הנושא של "אלימות מתנחלים" נמצא במוקד קמפיין בינלאומי שצובר לאחרונה תאוצה, קמפיין שמבקש להשוות בין ונדליזם, או למעשה פעולה כלשהי של יהודים ביהודה ושומרון ובירושלים – או עצם נוכחותם שם – לבין טרור רצחני של פלסטינים, במאמץ ליצור השוואה מוסרית בין ישראל לבין החמאס.
בהובלת ג'רי נדלר, חברי קונגרס דמוקרטים קידמו לאחרונה חקיקה שתעגן את הסנקציות חסרות התקדים שהטיל ממשל ביידן על ישראלים שהיו מעורבים לכאורה במעשים כאלה, סנקציות שסללו את הדרך לאירופאים. המניע מאחורי המהלך הדמוקרטי הובהר בסוף מאי, כשהאיחוד האירופי הכריז על סנקציות נגד שישה קבוצות ויחידים של "מתנחלים קיצוניים". למרות שבהכרזה הוזכרה שוב ושוב "אלימות", אין האשמה אחת כזו נגד אי מי מבין מושאי הסנקציות. במקום זאת, חלקם ספגו סנקציות בשל "נקיטת הליכים משפטיים ופעילות לובי" נגד בנייה פלסטינית בלתי חוקית והרס עתיקות ביהודה ושומרון, ועל אחרים הוטלו סנקציות בשל בניית בתים עבור יהודים ביהודה ושומרון. הייעודים של הסנקציות של האיחוד האירופי, המחקים את ממשל ביידן, מבהירים במפורש שהפשע האמתי הוא פוליטי: "פגיעה" לכאורה, "ביכולת להוציא לפועל את פתרון שתי המדינות".
ממשל ביידן והמדיניות של האיחוד האירופי מערבבים בכוונה תחילה בין מעשים פליליים (אמתיים או בדויים) שביצעו מספר קטן של ישראלים נגד פלסטינים (מעשים שלא רק קלים לאין ערוך מהטרור הפלסטיני, אלא שאי-אפשר לנתקם ממנו) לבין התנגדות פוליטית לחזון המדיני המועדף על הדמוקרטים והאירופאים של "פתרון שתי המדינות". על ידי כך, המדיניות האירופית מנסה, באמצעות מעשיהם של ישראלים ספציפיים, להפליל התנגדות פוליטית לגיטימית וחוקית לחלוטין לפתרון שתי המדינות מצד ישראלים אחרים לגמרי, פתרון, אגב, שזוכה לתמיכה מועטה מאוד בקרב ישראלים ופלסטינים גם יחד. זוהי טקטיקה מוכרת בתחום הדבייט הפוליטי, והאירופאים מנסים להעניק לה לגיטימציה תחת אצטלה של "התנגדות לאלימות". לפי ההיגיון הזה, דעותיהם של הפלסטינים ותומכיהם הרבים באיחוד האירופי שמתנגדים לקיומה של מדינת ישראל – מדינה קיימת – יהיו פליליות גם הן. אלא אם כן, כמובן, העבריינים היחידים הם אלה שמתנגדים לקיומה של מדינה שאינה קיימת.
חלק מבין מושאי הסנקציות של ממשל ביידן נקטו בהליכים משפטיים, ומשרד המשפטים בארצות הברית הגיע לאחרונה להסדר בשתי תביעות שהוגשו על בסיס הטענה שהסנקציות הוטלו ככל הנראה בגלל התנגדותם ל"פתרון שתי המדינות": פילנט נגד משרד האוצר האמריקני (Pilant et al. v. U.S. Department of the Treasury et al.) ותושבי טקסס בעד ישראל נגד משרד האוצר האמריקני (Texans for Israel et al v. U.S. Department of the Treasury et al.). שלא במפתיע, חלק מהתובעים ספגו סנקציות במרוצת הזמן גם מהאיחוד האירופי, קנדה ומדינות אחרות על בסיס זה בדיוק. סייענו בייצוגם, וסיפוריהם מדגישים את הבעייתיות שבנרטיב הכללי של "אלימות המתנחלים", באותה מידה שהם חושפים איך הנרטיב הזה הפך לכלי נשק שמשמש ללא יותר מאשר פגיעה ביהודים – כולל יהודים אמריקנים.
