ישראל בעיצומה של מערכת בחירות, ומתחת לרעש השאלה האמיתית אינה ימין מול שמאל אלא מי מכריע — מי קובע את המדיניות, והאם הציבור יכול להחליפו בקלפי. לפני שבועות אחדים פרסמנו כאן, ב"מקור ראשון", את "חוזה המדינה" — שלושה יסודות שאמורים להיות מוסכמים על כל מפלגה שרואה עצמה ציונית וליברלית (במובן הטוב): ריבונות לאומית, חירות הפרט, ושלטון העם ונבחריו.
נתחיל בריבונות. ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, והיא מחויבת לזכויות הפרט ולשוויון בפני החוק לכל אזרחיה. אין בכך סתירה — הגדרה לאומית לעם היהודי, וזכויות פרט לכל האזרחים. ישראל מגנה על עצמה: חופש פעולה ביטחוני, סירוב לכניעה לסחטנות מדינית ולטרור, ואכיפה נחושה נגד פשיעה מאורגנת. ריבונות פירושה גם שלטון חוק החל באופן שוויוני בכל יישוב, ומניעת התערבות של ממשלות זרות בענייניה הפנימיים — לרבות ההכרעה על עתידה של הארץ, שהיא בידי מוסדותיה הנבחרים בלבד. הקשר לעם היהודי מחייב את המדינה לעודד עלייה, לחזק את הזיקה ליהדות התפוצות ולהסיר את החסמים הבירוקרטיים שמעכבים את קליטת העולים — ובה במידה למנוע השתקעות בלתי חוקית של מהגרי עבודה, ולקבוע בעצמה מי נכנס בשעריה.
היסוד השני הוא חירות הפרט, בעיקר בכלכלה ובחינוך. יוקר המחיה גבוה עקב ריכוזיות המשק, רגולציה סבוכה וחסמי יבוא. הפתרון פשוט להגדרה וקשה לביצוע: להקל את נטל המס, לפרק מונופולים וקרטלים, לשחרר קרקעות ולפתוח את השוק לתחרות. יש להגן על חופש העיסוק ועל זכות ההתאגדות, אך להתנגד לכפיית חברות בארגוני עובדים או מעסיקים; לשמור על הזכות לשבות, אך להגביל שביתות בשירותים חיוניים ולאסור שביתות פוליטיות הפוגעות בציבור שאינו צד לסכסוך. אותו היגיון חל על החינוך: מנהל המוסמך לגייס מורים, הורים הבוחרים את המסגרת לילדיהם, ותקציב שהולך עם התלמיד — כל אלה ייצרו תמריץ למצוינות שמערכת ריכוזית לא תשיג.
היסוד השלישי נוגע ללב הדמוקרטיה: מי מכריע. הכרעות של מדיניות ציבורית ובשאלות של ערכים שייכות לנבחרי הציבור, שהבוחר יכול להחליף בקלפי — לא לפקידים ולא לשופטים. יש לחזק את הכנסת ואת השפעת הבוחר על בחירת נציגיו, לעגן את הליך חקיקת חוקי היסוד ולבחור שופטים בהכרעת נציגי הציבור הנבחרים. במקביל נדרש לחזק לחזק את הרשות השופטת דווקא בתפקידה המרכזי: הגנה על זכויות הפרט מפני השלטון — בלי לחתור תחת סמכותם של הכנסת והממשלה לקבוע מדיניות. הפרדת סמכויות התביעה מתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, לצד קציבת כהונות בדרג הבכיר, יבטיחו ששירות ציבורי מקצועי יישאר כפוף למי שהציבור בחר. גם ממשלה רזה — קטנה בגודלה ובתחומי עיסוקה — תקצר את המרחק בין האזרח למקבלי ההחלטות בעניינים השונים וכך תקדם יעילות, חירות ומשילות.
"חוזה המדינה" אינו מבטיח פתרונות קסם. הוא מציע כיוון שאמור להיות מוסכם על כל מפלגה ציונית וליברלית: פחות ריכוזיות, יותר בחירה, ושלטון נבחר וקרוב ככל האפשר לאזרח.
המאמר התפרסם במוסף מיוחד במקור ראשון לקראת הבחירות
