Search
Close this search box.

המתקפה על מירי רגב לא קשורה לחופש הביטוי

בעקבות סערת רגב החדשה גם אני חרד לדמוקרטיה ולחופש הביטוי. כמו רוב מי שמתייחסים ביומיים האחרונים להצעה שלא לתת תמיכות ממשלתיות למוסדות תרבות אשר יסיתו לטרור, יפגעו בסמלי המדינה ויציינו את יום העצמאות בתור שואה (נכבה). אבל החרדה שלי היא מהרדידות בשיח הציבורי. מהניסיון המעליב לגרוף הון פוליטי ולזכות בכותרות. ואני לא מדבר על השרה רגב.   חוסר ההבחנה בשיח בין חופש ביטוי, שקובע כי אסור למדינה לשלול מאזרחיה את הזכות להתבטא, שאוסר סתימת פיות באמצעות הטלת איסור על הצגת יצירות במימון פרטי, לבין חופש מימון – החופש של הממשלה לקבוע מדיניות מימון המסדירה מענקים ממשלתיים על חשבון משלמי המיסים, מדאיג אותי כאזרח וכמשפטן.   כאזרח אני חושש משיח תקשורתי שמקדש עמדות המחייבות לממן יצירות תרבות אשר פוגעות ומבזות את המדינה ואת סמליה. האם כל מי שמיהרו לצאת נגד השרה סבורים שמדינת ישראל אכן מחויבת לממן תרבות הקוראת לפגיעה בה? האם המדינה לא רשאית לקבוע כי אינה תומכת במבקשי רעתה?   אני חושש גם משיח של בני אור מול בני חושך שלא מעודד שיח אלא יוצר בידול. לטעמי, הניסיון להציג כאנטי דמוקרט את כל מי שחושב שהמדינה צריכה לקבוע מדיניות תקצוב שפויה מהווה סכנה המאיימת על צביונה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. הניסיון לטעון כי המדינה מחויבת לניטראליות ומנועה מלהביע העדפות בדבר הערכים הבסיסיים שלה הוא צעד אחד לפני הקביעה שהציונות שווה לגזענות. מלבד ההשפעות השליליות על המדינה והחברה, כמשפטן אני חרד אפילו יותר. כל משפטן הגון מבין שאין צורך בחוק כזה. החקיקה בישראל איננה עיוורת, וגם היום המצב המשפטי מאפשר מניעת תמיכות ממי שמסיתים לטרור ופוגעים בצה”ל. חוק התרבות והאמנות קובע בנוסחו הנוכחי כי מדיניות התמיכות תקבע לאור ערכיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. למיטב הבנתי, מי שמעודד טרור נגד יהודים בישראל פוגע הן בדמוקרטיה והן ביהדותה של המדינה. גם בג”ץ, אגב, פסק כבר לפני שנים שאין לאף גוף נתמך זכות קנויה לקבל תמיכה מהמדינה ושיש להבחין בין חופש הביטוי והדיבור לבין שאלת חופש המימון.   גם בארה”ב, המקדשת את חופש הביטוי ואת החירות, אישר בית משפט פדראלי רק לפני חודש פסק דין שקבע שזכותה של מדינה למנוע תמיכה מיוצרים שפוגעים בה באמצעות יצירות המציגות אותה באור שלילי. זו פשוט איננה פגיעה בחופש הביטוי, קבעו השופטים, והדגישו את ההבחנה הפשוטה בין שלילת זכותו של יוצר להתבטא על חשבונו, לבין שאלת המימון – האם המדינה מחויבת לתמוך במי שמבקש לבזותה ולפגוע בה. כמה פשוט. אז יש לנו שכל ישר, וחוק, ובג”ץ, ויש לנו פסיקה עדכנית מארה”ב. אבל כל זה עדיין לא מבלבל את אלו שממשיכים לצעוק שהתחשבות בתכני יצירות בקביעת מדיניות מימון ממשלתית היא פגיעה בחופש הביטוי ושמי שלא חושב כמותם הוא סכנה לדמוקרטיה. לצערנו, את העמדה הרדיקאלית הזו, בלי שום ביסוס משפטי, ממשיך לקדם גם היועץ המשפטי לממשלה.   לפעמים צריך לצעוק שהמלך ערום – מי שמבקש לפגוע במדינה ובסמליה לא יקבל ממנה תמיכה וזה פשוט לא קשור לחופש ביטוי. הניסיון להתהדר בדמוקרטיה הישראלית שממנת יצירות הקוראות לתמיכה בטרור ולפגיעה בה דומה למלך שביקש להתהדר בבגדיו החדשים והפך למשל ולשנינה.   הגיע הזמן שנפסיק ללכת שולל אחרי נוכלים ערמומיים שמבקשים ולהותיר אותנו עירומים וחסרי כל.   המאמר פורסם לראשונה באתר וואלה

Author

עו”ד אהרן גרבר
עו”ד אהרן גרבר

תוכן נוסף

More

עו”ד אברהם של”ו

תפריט נגישות