Search
Close this search box.

הרחקת שוהים לא חוקיים: צעד ריבוני

[ילדים בפיליפינים, צילום: www.fmsc.org]
ישראל היא מדינה ריבונית, וכל השוהה בה שלא כדין יורחק (כל עוד לא צפויה לו סכנה אישית במדינה המיועדת). נשמע מובן מאליו? לא עבור המתנגדים אוטומטית לכל הרחקת שוהים בלתי חוקיים מהמדינה.
בימים האחרונים מבקשת רשות האוכלוסין וההגירה להרחיק למדינת מוצאם כמה עשרות פיליפינים השוהים בישראל שלא כחוק במשך שנים רבות. השחקנים המרכזיים בסיפור הם הילדים שנולדו בינתיים לאותם שוהים, גדלו והתחנכו (בחינם) בישראל. מאחר שלפי החוק מעמד הילדים שווה למעמד הוריהם, גם הם יורחקו. משפחות בודדות כבר גורשו, ואילו גירושן של אחרות נקבע לחופשת הקיץ הקרבה, כדי לאפשר לילדים להשלים את שנת הלימודים.
כצפוי, המתנגדים האוטומטיים רצים שוב לעלות על בריקדות. אנשי מרצ והעמותות מאשימים את רשויות האכיפה בפעולה בלתי מוסרית: כיצד אפשר להרחיק ילדים אל מציאות חיים זרה להם? הטיעון שובה לב, אך מי שעוקב אחרי טענות מתנגדי ההרחקה מתקשה להתייחס אליו ברצינות.
ראשית, כי לא מדובר במציאות חיים זרה. מדובר במדינת המוצא של הורי הילדים וההרחקה אליה היתה צפויה. לא מדובר במציאות אידיאלית ותידרש תקופת הסתגלות, אבל השוהים בישראל שלא כדין יורחקו למדינת שפת אימם ותרבותם.
נתונים אלה אינם מעניינים את מתנגדי ההרחקה. כשמדובר ברצונה של מדינת ישראל להרחיק מקרבה את השוהים שלא כדין, התסריט חוזר על עצמו: המתנגדים מקימים קול זעקה ומפעילים את כל התותחים הכבדים נגד מימושה של מדיניות ריבונית, חוקית ולגיטימית. זה לא באמת משנה אם מדובר בילד להורים פיליפינים או ברווק אריתריאי השוהה פה בגפו; הצעקה תקום נגד כל ניסיון לאכוף את מדיניות ההגירה של ישראל.
קל לראות זאת באמצעות השוואת המקרה הנוכחי למאבק שהתקיים נגד ההרחקה לפני כשנה, אז עמדה לצאת לפועל תוכנית הרחקתם של מסתננים מאריתריאה ומסודאן למדיניות שלישיות. לאחר שנדחתה עתירה בנושא (בג”ץ קבע במפורש כי מדינות היעד בטוחות) ונתקבלה הסכמתן המחודשת של מדינות היעד (לתנאים שהוצבו על ידי בית המשפט בפסיקתו), אמורה היתה תוכנית ההרחקה לצאת לפועל באפריל 2018. אלא שאז התניעו המתנגדים קמפיין אגרסיבי שלא בחל בסילופים, בהטעיית הציבור, בהשוואות לשואה, ולבסוף – הקש ששבר את גב הגמל – לחץ על מדינות היעד, אשר הביא לנסיגתן מההסכם המחודש. התוכנית נגנזה והמסתננים כמובן עוד פה.
מעניין להיזכר בטענות שהושמעו נגד ההרחקה דאז. בין היתר נטען שוב ושוב כי אותם מסתננים כלל אינם מבקשים להישאר פה, וכי ברגע שיוכלו לחזור למדינת מוצאם הם יעשו זאת; מדינת ישראל צריכה רק להמתין בסבלנות ליום שייכון שלום עולמי והם יחזרו מרצונם. אחרי הכל – מה יש להם לחפש בישראל?
הטיעון הזה לא נשמע הפעם, ביחס לפיליפינים, מאחר שאין כל טענה כי נשקפת להם סכנה בארץ מוצאם. אבל המטרה היא אותה מטרה; צריך למצוא אמתלה כלשהי להשאירם פה. אז מה עושים? דוחפים את הילדים לקדמת הבמה ומנסים לייצר לחץ ציבורי. יש לשער שאותו טיעון יישלף גם ביום שבו נעז לבקש שהמסתננים מאריתריאה ומסודאן ישובו סוף־סוף למדינות מוצאם, כשלא יהיה ספק שאין שם כל סכנה לשלומם.
בסופו של דבר, המטרה ברורה: עקיפת מדיניות ההגירה הישראלית המבוססת שבות, מתוך תפיסה קוסמופוליטית ואולי אף אנרכיסטית השואפת לעולם ללא גבולות. מטרה זו מתממשת באמצעות סיכול כל פעילות ריבונית למיגור שהייה בלתי חוקית. המסר המועבר הוא כי משתלם לרמוס את ריבונותה של מדינת ישראל. קצת סבלנות – וזה ישתלם. אט־אט, מעמד אחר מעמד, והנה אנו מקרבים את עצמנו למציאות של מדינת כל אזרחיה.

Author

תוכן נוסף

More

שרה העצני כהן

תפריט נגישות