באחד ההסדרים של משרד המשפטים יש הכרב בכך ששניים מהתובעים, לוי יצחק פילנט ויששכר מן, הם אזרחים אמריקנים. עובדה זו לבדה מדגישה את רוחבן המופרך של הסנקציות שהטיל ממשל ביידן; על פי לשון הצו הנשיאותי עצמו שיצר את הסנקציות, הוא אמור לחול רק על "זרים". שערורייתית אף יותר היא העובדה שהממשלה ביססה את בחירת יעדי הסנקציות על דיווחים של ארגונים לא ממשלתיים (NGO) פרו-פלסטינים ומהשמאל הקיצוני. בולט ביניהם ארגון Dawn MENA, שנוסד בשנת 2018 על ידי הפעיל האיסלאמיסטי הסעודי המנוח ג'מאל חאשוקג'י, וממומן על ידי אותן קרנות שתומכות בפעילות מהפכנית פרו-פלסטינית ושמאלנית בארצות הברית, ובארגוני שמאל לא-ממשלתיים בישראל, שמשחקים תפקיד מרכזי בהזנת קמפיין "אלימות המתנחלים".
בתקופת ממשל ביידן, Dawn MENA נהג להאשים אנשים בפומבי ב"אלימות מתנחלים", להגיש "ראיות" לא-מאומתות למשרדי המדינה והאוצר, ואז לדרוש הטלת סנקציות על אנשים אלה – וכמו במטה קסם, ימים ספורים לאחר מכן הם מצאו את עצמם תחת סנקציות. אפשר לראות המחשה עוצמתית של המסלול הזה בצו הסנקציות של ביידן, ששגה באיות שמו של פילנט באותה דרך בדיוק בה שגה Dawn MENA.
הניסיון של לקוחותינו ממחיש כיצד הנרטיב של "אלימות מתנחלים" ממסגר פעילות חוקית כטיהור אתני. ממשל ביידן האשים את פילנט בכך שהוביל "קבוצה של מתנחלים חמושים בהקמת מחסומים וביצוע סיורים, שנועדו לרדוף ולתקוף פלסטינים על אדמתם ולגרש אותם בכוח מאדמותיהם". בפועל, פילנט, שהוא קצין במילואים, גויס לאחר טבח השבעה באוקטובר כדי להגן על קהילות יהודיות. המחסומים ובדיקות הרכבים היו חלק מהליך שגרתי של צה"ל למניעת התקפות המשך מהן היה חשש כבד.
על יששכר מן הוטלו סנקציות בשל "תפיסת שטחי מרעה השייכים לקהילה פלסטינית". אלא שהממשלה לא הוכיחה מעולם שהקרקע אכן נמצא בבעלות פלסטינית פרטית. למעשה, החווה של מן הוקמה על קרקע שחכר מההסתדרות הציונית העולמית, בתוך הגבולות המוניציפליות של היישוב.
רעות בן-חיים, אימא צעירה לשמונה, היא אפילו לא "מתנחלת". היא חטפה סנקציות בגין ארגון מחאות נגד משלוח סיוע לעזה בזמן המלחמה, בגלל השתלטות ארגון החמאס על הסיוע. הוקפאו גם כספיו של בעלה, אזרח אמריקני, והוא הצטרף כעותר בתיק של תושבי טקסס. לפני שהוטלו עליה סנקציות, ממשל ביידן תיאר את מעשיה כ"פעילות מחאה". ההסדר בעניינה מבהיר שלא הוטלו עליה סנקציות בשל אלימות כלשהי.
המהלך של ממשל ביידן תוכנן כך שיפתח את הדרך לגל של סנקציות אירופיות ומערביות אחרות. בתורן, הסנקציות האירופיות, שהן גרועות אף יותר, הן חזרה גנרלית לקראת מה צפוי תחת ממשל דמוקרטי עתידי בארצות הברית.
תנועת רגבים, שהיא גם תובעת בתיק של תושבי טקסס, היא אחת מהארגונים עליהם הוטלו הסנקציות האירופיות. פעילותה של רגבים חשפה את חלקו של האיחוד האירופי בקידום הפרות של הסכמי אוסלו על ידי מימון ההשתלטות הפלסטינית המתמשכת על קרקעות באזורC – אזור שנשאר תחת שליטה ישראלית מלאה על פי אותם הסכמים. פעילות המחקר וחשיפת השחיתויות של רגבים, כך מסתבר, נחשבת אף היא ל"אלימות מתנחלים".
תנועת רגבים תיעדה בצורה פורנזית כיצד מיוצר מצג השווא של "אלימות המתנחלים", תוך הבהרת תפקידם לא רק של ארגוני NGO מהשמאל הפוליטי, אלא גם של קבוצות כמו Dawn MENA בארצות הברית. מחזור הייצור פועל כך: דוח NGO שקרי הופך לתיאור עובדתי, אותו מהדהדים בקולניות ארגוני זכויות אדם שממומנים אף הם על ידי האיחוד האירופי. כתבים וגופים בינלאומיים מצטטים בתורם את הארגונים הללו ללא אימות עצמאי. קובעי מדיניות מצטטים את הקונצנזוס שנוצר. ואז המדינות האירופיות, שמממנות את הארגונים הלא-ממשלתיים שהעלו את הטענות מלכתחילה, מטילות סנקציות בהתאם. מה שמתקבל כתשתית ראייתית הוא לעתים קרובות לא יותר מאשר שרשרת ציטוטים אידיאולוגיים. וכאשר מספר קטן מתוך הסיפורים הללו אולץ סוף-סוף להתמודד עם העובדות, הנרטיב התפרק.
