חרמות על התיישבות יהודית הם תיאטרון פוליטי, לא דרישה משפטית
בכתבתו מיום 9 בספטמבר 2026 "התרנגולות חוזרות לקן", דוד קרצמר מתייחס בביטול לטענות הישראליות נגד הסנקציות שהוטלו לאחרונה על יישובים ישראליים. על פי השכתוב שלו, ישראל כבר ידעה בשנת 1967 שההתיישבות היהודית אינה חוקית, על בסיס מזכר שהכין יועץ משפטי למשרד החוץ. אפילו בית המשפט העליון בישראל סירב להכריע לטובת חוקיותם של ההתנחלויות, ומועצת הביטחון של האו"ם ובית הדין הבינלאומי לצדק (ה-ICJ) איששו עמדה זו. מדינות זרות סך הכל מיישמות את הדין הבינלאומי ותו לא – אין כאן מה לראות.
בפועל, עמדתה הרשמית של ישראל כלפי יהודה, שומרון ועזה שנכבשו במלחמת ששת הימים, נוסחה לראשונה על ידי מאיר שמגר, שהיה אז הפרקליט הצבאי הראשי, ולימים היועץ המשפטי לממשלה ושופט בית המשפט העליון. שמגר בנה על יסודותיו של טענה שפיתח לראשונה פרופסור יהודה בלום מבית הספר למשפטים של האוניברסיטה העברית, לפיה אמנות ז'נבה אינן חלות דה יורה על יהודה, שומרון ועזה, לרבות איסורן על העברת אוכלוסייה לשטחים כבושים. ההיגיון ביסוד טענה זו היא שאמנות ז'נבה נועדו להגן על זכויותיו של הריבון הלגיטימי הקודם בשטח, בעוד יהודה ושומרון סופחו באופן בלתי חוקי בידי ירדן בשנת 1948. כפי שכותב בלום, על פי העיקרון של ex injuria jus non oritur (זכות אינה צומחת מעוול), שימוש בלתי חוקי בכוח אינו יכול להקנות כל זכות משפטית תקפה. בלום כינה את עמדתו "העדר הריבון הקודם" ( The Missing Reversioner).
אי-החלתן של אמנות ז'נבה במלואן נותרה עמדתה של מדינת ישראל עד היום. היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט שב וניסח אותה בשנת 2019 בחוות דעת שדחתה את סמכות השיפוט של בית הדין הפלילי הבינלאומי (ה-ICC) על "המצב בפלסטין", והיא חזרה ונשנתה בפנייה דומה בשנת 2024. "העדר הריבון הקודם" היה אחד הבסיסים לממצאיה של ועדת לוי משנת 2012 בנוגע לחוקיות ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון. בית המשפט העליון הישראלי ממשיך אף הוא לאשרר את טענתם של שמגר ובלום, כפי שניתן לראות בפסק הדין בעניין חוק ההסדרה משנת 2020.
בסיס משפטי נוסף לתביעתה של ישראל על יהודה, שומרון ועזה, אותו בלום העלה מבלי לפתח לעומק, הוא הכלל של uti possidetis juris . מכיוון שהמערכת הבינלאומית סולדת מוואקום, ומדגישה שלמות טריטוריאלית, נוצר עיקרון להסדרת גבולותיהן של מדינות חדשות. עיקרון זה ידוע כ-uti possidetis juris , והוא קובע שמדינות חדשות יורשות את גבולותיה של הישות המנהלית הקודמת ממנה צמחו. מדינת ישראל הייתה המדינה היחידה שצמחה מתוך המנדט על פלשתינה (א"י); לפיכך, היא ירשה את גבולותיו. כלל ההמשכיות הזה ניטרלי לגבי טענות להגדרה עצמית או שיקולים דמוגרפיים. חצי האי קרים, למשל, שייך לאוקראינה, על אף האוכלוסייה הגדולה הרוסית-אתנית, שכן ראש ממשלת ברית המועצות חרושצ'וב העביר את קרים מהרפובליקה הסובייטית הרוסית לאוקראינה בשנת 1954, בהיותו חלק מהרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית בעת עצמאותה של אוקראינה. כל המדינות הפוסט-סובייטיות צמחו על בסיס עיקרון זה, כפי שאישרה ועדת הבוררות של הקהילה האירופית (European Community’s Arbitration Committee) בהחלטתה בעניין פירוק יוגוסלביה. שופטת ה-ICJ ג'וליה סבוטינדה אישרה את חלות הכלל על ישראל בחוות דעת המיעוט שכתבה בחוות הדעת המייעצת בעניין ה"כיבוש".
קרצמר מסתמך באפן מובהק על שתי חוות דעת מייעצות של ה-ICJ, על פיהן ההתיישבות הישראלית אינה חוקית. אולם, חוות דעת מייעצות אינן מחייבות, ויש להן סמכות רק במידה שבה הן משכנעות מבחינת משפטית. כפי שמאריכה השופטת סבוטינדה בחוות דעת המיעוט שלה, חוות הדעת המייעצת בעניין ה"כיבוש" משמיטה לחלוטין, מתעלמת או מגמדת מספר סוגיות חיוניות, ביניהן הטענות ההיסטוריות של ישראל לשטח, האיומים החריפים על ביטחונה של ישראל, ומסגרת המשא ומתן הבילטרלי שנקבעה בהחלטת מועצת הביטחון 242 והסכמי אוסלו. ה-ICJ עצמו הוא זרוע של האו"ם שאינו מבצע כל חקר עובדות עצמאי, ובעת כתיבת חוות הדעת עמד בראשו שופט לבנוני בעל היסטוריה ארוכה של עוינות כלפי ישראל.
