, במסורות ובמנגנונים של שוק והתארגנות ספונטנית. צדק, לפי גישה זו, נבחן בתהליך, ולא בתוצאה. החברה צריכה לנהל סיכונים, ולא לפתור בעיות באופן מוחלט, וכוח מרוכז נתפס כסכנה.
השקפה לא־גדורה (unconstrained vision) מציגה גישה אופטימית־רציונליסטית, הרואה את טבע האדם כבר־שיפור ואת הבעיות החברתיות כניתנות לפתרון באמצעות תכנון מושכל. מקור הידע הוא בתבונה האנושית וביכולת לפרש ולהסיק מסקנות. צדק, על־פי השקפה זו, נבחן בתוצאה: יש לשאוף לשוויון בפועל, גם במחיר עיוות של תהליך. הכוח נתפס ככלי הכרחי ליצירת שינוי חברתי רצוי.
סואל טוען כי השיח בין שתי ההשקפות אינו מתקיים כמעט, מפני שהן מדברות באותם מונחים (חירות, שוויון, כוח, צדק) אך מעניקות להם משמעויות סותרות. ההשקפה הראשונה רואה את השנייה כתמימה אך לגיטימית, בעוד השנייה רואה בראשונה רוע מוסרי או קהות אינטלקטואלית. לפיכך המתח ביניהן אינו פגם, אלא פוטנציאל: אם נצליח לאזן יחידות מודיעין באמצעות אינטגרציה בין בעלי שתי השקפות־העולם, ניצור מערכת המסוגלת לבחון את עצמה מבפנים ולחזק את עמידותה הקוגניטיבית.
המתח שבין שתי התפיסות – "הגדורה" ו"הלא־גדורה" – משליך ישירות על האתגר של הבנת המודיעין. על־פי ההשקפה "הגדורה", עוצמה צבאית ברורה ובלתי־מתפשרת היא תנאי ליצירת הרתעה ולמניעת מלחמות. כוח נתפס ככלי לייצוב ולשימור סדר, גם אם במחיר עימות, מתוך הבנה ששלום מושג לא באמצעות פיוס, אלא מתוך עמדת כוח (peace through strength). גישה זו מגלמת את תפיסת "קיר הברזל", שלפיה על מדינה לשדר חוזק נחוש כדי לרפות את ידי אויביה מלכתחילה. לעומת זאת, הגישה "הלא־גדורה" רואה בשימוש בכוח כשל ניתוחי או תוצאה של תקשורת לקויה. לפי השקפה זו, הסכסוך הוא תולדה של נסיבות שניתן לשנותן, והאויב מוּנע ממניעים רציונליים הניתנים להבנה ולטיפול. מכאן נובעת ההנחה כי ניתן לייתר את הצורך בעימות באמצעות הבנה עמוקה של צורכי היריב, הקשבה למניעיו ומתן מענה לשורשי הסכסוך (peace through diplomacy).
במחדל 7 באוקטובר ניתן לזהות את השלכותיה של גישה "לא־גדורה" שהושרשה בחלקים נרחבים ממערכת הביטחון הישראלית. מסמכים סודיים שהוכנו בשב"כ ימים ספורים לפני מתקפת חמאס משקפים בבירור את הקונספציה ששררה בקרב מקבלי ההחלטות: חמאס הובן כארגון רציונלי הפועל במסגרת של ריסון עצמי ומחפש הישגים כלכליים תוך הימנעות מעימות כולל. אחד המסמכים ציין כי "חידוש ההבנות בין ישראל לחמאס של שקט ביטחוני תמורת הקלות יאפשר שימור של היציבות לזמן ממושך. חמאס ממשיך באסטרטגיה של סינוואר – קידום מטרות ארגון הטרור בלי להיקלע למערכה". מסמך אחר הוסיף: "פרק החיכוך האחרון הסתיים עבור חמאס באופן חיובי כי השיג הישגים כלכליים בלי להיגרר לעימות צבאי. יש לחתור למתווה שיכלול דיבידנדים משמעותיים לרצועה כדי לשמר את השקט".[4]
התפיסה שעמדה בבסיס ניתוח זה – תפיסה שרואה ביציבות אינטרס משותף לשני הצדדים ואשר מתייחסת לדרך החשיבה של הצד האחר כרציונלית במובנים דומים לזו שלנו – היא אחת התולדות של "ההשקפה הלא־גדורה", ובה טמון שורשו של מחדל ההבנה: חוסר היכולת לראות את חמאס כישות אשר פועלת מתוך עקרונות אסלאמיים־משיחיים ואינה נשלטת על־ידי חישובי רווח והפסד בלבד.
לסיכום, ההתמודדות עם אתגר ההבנה מחייבת מעבר ממודיעין הפועל לפי הלוגיקה של משחק סכום־אפס, שבו השקפות־עולם נאבקות על בלעדיות, למודיעין המושתת על מודל היין־יאנג, שבו ניגודים מתקיימים במתח מפרה ותורמים זה לזה. בניסיון לתרום ליישום תפיסה זו מוצע רעיון למחקר־המשך, והוא פיתוח שאלון אישיות ייעודי, שיבחן את נטייתו של כל חוקר מודיעין להשתייך ל"השקפה הגדורה" או ל"השקפה הלא־גדורה". יהיה אפשר לשלב את השאלון בשלב הסיום של הכשרת החוקרים, ולהשתמש בו כבסיס לשיבוץ מושכל של צוותים, כך שכל חוליה תכיל איזון אידיאלי (ככל האפשר) בין שתי ההשקפות. שילוב זה עשוי לאורך זמן לחזק את הגיוון המחשבתי, לשפר את עמידות המערכת בפני קונספציות שגויות, ולהפוך את ההבנה המודיעינית לעמוקה, מורכבת ורלוונטית יותר.
* תושב פרדס־חנה–כרכור, השתחרר לפני שנה וחצי מיחידת דובדבן, מתחיל בקרוב את השנה השנייה בלימודי ממשל באוניברסיטת רייכמן.
[1] אפרים לפיד לוחמי הסתר: המודיעין הישראלי – מבט מבפנים 58–59 (2017).
[2] Irving L. Janis, Victims of Groupthink: A Psychological Study of Foreign-Policy Decisions and Fiascoes (1972).
[3] תומס סואל עימות בין השקפות: המקורות האידיאולוגיים למאבקים פוליטיים (אהרן אמיר מתרגם 2001).
[4] עמית סגל "פרסום ראשון: מסמכי השב"כ שנשלחו בשבוע לפני טבח 7 באוקטובר" N12 (29.8.2024) https://did.li/Tafba.