קחו לדוגמה את ארגון אמנה, חברה שבנתה עשרות אלפי בתים ביהודה ושומרון במשך עשרות שנים. ממשל ביידן הזדרז להטיל על אמנה סנקציות בדרכו החוצה, שבועיים לאחר ההפסד בבחירות נובמבר 2024. ההצדקה לסנקציות הייתה הלוואה שאמנה נתנה ליששכר מן, עליו הוטלו סנקציות בחודש אוגוסט של אותה שנה. הצדקה נוספת הייתה ש"המתנחלים והחוות בהם אמנה תומכת משחקים תפקיד מפתח בפיתוח ההתנחלויות בגדה המערבית, מתוכם מתנחלים מבצעים מעשי אלימות".
בעקבות ממשל ביידן, גם האיחוד האירופי הטיל סנקציות על ארגון אמנה בחודש האחרון בגין "ייזום, מימון, וסיוע ללפחות שלושים התנחלויות ומאחזים אלימים". המילה "אלימים" במשפט הזה נושאת על גבה עומס לא סביר. מה הופך מאחז למאחז "אלים"? ארגון אמנה שופך בטון וסולל כבישים. אולם תחת ההגדרות של האו"ם, כל פעולה – מהגנה עצמית ועד לגניבה מקומית של יחיד – נחשבת "אלימות". עיוות זה מאפשר לאיחוד האירופי לומר ברצינות ובלי לגחך שאמנה "מסייעת למאחזים אלימים" מבלי לנקוב במעשה אחד בודד של אלימות עליו ארגון אמנה הורה, או שאותו מימן או עודד. מדובר לא ברף משפטי, אלא במשחק מילים.
על יסוד האשמות חסרות בסיס והנמקה משפטית שקרית, ממשל ביידן, ובעקבותיו האיחוד האירופי, הפכו את עצם הרעיון של יהודים המתגוררים ב"גדה המערבית" לעבירה שראויה לסנקציה, והפרה אינהרנטית של זכויות אדם פלסטיניות.
אמנם קיימת ביהודה ושומרון אלימות פלילית ופוליטית נגד פלסטינים מצד יהודים ישראליים (לאו דווקא מתיישבים) – לרוב בדמות ונדליזם ועבירות רכוש. אלימות זו פסולה כשם שהיא נדירה. מנהיגים ישראליים ורבנים מגנים אותה ללא סייג, בניגוד גמור לרשות הפלסטינית, שמשלמת קצבאות למחבלים שיוצאים משטחה. שיעור מיצוי החקירה במקרים אלה נמוך, אולם הדבר נכון גם ביחס לעבירות רכוש בארצות הברית ובערים אירופיות.
בתביעה שהגשנו, טענו שלמרות הניטרליות לכאורה של הסנקציות, המופנות אל כל מי שמתנהג באלימות בגדה המערבית, הן הוטלו בצורה מפלה, וכוונו רק אל יהודים. בהסדר שהושג ישנה קביעה שהממשלה לא "תציב כמטרה ארגונים פרטיים או אזרחים ישראליים המתגוררים בגדה המערבית", רמז לכך שכך בדיוק עשו הדמוקרטים, וכך הם רוצים גם לעשות שוב.
הצגת "אלימות המתנחלים" כמשבר שצריך להדאיג את העולם כולו מחזקת נרטיב של יהודים פונדמנטליסטים כוחניים המגרשים פלסטינים. פשיעה מדרג נמוך של יהודים ביהודה ושומרון היא עניין של אכיפת החוק הישראלי הלאומי, וכך יש להתייחס אליה. למרבה השמחה, ממשל טראמפ מכיר בכך. בהסדר הפשרה של משרד המשפטים, הממשלה הצהירה שהיא "דוחה מכל וכל מדיניות כלשהי שיש בה כדי לפגוע בריבונות הישראלית." שימוש בשפה כזו בדיון על אמצעים הנוגעים ליהודה ושומרון הוא למעשה שינוי מדיניות שקט אך בעל פוטנציאל משמעותי, עליו יש לברך.
המאמר נכתב יחד עם מארק גולדפדר, מנכ"ל המרכז הלאומי להסברה יהודית (NJAC) ופרופסור בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת טורו.
(פורסם לראשונה במגזין טאבלט)