באופן אירוני, אותה בריטניה שהטילה סנקציות על ישראל ספגה גם היא חוות דעת מייעצת של ה-ICJ, ממנה היא ממשיכה להתעלם עד היום. הניסוח המשפטי בחוות הדעת המייעצת בעניין הכיבוש קורא לישראל לסיים את הכיבוש "במהירות האפשרית", בדיוק כמו ההוראה לבריטניה בחוות הדעת בעניין איי צ'אגוס לסגת "במהירות" מהארכיפלג. ממשלות בריטיות שונות קיימו ונסוגו ממשא ומתן עם מאוריציוס לגבי עתידו של צ'אגוס, ובשום שלב לא הטילו מדינות שלישיות או החברה האזרחית סנקציות או אמברגו על הממלכה המאוחדת.
הטענה שהמשפט הבינלאומי אוסר על פעילות כלכלית בשטחים כבושים אינה נכונה. משרד החוץ הבריטי עצמו אינו מזכיר כל אי-חוקיות בניהול עסקים בצפון קפריסין, חבל ארץ שנכבש בידי טורקיה. בין עשרה לחמישה עשר אלף אזרחים בריטים מחזיקים בנכסי נדל"ן או בנכסים מסחריים בצפון קפריסין. בריטניה היא המקור הגדול ביותר לתיירים זרים ומבקרים לתקופות ארוכות באזור. אזרחים בריטים מפעילים מערכת אקולוגית כלכלית שלמה המוקדשת לרכישת נכסים בשטחים הכבושים. סוכנות הנדל"ןBelgravia Estates , שמשרדיה בבריטניה ומנהליה בריטים, פועלת יחד עם זרוע הבנייה המקומית שלה, ומשווקת ובונה פרויקטים ברחבי צפון קפריסין. חברת Carrington Group, שהוקמה ומופעלת עם מעורבות בריטית משמעותית, מתמחה בנכסי יוקרה על חוף הים בקירניה ובטטליסו. נכסים בצפון קפריסין מתומחרים בעיקר בלירות שטרלינג, ומסתמכים על תיווכי נדל"ן, פורטלים דיגיטליים ורשתות תערוכות המכוונים לשוק הבריטי, כמו Unwin Estate Agents, Landmark Estates & Henry Charles Estates, וה- NCEA. תערוכות נדל"ן בלונדון כמו "מקום בשמש" משווקות בגלוי בתי נופש בשטח הכבוש. סוכנות הנדל"ן Rightmove מציגה מעל 1,800 בתים למכירה בצפון קפריסין. לא לונדון ולא אף מדינה אחרת נקטו כל צעד כדי לצמצם זאת.
באופן דומה, אף מדינה אינה שוקלת להטיל חרם על מוצרים מרוקאים שמקורם בשטח הכבוש של סהרה המערבית. למעשה, הכיבוש המרוקאי של סהרה המערבית זכה לאחרונה להכרה רחבה יותר. בדצמבר 2020, בתקופת נשיאותו של דונלד טראמפ, ארצות הברית הכירה בתביעותיה של מרוקו. ביום 30 ביולי 2024, נשיא צרפת עמנואל מקרון הודיע למלך מרוקו כי צרפת סבורה שיש להסדיר את עתידה של סהרה המערבית במסגרת הריבונות המרוקאית. ביום 1 ביוני 2025, שר החוץ הבריטי דיוויד לאמי תיאר את התכנית של מרוקו עבור סהרה המערבית, של אוטונומיה מוגבלת תחת שליטה מרוקאית, כפתרון שהוא "האמין, בר-הקיימא והפרגמטי ביותר". באוקטובר 2025, מועצת הביטחון של האו"ם אימצה את תכנית האוטונומיה המרוקאית כבסיס למשא ומתן. מספר מדינות, ובהן בורונדי, גבון, סנגל, טוגו, איחוד האמירויות הערביות, בחריין וירדן, הקימו נציגויות דיפלומטיות בסהרה המערבית.
לסיכום, החרמות נגד ההתיישבות הישראלית הן כלי של לוחמה כלכלית, שנועדה לדחוק את ישראל לעבר ויתורים טריטוריאליים מסוכנים. מאז השביעי באוקטובר, רובם של הישראלים מבינים שמדינה פלסטינית מהווה איום קיומי לביטחונם וחייהם. משלא עלה בידי האירופאים לשכנע את הישראלים להמר על הגנתם, הם עברו לטקטיקות של הפעלת לחץ. מן הראוי שסנקציות אלה לא יולבנו או ירוככו בשפה של משפט בינלאומי, גם לא בידי מומחי משפט בינלאומי ישראלים.
(פורסם במקור בבלוג המשפטי The Jerusalem Jurist – Israel Legal Dispatch)
