Search
Close this search box.

ישראל לא מתנהלת נכון בשולחן הפוקר הדיפלומטי

ישראל לא מתנהלת נכון בשולחן הפוקר הדיפלומטי, שמתנהל בחדרים סגורים בין ישראל ללבנון. נכון, תשומת הלב הציבורית נתונה מטבע הדברים ברובה למערכה מול חמאס, אך הנעלם הגדול במשוואת הביטחון הלאומי של מדינת ישראל הוא השאלה מה יתרחש בנוגע לחיזבאללה והאיום מצפון.

הנקודה המשותפת בין היוזמות הדיפלומטיות למניעת מלחמה בצפון, כמו לדוגמה זו הצרפתית וזו האמריקנית מבית המתווך עמוס הוכשטיין, היא ההבטחה ליישם סעיף אחד מתוך החלטה 1701 של מועצת הביטחון של האו”ם בכל מה שקשור להרחקת חיזבאללה מעבר לנהר הליטני, וזאת בתמורה לוויתורים טריטוריאליים מצד ישראל והסכם גבול יבשתי סופי בין ישראל ללבנון.

כדי להבין מדוע עצם ההצעה היא עלבון לישראל ומדוע זוהי נקודת התחלה גרועה למשא ומתן, צריך להבין את ההקשר הרחב.

באוגוסט 2006, עם תום מלחמת לבנון השנייה, הכוח הצבאי המתמרן נסוג משטח לבנון חזרה לקו הגבול שמכונה “הקו הכחול”, תוך הישענות על החלטה 1701 של מועצת הביטחון של האו”ם ובכפוף לאישורה במקביל גם בממשלת לבנון. החלטה 1701 כוללת שלוש קביעות מרכזיות:

פירוק מוחלט של כל הכוחות המזוינים על אדמת לבנון מלבד צבא לבנון.
אמברגו נשק על כוחות בלבנון למעט צבא לבנון.
סידורי ביטחון מיוחדים בין הקו הכחול לליטני, לשם מניעת מלחמה וסיוע של כוחות יוניפי”ל באכיפתם.
מאז 2006 לא היה סעיף שלא הופר על ידי חיזבאללה ולבנון. חיזבאללה לא פורק מנשקו, אלא התעצם והמשיך לאורך השנים לתקוף את ישראל, להחדיר חוליות טרור, לשלוח כטב”מים, לבנות תשתיות לוחמה ומנהרות תקיפה. וכמובן – לא נוצרה רצועת ביטחון בין הקו הכחול לליטני. לא יוניפי”ל, לא הקהילה הבין-לאומית ולא ממשלת לבנון שינו מציאות זו.

בנוגע לדיונים סביב סימוני הגבול היבשתי בין ישראל ולבנון, חשוב לציין שעם נסיגת צה”ל מרצועת הביטחון בשנת 2000 האו”ם אישר שישראל מילאה את חובותיה בנסיגה עד לקו הגבול המוכר. גבול זה, “הקו הכחול”, אינו חדש. הוא הולך בתלם סימון גבול ותיק, עוד מהסכם ניוקומב־פולה משנת 1923 (הסכם גבול בין המנדט הבריטי בארץ ישראל למנדט הצרפתי בלבנון וסוריה). קו זה, שחופף לקו הסכמי שביתת הנשק משנת 1949, אומץ גם בהסכם ישראל־לבנון משנת 1983.

למרות כל אלו העמדה הלבנונית, חסרת הבסיס, דורשת תיקון בסימון 13 נקודות בגבול היבשתי. לפי הצעתו של הוכשטיין, ישראל מתבקשת לבצע נסיגות בכל 13 הנקודות, על פי הדרישה הלבנונית, ובמסגרת זו גם בהר דב, אחיזה קריטית להגנת הגבול, ובנקודה B1 שמתחילה את סימון המים הטריטוריאליים. קרי – ויתור על “קו המצופים”, שרק לאחרונה כל הצמרת הביטחונית והמדינית הדגישו את חשיבותו.

כלומר, לאחר שנפתחה עליה אש מצפון במקביל לאסון העוטף, ישראל מתבקשת על ידי המתווכים להעניק לאויב הישג אסטרטגי בדמות נסיגות טריטוריאליות בעלות משמעות ביטחונית לאחר שהן כבר הוכרעו לטובתה בזירה הבין-לאומית. וזאת בתמורה להבטחה, והפעם מבטיחים חזק חזק, ליישם את החלטה 1701 בכל מה שנוגע להרחקת חיזבאללה מעבר לליטני. הרחקה, שאפילו אם תתבצע, והיא לא, לא תספק לישראל שום ביטחון לאור סמיכות הליטני לגבול באזורים רבים ולאור הכוח הרקטי של האויב.

לבנון לא תחמוק מאחריותה. קואליציות מערביות ניהלו מלחמה באפגניסטן משום שאל-קאעידה פעלה מתוכה וכן בעיראק וסוריה משום שדאעש פעלה מתוכן. אם לבנון לא יכולה, או לא רוצה לפרק את חיזבאללה, והקהילה הבין-לאומית לא רוצה או לא יכולה ליישם את התחייבויותיה – אזי ישראל תעשה את מה שמוטל עליה. על ישראל להבהיר למתווכים שעצם הצעותיהם הם עלבון. את הדיון לא מתחילים בהבטחה על נייר להרחקה של חיזבאללה, אלא במערכה בין-לאומית ולבנונית מיידית לפירוקו. זה או זה או מלחמה מלאה נגד לבנון. זו נקודת הפתיחה הנכונה של הפוקר הזה.

המאמר ראה אור לראשונה באתר N12

Author

עו”ד דוד פטר
עו”ד דוד פטר

תוכן נוסף

More

שרה העצני כהן

תפריט נגישות